אור שמח/איסורי ביאה/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png איסורי ביאה TriangleArrow-Left.png יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

ולפיכך כו' בת י' ימים.

נ"ב משנה פרק יוצא דופן:

ד[עריכה]

ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה אלא כו' סופרת לה ז' ימים נקיים ואפילו ראתה בעת נדתה כו':

רבוותא בתוספות נתעוררו לזה לשיטת רבינו שלמה בסוף פרק בא סימן דהגמרא שקיל וטרי תמן באשה שראתה שמונה ימים טמאים ושמונה ימים טהורים משמשת חמשה עשר מתוך מ"ח יום, דאיך תשמש יום מ"ח דהא השמונה ימים החמשיים שנעשית מהן זבה אין בהן אלא ד' ימי זבה, וד' ימים האחרונים הואי נדה, אע"ג דלא הוי נדה כ"ז שלא ספרה שבעת נקיים כשיטת כולהו רבוותא [לבד מרבינו] אבל להכי מהני הך ראיה ד' ימים האחרונים הראוין לנדה [אילו לא ראתה קודם בימי זיבה] לכשיבואו שמונה טהורין שאחריהן לא יעלו שלשה הראשונים לימי הספירה לפי שהן השלמת ימי נדה, וימי נדה שאינה רואה בהן אינן עולין לספירת זיבתה. ותלי לזה הגמרא בפלוגתא דימי לידה שאינה רואה בהן כו'. דלפי מה דפסק ר"ת א"כ ימים הראוים לנדה אינן עולין לה, וא"כ השתא דכולהון טועות נינהו, א"כ מאי מהני מנין ז' נקיים דילמא היא נעשית זבה בסוף ימי זיבה, וא"כ ימים הראשונים לנדה אין עולין ובעיא י"ד ימים נקיים וזה פלא גדול. ומה שתירצו דרש"י פסק דימי לידה שאינה דומה בהן עולין לספירה, עדיין תמוה אטו יפלוג על תקנתא דרבי דהתקין אם ראתה יום אחד תשב ששה והוא כו' שלשה שבעה נקיים, אכתי מה הועיל הא כיון דטועות בימי זיבה וימי נדה הן א"כ י"ד נקיים בעיא. אולם רבינו שלמה לטעמיה דפירש בתשובה לעיל הביאו תוספות בשמו בדף ל"ז דאביי ג"כ מודה דעולין לספירת זיבתה רק אליבא דר' מרינוס פליג דאיהו סבר דאינן עולין יעו"ש באורך, א"כ אין תיובתא מתקנתא דרבי דר' מרינוס פליג עלי':

וי"ל דלפי מה דשקיל וטרי הגמרא דימי נדה לא יעלו לספירת שבעה הוא ימים הראוים להיות נדה אע"ג דאין עליה רק טומאת זיבה הקודמת, א"כ מאי אמר רב בדף ל"ז: דקשוי מטהר אף ימים הראוים לספירת זיבתה, הא ימי נדה אינן ראוים לספירה אף אם נעשית זבה בימי זיבה ומה חידש על ר' לוי דגם איהו מטהר באלו אחד עשר יום, ואולי דמשו"ה לישנא אחרינא אמרי לה דפליגי אם קשוי מטהר ביום י' וי"א יעו"ש, דהלישנא אחרינא סבר דימים הראוים להיות נדה אינן עולין לספירת זיבתה וא"כ לא מצי למיתני כלישנא קמא. אמנם יתכן בשיטת רש"י דדוקא היכי דראתה דם בימים הראוים לעשותה נדה, דאז אי לאו דראתה בימי זיבה הואי נדה, לכן ימים הנקיים אחר כך מדם, ועדן המה בימי נדה לא עולה לספירה, משא"כ היכי שלא ראתה בימים הראוים לנדה, דאם לא נעשית זבה ג"כ לא היתה טמאה כלל, שפיר עולין לה ימים הראוים לנדה, וא"ש הא דחידש רב ימים הראוים לספירת זיבתה ג"כ קשויה מטהרה וז"ב ודוק. [ואם נאמר כן א"ש תקנתא דרבי דשלשה ימים תשב ז' נקיים, דאם יום השלישי מימי נדה הלא סגי בששה ימים אף אם הם טמאים בצירוף יום הראיה, ואח"כ יום אחד נקי לשמור היום עשירי וי"א מימי זיבה, ואם הם כולם מימי זיבה הלא מהני ז' נקיים, אבל באם ראתה ד' אז תמנה י"ד, וזה דחוק]:

אולם לא ידעתי איך שקלו וטרו אמוראי בפרק בא סימן בהא מילתא אם ימי נדה שאינה רואה אם עולין לספירה, דא"כ איך יעשו במשנה דפ"ב דערכין דטועה אין פתח פחות משבעה, הא כי ראתה שלשה עשר, ניחוש שמא הג' הראשונים נעשית מהן זבה, ואחד עשר יום מימי זיבה ושנים ראתה בימים הראוים לעשותה נדה, וא"כ להספירה של זיבה לא עלו חמשה ימים הראשונים וצריכה למנות ז' ימים נקיים אחר החמשה ואז נדע אם תראה דם אז יהיה דם נדה ותשב בשבעת ימי נדתה ואח"כ יתחילו ימי זיבה, ועל כרחין דימים הראוים לעשותה נדה עולין לספירה כ"ז שלא חלה עליה טומאת נדה והדבר נפלא וצ"ע. [אח"ז רב כשנדפס ספר השיטה מקובצת לקדשים בש"ס ווילנא ראיתי כי הרגישו בערכין שם יעו"ש]:

טז[עריכה]

באור זרוע הלכות נדה ובשו"ת סימן תשנ"ה אות ג' האריך דאשה שטבלה עצמה צריכה ליזהר שלא תכנוס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה, משום דאמרו בסוגיא די"ח גזירות שיאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין ומה לתרומה דהוא איסור מיתה גזרו, לנדה לבעלה דאיסור כרת לא כש"כ. ועיין מה שהשיבו רבותיו טעמים נכונים דבעלה חולין הוי ולחולין אינו פוסל מי שנפלו עליו מים שאובין יעו"ש שלא חזר מסברתו למעשה והובא ברמ"א סימן ר"א. ולדעתי נראה פשוט, דזה פשיטא דאשה טהורה רוחצת בשאובים ואינה טמאה לבעלה וכמו שכתב בעצמו דאף שבתרומה גזרו הבא או שנפלו עליו ג' לוגים מים שאובים, משום גזירה דטבו"י שנפלו עליו [דאי לא הא לא קאים הא] עשאוהו כמגע שרץ, אבל לבעלה לא שייך בטומאת מגע. וכיון שכן תו זה עיקר הטעם שלא גזרו על אשה לבעלה לרחוץ ביום טבילתה, דכיון דטבלה תיכף הרי היא טהורה לבעלה ומותרת אליו בתשמיש, ואחרי שכבר נטהרה וניתרת לבעלה תאמר כשנפלו עליה ג' לוגים שאובים שתהא צריכה טבילה אחרת, זה חוכא ואיטלולא לומר כן דמאי נפק"מ בין זו האשה שביום טבילתה שכבר אחרי טבילתה היתה טהורה לבעלה, לאשה שכבר היא טהורה, וכי גזרו בתרומה בטבו"י שבא במים שאובין או שנפלו כו' לתרומה דבעת הטבילה עדיין לא נטהר ואינו מותר לאכול תרומה אחרי זה רק עד שיעריב שמשו, ולכן אם בא במים שאובים טרם כלה טהרתו אמרו חכמים שאינו נטהר אחרי זה בהערב שמש וצריך טבילה אחרת ולא הוי כחוכא לפלוגי בינו לטהור שבא במים שאובים [טרם שגזרו עליו] משום שהטבול יום עדיין בטומאתו ועיכבוהו חכמים מליטהר טרם שיעריב שמשו אם לא בטבילה אחרת, וזה פשוט לדעתי:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.