אור ישראל/אגרת המוסר

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

אור ישראל TriangleArrow-Left.png אגרת המוסר

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

האדם חפשי בדמיונו, ואסור במושכלו. דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, בל יחת מהעתיד הודאי, עת יפקוד ה' על כל מפעליו, ובשפטים קשים יוסר, בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאו, אחד הוא, עושה העבירה והנענש. מרה היא, בל יאמר האדם זה חלי ואשאנו:

פגעי התבל מצערים המה, למכביר, מול ענשי העבירות ; תגעל נפש האדם למדי, יום לשנה יחשב. אוי לדמיון, אויב הרע הלזה, מידינו הוא, בכחנו להרחיקו. בתתנו אזן קשבת אל השכל, להשכיל על דבר אמת, לחשוב שכר עבירה נגד הפסדה ; ומה נעשה, הדמיון נחל שוטף, והשכל יטבע, אם לא נוליכנו באניה, היא רגשת הנפש וסערת הרוח:

בכל הדברים והענינים יש כלל ופרט, (או סוגי ומיני ואישי), אם אין כלל אין פרט, כי אין בפרט אלא מה שבכלל, אכן יש כלל אף באין פרט מוצאת. אי לזאת. ראשית כל דבר הוא הכלל, וממנו הפרטים ימשכו:

עתה נשקיף נא בעבודתנו המחוייבת לבוראנו יתברך, הלא דבר הוא, מה הוא הכלל אשר ממנו נשאב הפרטים:

בלי דעת ובלי תבונה, נכיר, שהאמונה המרחפת בנו, שהאלהים שופט הוא, לתת לאיש כפרי מעללו, (אם רע ומר דרכו יוסר בעונשים רעים, אם בעולם הזה, או בעולם הבא עולם הנצחי, בל ידע אנוש ערכה, עד כמה תגדל למעלה ראש באיכות ובכמות. ואם זך ואם ישר פעלו, לעומתו ברוך יאמר, בתענוגים נשאים בעולם הזה, וביותר בעולם הבא, בעדן נפלא למעלה הרבה משכל והרגש אנושי). היא ראשית מצעדנו לעבודתו יתברך:

הוא מאמר חז"ל (מכות כד:) בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה וכו', ומאמר חז"ל (בבא בתרא עח.) ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון כו', הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה:

אכן למורת רוח ודאבון לב, כח הכללי הזה, רק מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמת לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר. אי לזאת גם הכח הכללי הלזה בל ישלח פארותיו על האיברים לאסרם במאסר היראה. ומזה הכלל לא ימשכו הפרטים, להשמר מהעבירות המתרגשות. ונכשלים אנחנו בכל עת בעבירות רמות עד שמים יגיעו, בחטאי הלשון באין מעצור לרוחנו, ובעסקי משא ומתן למכביר, ובטול תורה על כלנה. ובכלל, בכל האיברים כמעט אין במו מתום, למתבונן היטב איש לפי ערכו, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב), ונכשל בעבירות נשאות ורמות. אשר אם גם לחשכת לבבנו כסומים נחשבנו. אין רואה גדלם (נגד עבירות ההמון). רק אם נשקיפם ע"י כלי המחזה (המגדלת דבר גדול למאד. הנראה לחולשת ראותנו כקטן, כמו הכוכבים אשר גדלם יותר מכדור הארץ, ונראים כנקודות קטנות, וע"י כלי המחזה נראים יותר גדולים מעט, ובאמת אין ערוך לגדלם. כן הדבר הזה), הוא השכל הנכון, ע"פ התורה הנאמנה, נמצא אותם חמורים הרבה באיכותם ביתר שאת ויתר עז:

הוא הדבר אשר נוכל להעמיס בדברי רז"ל (יומא ט:) מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלשה דברים שהיו בו ע"ז ג"ע וש"ד, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם, ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתנלה קצם (הענין שנתגלה עונם של הראשונים, להיותן עבירות חמורות לעין הרואה באין פנות אל הבינה, אבל עונות האחרונים בל יראו רק למתבונן היטב הדק גודל חומרם למעלה למעלה להפלא, מסתעפות לפרטי חטאים עצומים באין מעצור ר"ל) כו', ושאלו שם אמוראי, ראשונים עדיפי או אחרונים עדיפי, והשיבו, תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. הוא הדבר אשר דברנו למעלה, כי הגדול מחבירו, (כמו בבית שני שהיו עוסקים בתורה וכו') יצרו גדול, ומכשילו בחטאים עצומים, נודעו למשכיל על דבר אמת גודל איכותם להרע:

עתה, בכל האופנים אשר יתיצב האדם, מה יעשה, יום המות מכל מכוסה, פתאום יבוא, והאלהים יפקוד את כל מעשה אשר עשה מספר מפקד ימי חייו, אחת מהן לא נעדרה, ומר ממות תהיה האחרית באין מנוס ומפלט להנצל. הוא מאמר הכתוב (קהלת ט ד) כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון, כי לכלב חי (כדרשת רז"ל) הוא טוב מן האריה המת, כדרשת רז"ל (בילקוט במקומו), שכל זמן שאדם חי יש לו בטחון ותקוה לעשות תשובה וכיון שמת אבדה תקותו כו':

אי לזאת, כל עוד נשמתנו בקרבנו, נמהר נחישה לפלס דרכנו לטוב, אכן ע"י אבן הנגף ירט הדרך לנגדנו. לא נחרד מיום המיתה גם אם בפינו נזכירהו, כמאמר רז"ל (שבת לא:) שמא תאמר שכחה היא כו'. גם אם עינינו רואות מיתת בני אדם כמונו, לא תתן עוז בנפשנו לשוב בכל לב לבוראנו, אשר לסוף נבוא לפניו למשפט ויתוכח עמנו על כל רוע מפעלינו, היפך מאמר הכתוב (קהלת ז ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. אין זאת, כי אם רבוי העונות שטמטמו לבנו ויהי לאבן, כדרשת חז"ל (יומא ל"ט) על הפסוק (ויקרא יא) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם כו'. ולכן גם עונותינו נסתרים מלפנינו, ולא נרגיש בהם במהרה, כמאמר רז"ל (קדושין מ') כיון שעבר אדם עבירה ושנה כו' נעשית לו כהיתר, והן מסבבים אותנו ליום הדין, כמאמר רבותינו ז"ל (ע"ז י"ח) עונות שאדם דש בעקביו כו' הן מסבבין כו'. עתה האם אבדה תקותנו ח"ו, אין מזור לנו חלילה:

אחת היא מצאנו, חכמה ואינה מלאכה, נשיח נא מעט וירוח לנו:

נשימה לב להתבונן בענין העבירות, ונראה כי שתים הנה בסוגיהם: האחת, נובעת מהתאוה הנפרצה, לאהוב הערב לשעתו, לבלי השקיף הנולד, אם כי מרה תהיה באחרונה. נמצא דוגמתה מה גם בעניני העולם, האיש הסכל, ובפרט החולה לחולשת שכלו, יאהב לחטוף לאכול את הערב לחכו, וישכח כי זה יביאנו למחלה נפרצה. לכך אמרו רז"ל (אבות) איזה חכם הרואה את הנולד, הוא מאמר רז"ל (סוטה ג') אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וזה כל עמל האדם לעבודתו יתברך, לחשוב ולהתבונן ביראת ה' בפחד ענשו ע"י ספרי המוסר ואגדות חז"ל, עד אשר באזניו ישמע כמעט בעיניו יראה העונש הגדול בכמות ואיכות נצב לנגד עיניו, כמאמר רז"ל (סנהדרין ז') לעולם יראה דיין, (להיותו עלול להכשל, וה"ה כל אדם. להשמר מפגע רע מעבירות החמורות) כאלו כו' גיהנם פתוחה לו מתחתיו. ואם כה יעשה האדם ולבבו יבין, ושב ורפא לו:

אכן רבה רעת האדם בארץ, אין דורש בצדק ואין משכיל ביראת ה', לקבוע עתים סדורות בעמל היראה, לדלות מי תבונה מהאמונה הנחבאה ומסותרת במחבואי הלב, להרחיבה ולסעדה, לתת לה תוקף ועוז, לשים המשרה על שכמה, למשול על האיברים לבל יפרצו גדרה וכתורה יעשו. זהו הסוג השני. דוגמת זה הדבר לא מצאנו בעניני העולם, אין איש שצרות מרחפות ממול פניו. אשר לא יקח לו עת לחשוב מחשבות להנצל מהן. אי לזאת, גם אין התאוה סיבתה, פליאה היא העבירה הלזו, וזה שמה פלאי, לבלי שום על לב להתבונן ביראת ה' ובמוסר ענשו, עבירות כאלו לא יוכלו היות מסוג הראשון, יען אין די בהתאוה להיות סיבתן, רק הן מרוחניות הטומאה המלפפת את האדם להחטיאו, וביותר בחטאי הדבור, כי מה יתרון לבעל הלשון, כמאמר רז"ל (ערכין ט"ו) ע"ש:

בזאת מצאנו פשר דבר בין השיטות. בענין יצר הרע ויצר טוב מה המה, השיטה האחת היא השיטה הנודעת, כי יצר הרע, הוא כח הטומאה באדם המובילו לפשעים, ויצר הטוב הוא כח הקדושה באדם המובילו לטוב. היא שיטת רוב המחברים הגדולים. והשיטה השניה היא, שיצר הרע הוא כח תאות האדם, המשקפת אל כל דבר הערב לשעתו, אותו תאספהו אל ביתה ובו תדבק לאהבה, ויצר טוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד, הוא פחד יראת ה' ית"ש ומשפטיו הרעים למרבה. ובוחר בדבר המועיל, לכבוש התאוה, למען יתעדן באחרונה בעונג נפלא, אשר אין די באר יקרת תפארתה. באשר אנחנו רואים בכל עת עניני האדם מתחלפים, כל אחד נדבק יותר לעבירה אחרת, יש אשר חטאתם תגדל יותר בביטול תורה ממשא ומתן באמונה ונתינת צדקה ויש להיפך, וכן בכל העבירות אין אדם דומה לחבירו. ואילו היה היצה"ר רק כח הטומאה המפתהו, מדוע לא תלפף את כל ב"א בשוה (אם לא נשקיף על שרשיהם למעלה). אמנם אם נאמר כי היצה"ר הוא כח התאוה. הדבר נכון, כי תאות האדם תלויה במזגו (לידתו והרכבתו שעתו ועניניו), ומזגי ב"א מתחלפים, לזאת גם עונותיהם מתחלפים. אכן גם בזה לא יתכן, הלא עינינו רואות ב"א עושים עבירות עצומות, שאין תאותם גורמת להם כ"כ. ולפעמים התאוה מנגדתה, כמו, האדם החפץ ומשתוקק הרבה אל הכבוד המדומה, ובכבוד מצוה תגעל נפשו וכיוצא בזה, אין זאת, כ"א רוח הטומאה המבלבלו להרע גם נגד תשוקתו ההבלית:

מזה נראה בעליל. כי שתי השיטות נכונות. היצה"ר, הוא כח התאוה, וגם יש בו רוח הטומאה. וכן יצר הטוב, הוא השכל הנכון (שלא נתקלקל ע"י העבירות והתאוות) הרואה את הנולד, וגם יש רוח הקדושה באדם:

והנה בשני הצדדים, ישנו באדם גשמי ורוחני, כענין בריאת האדם עצמו גופני ונפשי. הגופני נראה לעין בשר, והנפשי נודע מפעולות ועניני הגוף. תחבולות האדם ומזימותיו להחזיק הנפש בגוף, המה רק בגוף לבדו, לתומכו באכילות טובות ובשמירות מעולות מכל נזק ופגע רע, ובזה ישמר נפשו בגופו, אין מבוא בטבעי (ע"פ רוחניות, לפי האמת, עיקר שמירת הנפש בגוף תלוי רק בנפשו, לפי עבודתם לבוראה ית"ש). לעשות תחבולה בנפש להחזיקה בגוף: כי אין רואה ואין מרגישה לבדה, ומה יעשה בה

כן בעבודת ה' ית"ש, עיקר התחבולה להחזיק את היצ"ט לפי שתי השיטות. היותו כח הקדושה והשכל הנכון (אשר לא נתקלקל), ולדחות את היצה"ר הוא כח הטומאה והתאוה. תלוי בבחינה הגופנית, להאכילהו מאכלים טובים, המה התבוננות היראה והמוסר הנובעים מהתורה הטהורה:

הוא מאמר רז"ל (בבא בתרא ט"ז) בקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין. אמר לפניו רבש"ע בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת ג"ע בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך, ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב (איוב טז) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תורה תבלין כו'. בזה הורונו חז"ל, כי תבלין של תורה, היא היראה הנובעת ממנה, כמאמר הכתוב (הנ"ל) תפר יראה, והיא בחינה גשמית, מובנת לעיני בשר, סיבת רפואתה לחולי הנפש, אם ישים האדם לבו ונפשו אל יראת התורה. אם בכלל, לידע ולהבין מהתורה, כי לכל עבירה יש עונש עצום ונורא, ולכל מצוה יש שכר נעלה מאד. אם בפרט, והוא העיקר, ללמוד תורת כל עבירה ועבירה לבדה, לגאוה תורת הגאוה, למשא ומתן באמונה חלקי התורה אשר לענינים שבין אדם לחבירו בעסקי העולם וכדומה, וכן לכל מצוה ולכל עבירה את תורתה:

הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר, הוא ללמוד בעוז ועיון עמוק היטב, דיני העבירה עצמה, ההלכה עם כל סעיפיה. כי עינינו הרואות הרבה מהעבירות אשר האדם נמנע מהם בטבע, ולא יעבור עליהם אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר, וישנם עבירות חמורות מאלו, והאדם הזה בעצמו יעבור עליהם בנקל. ד"מ, חלק גדול מאחב"י כמעט רובם ככלם לא יאכלו, בלי נטילת ידים חלילה, אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה. ובלשון הרע החמורה, בנקל יעברו עליה גם בלי תאוה גדולה. ועתה הננו רואים כי עיקר השמירה מהעבירה היא, רק לעשות את ההרגל (השימור) טבע אצל האדם, ע"כ אף אם יתאמץ האדם הלזה ללכת בדרכי המוסר, ליגע עצמו בהשמירה מלשון הרע עם כל חושיו ורעיוניו כיאות, בכל זאת, כל עוד שלא נתחלף טבעו והרגלו בזה שלא יהיה לו שום חפץ טבעי לספר לשון הרע, יותר יעבור בנקל על לשה"ר מאשר יאכל בלי נטילת ידים חלילה. וכן הוא הענין בכל מיני עבירות, הכל לפי האדם והזמן והמחוז, כי גם לא כל המחוזות שוים בזה, כ"א מתחלפים בענינם, כל מחוז יש לו עבירות אחרות אשר ישמר אצלם בנקל ומרוחק מהם בטבע. וזאת הלא ידוע, כי השתנות הטבע תולד רק מלימוד והרגל רב, ולכן היסוד העקרי והעמוד הנכון, להכין את עצמו לשמירה מהעבירות ועשיית המצות, הוא רק הלימוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעבירה זו או למצוה זו, ובפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלימוד עושה קנין חזק בנפש, להיות העבירה מרוחקת ממנו בטבע:

כדומה במחוזותינו אלו, תהלה לאל איסורי נבלות וטריפות ודומיהם מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר לא יצרך שום איש לאכוף טבעו ותאותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא. הלא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי בשר כשר, להתרפות מלדרוש אצל המורה צדק, במצאו שום דבר שיש בו חשש טריפות באיברים הפנימים, עם היות לו לפעמים בענין כזה הפסד מרובה, מורא שמים עליו בטבעו והרגלו, חלילה לו מרשע, להכשיל את ישראל:

ואולם בעונותינו הרבים, במשא ובמתן הוא בהיפך, רוב בני אדם לא ידרשו על חשש גזל ועושק מעצמם. טרם יתבענו חבירו, ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז. והלא בתורה הכל שוה, זה ל"ת וזה ל"ת, כפי ענין התורה ומשפטיה, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לא תאכל כל נבלה, או לא תעשוק את רעך, ולא תגזול, ודומיהם. וכמו שהוטבע בנפש הישראלי, שכל מיני טרפות שוים אצלו, וכל אשר יורה המורה כי הוא טרפה מרוחק אצלו וכתורה יעשה, כן בממון, הלא כל מה שע"פ התורה שייך לחבירו הוי גזל ועובר בלא תגזול. ואנחנו רואים שבעוה"ר אפילו הלומדים וכמעט גם היראים, אינם נזהרים כיאות בל"ת הלזו, אשר יוהכ"פ וגם המיתה אינם מכפרין עליה:

אכן אם ישים האדם לבו ונפשו, ללמוד ההלכות השייכות לממון בעיון, גמרא ופוסקים איש לפי ערכו, ובפרט אם המרכז יהיה על תכונת איסור והיתר, לידע איך להשתמר מגזל, (אף אם לא יקיים בתחילה, כי התאוה רבה בזה, וגם רחוק הדבר מהרגל המדיני), מה רב כחה להשריש לאט לאט קנין רב בנפש, עד אשר יהיה שוה בעיניו שאלות או"ה ושאלות השייכים לממון. כן אם האדם נכשל ר"ל בעבירה אשר אין העולם רגילין בה, כמו בניאוף וכיוצא, כמאמרם ז"ל מעוטן בעריות, ותקף עליו יצרו שנעשה לו כהיתר ר"ל, עיקר רפואתו (לבד התבוננות היראה והמוסר מאגדות ומדרשי חז"ל וספרי מוסר השייכים לזה), הוא לימוד ההלכות השייכים לזה בעיון, ובפרט ע"מ לעשות, זאת תתן פריה לאט לאט, לתת עוז בנפש להשמר מעט משאול תחתית, לכה"פ מלעשות את העבירה בבחינת להכעיס [*) הערה: גם אלה מדברי הגאון זצ"ל בתחלתה ישתמש במה שאין יצרו תוקפו לזה, כדאשכחן בגמרא (חולין ד') במומר לתיאבון, שהחמץ שהיה בביתו בפסח ועבר על בל יראה, מחליפה אחר הפסח להקל האיסור (כפירש"י שם), וסמכינן על זה דודאי עושה כן. ואיך לא נבוש ולבבנו בל ימס כמים, בראותנו שפלות נפשנו נגד דורות הראשונים, שהמומר לפנים, אשר החזיק חמץ בפסח בביתו, היתה לו קניה טבעית להקל איסורו בהדבר ההוא, במה שאין לו תאוה. ובדורותינו בעוה"ר אנחנו נופלים בגדר להכעיס, בעבירות אשר הורגלנו, לא נשים לב, להחליף תאותנו בהם להקל האיסור, ורעתנו רבה כדין מומר להכעיס ר"ל. ורואים אנחנו אשר גם לדינא נשתנה בזמן הזה, כמ"ש הב"ה (יו"ד סימן ב' ס"ק ב') וז"ל: מומר אוכל נבלות לתיאבון, ונראה דעכשיו בזמננו, מי שהוא חשוד לאכול נבלות לתיאבון, אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל, שיש לחוש בו חשש איסור לשום דבר שבקדושה, (ר"ל שחשוד הוא לעשות אף שלא לתיאבון, אע"פ שלפנינו לא הוחזק אלא לאכול לתיאבון), ומכל שכן שלא ליתן לו סכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו (שהיה מותר מדינא דגמרא), ומי שעושה דבר זה, מומר יחשב לכל התורה כולה:], עד אשר תוכל תת כחה, ע"י עסק רב בהלכות השייכים להעבירות הרגילות, לקנות טבע אחר, לבל יעלה על לב לעבור עליהם גם אם יכבד הדבר:

והנה בתבלין התורה ליצר הרע, יש עוד בחינה רוחנית, (שהשכל וחושי האדם נלאו להכיר סיבתה), הוא מאמר חז"ל (סוטה כ"א) תורה בעידנא דעסיק בה מצלא כו'. ואין חילוק באיזה ד"ת שיהיה עסקו, תצילנו מחטא, אם יעסוק בענין שור שנגח את הפרה וכיוצא, תצילנו, גם מצה"ר וכיוצא, הגם כי אינם שייכים זה לזה, רק רוחניות התורה תשמרנו:

והנה אם נשקיף בעין חודרת נראה, כי תחבולותינו למרכז רפואת היצר הרע, המה רק בבחינה הגשמית, היא התבוננות היראה ולימוד ההלכות כנ"ל. כי הרפואה השניה, היא בחינה הרוחנית, באה ממילא, וע"כ תקרא רפואה מקריית, כי מצות לימוד התורה, היא מ"ע בפני עצמה, תלויה בגדרה המבואר בה' ת"ת, איך להתנהג בה נגד עניני העולם, אין נפקא מינה בהנהגתה, איך יצרו של אדם מתגבר עליו, אם מעט ואם הרבה, והאדם צריך ללמוד תמיד לקיים מצות ת"ת כראוי, גם אם אין יצרו מתגבר עליו, (עיין דברינו במאמרנו הקודם). ואין בידו ללמוד יותר מחיובו, וכשיקיים מצות ת"ת כראוי, ממילא נמשך רפואתה הרוחנית ליצרו, על איזה אופן שהוא:

אכן בחינה הגשמית, היא ההתבוננות ביראת ה' ולימוד ההלכות, היא רפואה עצמית, והאדם צריך להתנהג בה, כדרך רפואת חולי הגוף, אשר לפי ערך המחלה כן ערך הרפואה בכמות ובאיכות, כן בחולי הנפש הרפואה הלזו תתיסד לפי ערך המחלה, כל עוד אשר יצרו יתקוף עליו כן ההכרח להוסיף בהתבוננות היראה ולימוד ההלכות כנ"ל. ואם לא ישתמש האדם ברפואה הגשמית, אזי גם הרוחנית היא לימוד התורה. לא תתן כחה כל כך ליצר הרע הרוחני, כתכונת בריאת האדם, אשר פעולת הרוחנית, היא הנפש, תלוי בבחינת הגוף, כנ"ל:

והנה האויב האורב להאדם, הוא היצר הרע, הפועל בו, לשום לבו לאבן, לבל ירגיש את חטאיו העצומים, לבלי יראה חסרונו, וידיו בל תעשינה תושיה, להתבונן ביראת ה', לבקש רפאות תעלה, היא רפואה הגשמיית:

לזאת ישים האדם אל לבו, לזכות את הרבים, לעוררם להתבוננות היראה והמוסר. כי עיני האדם פקוחות על אחרים לדעת ולהכיר את חסרונותיהם, וכי נצרכים המה למוסר למרבה. כן יחזיק בכל עוז בלימוד המוסרי, למען ישוטטו בו רבים ותרבה יראת ה' וזכות הרבים תהיה תלויה בו. וממילא לאט לאט לימוד המוסר ידריכהו בנתיב הצדק, והיא רפואה גשמית וגם רוחנית, כמאמר חז"ל (יומא פ"ז) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו:

ומה מאד תגדל מצוה הלזו בעיני האדם, לשום לבו ונפשו, להדריך בני אדם ללימוד המוסר, להציל נפשם משאול תחתית. וכמאמר רז"ל (שבת קנ"א) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, ואין לך רחמנות גדולה מלהזכיר ולעורר בני אדם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו, ואזניהם ישמעו, ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו על אחריתם. לשוב אל ה' יתברך, להיות סר מרע ועושה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה, יהיה לו חלק נכון בכל אשר יולד מזה, להתעדן בעדן נצחי אשר עין לא ראתהו. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטב כמות ואיכות מצות הרבים, אשר תלוה להאדם מדבר הנקלה הלזה. העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור, לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הוא:

מעבר לתחילת הדף
·