אור שמח/איסורי ביאה/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יד דוד
יצחק ירנן
מעשה רקח
קרית ספר
תשובה מיראה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png איסורי ביאה TriangleArrow-Left.png יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ז[עריכה]

והוא מחסידי אומות העולם:

כוון רבינו למה שביאר בהלכות מלכים סוף פ"ח והוא שיקבל אותן ויעשה אותם מפני שצוה בהן הקב"ה והודיענו ע"י משה רבינו שב"נ מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה ג"ת וכו'. ומיושב בזה קושיית תוספות שם דא"כ אם אינו מקיים ז' מצות הלא נהרג (בזמן הבית), אבל לפ"ז דין הג"ת שיאמין בהז' מצות מצד צווי משה רבינו, ויעוין פירוש המשנה בפרק גיד הנשה שגם ישראל אינן מצווין מצד שנצטוו במילה ע"י אברהם וגיד הנשה ע"י יעקב רק מפני שנצטוו ע"י משה יעו"ש:

ולפ"ז מנהיר דברי הגמרא ב"ק ל"ח עמד והתיר להן איתגורי מיתגר כו' לומר שאין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כאינו מצווה ועושה כו' דפירושו, דאם הוא מקיים מצד שנצטוו ע"י אדם ונח אינם מקבלין שכר רק שיעשו ע"י מה שנצטוו ע"י משה רבינו אז ה"ז גר תושב, וזה שהתיר להן מצד נביאים הראשונים אדם נח ובניו רק החיוב עליהן מצד שנצטוו ע"י משה שכך צוה הש"י להקדמונים ודוק היטב:

יג[עריכה]

הנה דעת י"א הובא בתוספות פרק החולץ דף מ"ב דגר (בימים הקדמונים) אסור בגיורת כשנשאה מקודם שלא יחזרו לסורם, ותוספות דחו זה מהא דתניא גר וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים יעו"ש, ולדעתי נראה דטעם אחר היה להם משום שכשנתגיירו איש ואשתו אין אנו רואים שנתגייר לשם שמים רק אחד אבל השני מהם אולי כוון לשם אישות שלא נתרצית להפרד מבעלה וזה טעם נכון:

ובזה א"ש מה דאמר סוף פרק ד' אחין כולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ושפחה משוחררת גדולה, דהקשו בתוספות מהך דאמר דגר וגיורת צריכות להמתין ג"ח, ולפ"ז א"ש, דגיורת דעלמא מנטרא נפשה כדי להבחין כו' דכיון דדעתה לאגיורי לשם שמים שפיר מנטרא נפשה, אבל גיורת שנתגיירה עם בעלה אימור לא גיירה רק לשם אישות ולכן לא מנטרא נפשה ודוק. אמנם גם משום זה אין להפריד בין בעל ואשתו דכיון דזה רק חששא שמא גיירה לשם אישות, וקיי"ל דהמגייר עצמו שלא לשם שמים ה"ז גר כמו דפסק רב כולן גרים הן. אמנם באמת יש לחוש דרבנן בתוספות פירשו דבעינן שלשה ב"ד לקבלת המצות ופסקו דסמוכין בעינן, והקשו א"כ איך מקבלין גרים בזמן דליכא סמיכה ופירשו דשליחותייהו עבדינן, וכיון שכן בגיירות הזה לשם אישות דכתב רבינו דלזה לא מקבלין לכתחלה, רק ב"ד הדיוטות עשו זה מאליהם, א"כ כיון דעיקר הגירות הוא שלא ברצון חכמים, תו בזה לא עבדינן שליחותייהו דב"ד הגדול, וא"כ לא היה קבלת המצות בפני שלשה ב"ד סמוכים ולא בפני שלוחיהן ואינו גירות אפילו בדיעבד. אולם אם נאסור אותם להנשא לכתחלה תו לא מגיירי לשם אישות כיון דאין מתירין אותן להנשא לכתחילה ודוק. אמנם באמת להלכה הלא פסק רבינו דלכתחילה צריך זה אבל בדיעבד סגי אף בלילה וכן פסק הריא"ף ואף לדעת המעכבין בקבלת המצות כתבו בתוספות קדושין ס"ב דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע לדורות עולם ובזה"ז ליכא סמוכין וגלי קרא דלא בעי סמוכין, וזה מחוור, דכן דריש הגמרא לענין דלא מעכב קרבן דלדורותיכם כתיב בכריתות דף ט' ולכן לא הזכירו הפוסקים דיעה זו ויעוין בהגהות פי"א מגרושין אות ט' בזה. ועיין מדרש נשא פרשה ח' על מקרא אשתך כגפן פוריה זה אשתו שנתגיירה עמו אעפ"י שאינה מב"י יעו"ש:

וקשה לי בהא דאמרו פרק כיצד הנטען על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ופריך הא גיורת מיהא הוי, דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר יכנוס לכתחילה כו' (תוספות) ומשני כדברי האומר כולן גרים הן ופריך א"ה לכתחילה נמי, ופירוש דאא"ב דאינה גיורת גמורה כו' ספק שמא נתגיירה לשם אישות ובדיעבד אין להוציא משום חששא זו (לשון התוס') א"כ מאי פריך הא גיורת מיהא הוי מהיכן מוכח דכיון דאסרינן לה להנשא לכתחלה ולא תנשא רק לאחר, א"כ הנטען על הנכרית ונתגיירה הלא ידעי דאסור לכונסה ולכתחלה לא שרינן, א"כ תו מהיכא תיתי דניחוש שמא נתגיירה לשם אישות, וזה פלא דאטו דינא דמשנתנו נתחדש אחר שנתגיירה הלא הדין ידוע לכל שואל, וכיון דלא ישא אותה איך נחוש שלא ידעה הדין וסבורה היתה דיכנוס אותה. ומפני הדחק צ"ל דהשתא דכנס ובדיעבד אין מוציאין מידו משום חששא דאימור נתגיירה לשם אישות משמע דאם הוציאה הנטען או מת לאחר שכנסה תנשא לכתחלה לאחר. אמנם בירושלמי אמר על הנטען על הנכרית ונתגיירה דאם כנס אותה דקיי"ל אין מוציאין מידו, גירש מהו שיחזיר אם אמר את כן לא נמצא לעז על בניה, הרי כיון דכבר איפסיק דלא יוציא ואישתריא תו אח"ז מתירין אותה להנשא ומאי מקשה. ומזה ראיה למה שפרשתי לעיל בהלכות יבום פ"ב הלכה כ"א דדוקא אם האיסור כולו רק משום לעז לחודיה, אבל לא משום חששא דאיסורא לכן אם יש דררא דלעז להיפך שאם לא תתיר אותה להנשא אחר הגט תו יהא לעז על בניה ועל נשואין ראשונים מותר להחזירה, אבל אם נאמר דהמתגייר לשם אישות אינו גר א"כ תו יש חששא דאיסורא ולכן לא מהני אף אם עבר וכנס ואין מוציאין מידו ואסורה להנשא לאחר והוא הדין לעצמו, א"כ שפיר פריך דמוכח כאן דגיורת ודאי הוה רק משום לעז על הנטען דזה שייך רק בו לא לאחר לכן לאחר תנשא אף דעבר הנטען וכנסה ומת או הוציא מרצונו ושפיר פריך ודוק היטב בכ"ז:

טו[עריכה]

נשא גיורת ומתה ה"ז מותר לישא אמה או בתה שלא גזרו אלא בחייהן וכו':

למד זה רבינו לטעמו דחמותו לאחר מיתה משריפה איתמעט אבל בכרת איתא, ובכל זה אמר בגמרא דכיון דקלישא איסורה לאחר מיתת אשתו תו גבי גרים לא גזרו ועיין בתוספות, כן ה"ה בת אשתו דזימה זימה ילפינן לשריפה, וכיון דבבת אשתו לא ילפינן שרפה רק מחמותו ולכן פסק רבינו דבת אשתו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה, ולכן גם בגרים לא גזרו על בת אשתו אחר מיתה ועיין שו"ת רעק"א סימן קכ"א, וברור דלהסוברים דבת אשתו אחר מיתה בשריפה כמוש"כ ההמ"ג לעיל פ"ב דבגרים אסור אף לאחר מיתה. ולכאורה יש לדייק כשיטה זו מהא דאמרו פרק כיצד כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה ומשו"ה גזרו על אשת אחי אמו מן האם יעו"ש, ופריך וכללא הוא הלא חמותו ערוה אשת חמיו מותרת, בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת כו' חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת כו' ואמאי לא משני דבכל מקום דלא חלקה תורה בין בחיים בין לאחר מיתה גזרו על אשת זכר, ולזה אף שבאחות אמו אין בה רק כרת, בכ"ז גזרו על אשת אחי אמו משום דלא חלקה תורה בין בחיים בין לאחר מיתה, אבל בכל הני דלאחר מיתת אשתו הנה מן התורה או דמותר לגמרי כמו בת חמותו דלאחר מיתת אשתו מותר, או דקליש איסוריה דבכל הני לאחר מיתת אשתו ליכא שרפה אף דמכרת לא איתמעט כיון דלא השוה רחמנא בין חיי אשתו לאחר מיתת אשתו תו לא גזרו חכמים כלל, וכמו לגבי גרים דאחות אמו יוציא אע"ג דאינה רק בכרת, ובחמותו אחר מיתה דלא איתמעט רק משריפה לא גזרו בגרים. כך מצי לשנויי מהאי טעמא לא גזרו בהנך דחילקה רחמנא בהו בשניות כלל ויש לדחות:

אמנם נראה לדעתי, דאם נשא אשה ואחר שמתה נתגיירה אמה בזה מותר לדברי הכל אף לר' ישמעאל דסובר דלאחר מיתת אשתו ג"כ בשריפה ויש קדמונים שפסקו כמותו, דמשום דבעת שהיתה עו"ג הכל יודעין דאינה חמותו דלא תפסי בה קדושין לשום אדם, ושוב כי נתגיירה לאחר מיתת אשתו לא אתי לאחלופי כלל ולא גזרו אטו היכי דנתגיירה בחיי אשתו, כמו דלא גזרו אשת אחיו מאמו שנשא אותה כשהיה עו"ג אטו מה דנסיב משנתגייר, ולא מצי למימר דא"כ אשת אחיו מאמו שנשא אחיו כשנתגייר, ואחרי מיתת אחיו נתגייר הוא, דעד אחר מות אחיו היה עו"ג דלאו בר תפיסת קדושין הוי תו צריך להיות מותר בה, זה אינו, דהא באשת אחיו מאמו הא האיסור אף אם נולד אחרי מיתת אחיו, ואם כן כשנתגייר אחר מות אחיו אסור דלא ליתי לאחלופי בישראל אף בכה"ג דהוי דומיא דנולד אחר מות אחיו אסור, אבל בחמותו ובת אשתו דלא מצאנו באופן שיהא אסור רק שיהא האיסור מתחיל מחיי אשתו, בזה אם הויא עו"ג בחיי אשתו דלא שייך בה איסור דחמותו ובתה כלל דלאו בת תפיסת קדושין היא כלל, לא גזרו חכמים שיהא האיסור מתחיל אחר מיתת אשתו. ופוק חזי דתנא דברייתא תני נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת להשמיענו דדוקא כשהן שתיהן גיורות וניכר ביהדותן שהיא בת אשתו בזה גזרו חכמים לא כשנתגיירה אחת אחר מיתת אשתו. ובזה א"ש לאביי דליכא מאן דאמר לאחר מיתת אשתו דלאו בשריפה יוקים הך דמתה אשתו מותר בחמותו כשנתגיירה אחר מיתת אשתו דבכה"ג מותר. ורבנן בתוספות שנתקשו בזה נראה דקשה להו דא"כ אמאי תני זה דוקא בחמותו ושביק אשה ובתה דתני קודם, ועל כרחין דמשום דלאחר מיתה קליש איסוריה דליכא שרפה ובאשה ובתה סברו דחייב שריפה גם לאחר מות אשתו וא"ש ודוק. כנ"ל פשוט לולא ששני גדולי הדור שלפנינו בשו"ת רעק"א סימן קכ"א ובהקדמה לתקלין חדתין שנשאלו על ענין כזה שנתגיירה אחר מות אשתו, ולא שמו לב לחקור בזה דהא הבת נתגיירה אחר מות אמה ולדעתי פשוט כמו שנתבאר והבן:

והנה בירושלמי אמר, גר שנתגייר והיה נשוי אשה ובתה או אשה ואחותה כונס אחת ומוציא אחת, במה דברים אמורים שלא הכיר אחת מהן משנתגייר אבל הכיר אחת מהן משנתגייר אותה שהכיר אשתו, ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר, דמורה דבדיעבד לא יוציא, נראה פירושו לדעתי דלא כמו שהבינו המפרשים, דכוונתו כן, דהיה נשוי אשה ובתה כשהיה עו"ג ונתגיירו כונס אחת ומוציא אחת איזה מהן שירצה אף אותה שנשא אחרי הראשונה רשאי לקיימה משנתגיירה, בד"א שלא הכיר אחת מהן, אבל הכיר אחת מהן שנשא אחת כשנתגייר תו אותה שהכיר הכיר דהויא אשתו ע"י קדושין ותו אסור בהשניה או משום אשה ובתה או משום חמותו אף אם יגרש אותה. ואם הכיר את שתיהן כיון שהכיר הכיר, פירושו, דכיון שנשא שתיהן הרי צריך לגרש אחת מהן בגט ולכן אף אם רוצה לקיים זו שנשא שניה ג"כ רשאי ולא אמרינן דהא איהי הוה נשואה באיסור כמו בת אשתו, דמאי תוכל לתקן לומר שיגרש את השניה ונמצא דהוי כשנושא הראשונה הוי כאם גרושתו או אחות גרושתו. וסוף סוף אתי לאחלופי ולא גזרו חכמים בזה, ולכן תו בידו לגרש את הראשונה ולקיים את השניה שהכיר משנתגייר אחר הראשונה, דלגרש שתיהן לא הצריכו חכמים שיהא גרוע מישראל שלא נאסר באשתו, ולקיים שתיהן לא התירו חכמים שיהא אתי לאחלופי בישראל להתיר אשה ובתה, וכי מגרש אחת מהן איזה שיגרש זה לא מצי לתקן, למי שיודע שהיתה אשתו מקודם יאמרו הכל דבאיסור נסיב דהויא שאר גרושתו, ואי שידע שהן גיורות תו לא איכפת לן כלל, אבל לקיים את שתיהן אתי להתיר אשה ובתה, וזה עומק הפשט למבין בירושלמי ודברי רבינו שרירין וקיימין:

והנה שיטת רבינו דמשום אחלופי לא יוציא בדיעבד וכמו שכתב ואם היה נשוי לשאר עריות ונתגייר הוא ואשתו אין מפרישין אותן רק באמו ואחותו דמשום שמא יאמרו גזרו בדיעבד, ובביאורי הגר"א ביאר שיטתו בעומק ורוחב יעו"ש. ובכל זה כאן גזרו דאם היה נשוי גיורות אשה ובתה דאסור לקיים שתיהן ומגרש אחת מהן, והוא דבזה אתי לאחלופי טפי דמקיים שתיהן דעכשיו נשואין תפסי בשתיהן, ועיין ש"ך ס"ק ג' בשם העט"ז שכתב דנשואי דיהדות חמיר טפי יעו"ש, וזה צ"ע, דלפ"ז מהיכן יצא לרבינו דאם כנס עודו עו"ג ונתגייר אינו מוציא, כיון דבברייתא תניא גר שלידתו בקדושה, א"כ הני דיקיים ע"כ ע"י נשואי דיהדות, אבל אם נאמר דלא שני לרבינו בין נשואיו כשהוא עו"ג לנשואיו כשנתגייר א"ש, דכמו דלהני תנאי דסברי דבאחות האם דאיכא משום שמא יאמרו יוציא, ובאחות האם מן האב יקיים, כן הוה"ד לדידן בכל עריות דאיכא משום אחלופי יקיים, [ואולי לא היה גורס רבינו בברייתא שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וכמו דבירושלמי להך ברייתא תניא גר לחודיה] ועיין ביאורי הגר"א בכ"ז ודוק:

וראיתי בריטב"א ליבמות שהביא דגרסי ראשונים, גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו שלא בקדושה, ולפ"ז מצינא למימר דכן הוא כהעט"ז דאם נשא בעודו עו"ג טרם שנתגייר אז לא יוציא אם האיסור רק משום אחלופי, ובנשא ביהדות אז מוציא כמו שמשמע מהא דאשת אחיו מאמו דבדיעבד יוציא וכמו דמביא ת"ש דא"ר יוסי מעשה בניפטיים הגר שנשא אשת אחיו מאמו ושם בדיעבד מיירי אלמא דלמאן דחייש משום אחלופי בדיעבד יוציא, אם לא דנאמר דלשון אין אישות לגר מורה דמותר לכתחלה למינסב ומהא מקשה למאן דאסר [ואולי הוה טעמא דבנשא בגיותו לא יוציא משום דילמא יחזור לסורו וכמו דמה"ט אמרו דגר יורש אביו בפ"ק דקדושין וכן בפרק איזהו נשך בירושלמי גבי ריבית], ולפ"ז הוי א"ש טעמא דהיכא דאיכא משום שמא יאמרו דהוי עריות דמיתסר בהו עו"ג, א"כ לא מועיל מה שנשאה בעודו עו"ג כיון דאז הואי ערוה לדידיה ולא נסיב לה כדין ב"נ, וזה נכון. ולפי מה שבארנו הירושלמי בנשא אשה ובתה אין סתירה להפוסקים, דאף בהנך דהאיסור משום אחלופי יוציא, וכן לפי גירסת קדמונים בסנהדרין דפריך אר' מאיר דסבר כל שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין ב"נ מוזהר עליו מברייתא דיש לו שאר האם כו' אין הקושיא מאחותו דאימור משום אחלופי ואם כנס יוציא אף בזה כשיטת הטור ושאר קדמונים, רק דעיקר פרכא מאחות האב מן האם יוציא דאמאי הא בזה ליכא למיחש לאחלופי וכשיטת רבינו דכל קרובות האב ליכא בהו לאחלופי ולא אסור באחות אביו, ומיהו מפשטא דירושלמי דמביא שני ברייתות דברים ככתבן גבי גר וגבי עו"ג נראה ברור דרק בהנך דאיכא משום שמא יאמרו דעו"ג מוזהר בהן בזה בגר בדיעבד יוציא, ושאר כל העריות כנס אינו מוציא, מוכח דהנך דמשום אחלופי גזרו רק לכתחלה אסור יעו"ש קושט דברי אמת כרבינו, ואין חילוק בין כנס בעודו עו"ג לכנס ביהדות. ויעוין בשו"ת הגאון ר"ח מוואלאזין זצ"ל שהעלה כן וראה ההבדל בין דברינו לדבריו ודוק בכ"ז:

יח[עריכה]

ויראה לו שאם בא העבד כו' יהרגו שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם:

הנה ברור דגם הבהמות נהרגין ע"י עבד דלכל מילי שוה עבד לישראל שהוא למשפטים ולדינים, רק ב"נ שדינו שיהרג (בזמן הבית) אם בא על הבהמה הוא מצד מצות בני נח שלא נתנה תורה רק לישראל ולא לב"נ, לכן שקיל וטרי הגמרא אם נהרג הואיל ותקלה איכא ולקלון דיליה לא חיישי מי ידעינן מסברא להרוג הבהמה על ידו יעו"ש, ולכן בבא עו"ג על הבהמה בעד אחד ודאי דאין הבהמה נהרגת משום זה, דהתורה מדברת על אופן שיהיה בבהמת ישראל שתהרג הן בבא עליה עו"ג או קטן, ודוקא בכ"ג כדין ישראל, ומנא לן למילף בדיין אחד בהמת ב"נ לדיניהם, אשר לדיניהם לא דברה תורה שתאסור גמר דינם והבהמה תהא נהרגת ע"פ דינם, דהא דב"נ נהרג הוא מצד שבע מצות דידיה, ובז' מצות דידיה לא כתיב שתהרג הבהמה, ולכן כי מקיש נשכב לשוכב והבהמה לאיש, זה דוקא במי שמיתתו בדיני ישראל והתורה אמרה שתהרג הבהמה בדין ישראל ולב"ד של ישראל אם בא עליה אדם אפילו ב"נ (בזמן הבית). ובזה נתעצמו דברי החכם צבי סימן פ"ד שכתב כן מסברא אחרת יעו"ש, והעיקר דמה דב"נ נהרג הוא מצד תורתו תורת ב"נ ובתורתו אין מצוה על הריגת הבהמה רק הציווי היה לב"ד של ישראל להרוג בהמתו, וכל דיני נפשות דילן הן אדם הן בהמה לב"ד של סנהדרן נמסרו (בזמן הבית) ולא לב"ד של ב"נ ופשוט. אבל עבד הוא כישראל ובפרט דקלון גם דידיה בעי למיחש כמו דאיתא בפרק יוצא דופן לעבודה נתתים ולא לבושה, ובספרא מרבה בפרשה זו דכתיב מבני ישראל לרבות גרים ועבדים, וברור:

אולם נראה לנו שלימד לנו רבינו דבר מועיל, דרבינו לטעמו דלא הביא במנין הלאוין לאו דלא יהיה קדש משום שסובר דהך לאו דלר' ישמעאל דנפקא מיניה אזהרה לנשכב לזכור ולבהמה הוא מלא יהיה קדש, ולר' עקיבא דסובר דאזהרתן הוא מתרי קראי יעו"ש, בכ"ז הוא להכפיל האזהרה על שכיבת הבהמה והזכור לכן לא הביאו במנין הלאוין כשיטתו שאינו מונה הלאוין כפולים, אם לא שלאו השני מחדש איזה דבר וכמו שביאר רבינו בספר המצות ופ"ב הלכה כ"ב מהלכות מאכלות אסורות הביאו הרב המגיד, וכן כתב בפירוש הלאו דלא יהיה קדש בספר המצות סימן ש"נ ועיין בחינוך אחרי סימן ר"ט, ושם כתיב ולא תהיה קדשה מבנות ישראל ופירש רבינו שלא יבעול בלא כתובה וקדושין או במופקרת, וזה הלאו אינו נוהג בעבדים ששפחה מותרת לשני עבדים ואין שייך בהן קדושין וישראל שבא על השפחה אינו לוקה לשיטת רבינו, והעיקר דמבנות ישראל דכתיב אצל לא תהיה קדשה דוקא בישראל לא בעבדים ושפחות וכמו שנתבאר בחנוך סימן תק"ע, א"כ הא דכתיב לא יהיה קדש בבני ישראל דקאי על משכב זכור ובהמה הוה אמינא דוקא בבני ישראל לא בעבדים, וכיון דליתא באזהרה תו אינו נהרג, לכן קא משמע לן רבינו דהוא נהרג דחדא דאזהרתו ממקום אחר, ועוד אף לר' ישמעאל לא מסתברא למעטו אף מאזהרה דנשכב, וזה שלמדנו רבינו ודוק:

יט[עריכה]

ושפחה שהיא מיוחדת לעבד כו':

נ"ב דלא כאחרים דאמרי בכריתות דבשפחה המיוחדת לעבד כנעני הכתוב מדבר יעו"ש, ויתכן דמשום זה אמרינן ביוצא דופן דרב נחמן מחליף להו דהיה חושש לסברת אחרים וכי מיחד ויזנו עם עבד אחר יהיו באיסור שפחה חרופה דעבדים פרוצים נינהו ודוק:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.