אור זרוע/נדה/שמו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני' המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה אין ידוע אם ולד הי' [אם לאו] תשב לזכר ולנקבה ולנדה המפלת יום ארבעים אינה חוששת לולד. יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה ר' ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה. שהזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה נגמרת לשמונים ואחד וחכמי' אומרים אחד בריית זכר ואחר בריית נקבה לארבעים ואחד. פי' רשב"ם זצ"ל המפלת שליא יום ארבעים לטבילתה שטבלה ושמשה ונתעברה אינה חוששת לוולד ואם ראתה דם עמה טמאה דלאו היינו שליא שאמרו שאין שליא בלא ולד מתחלתו למחשבי' לידת נפל. ולאו היינו שפיר מרוקם ששנינו למעלה. תשב לזכר ולנקבה דודאי אכתי לא נגמרה ריקום צודתו. ואע"ג דנתעברה לא חשיב עיבור ולד שלא נגמרה צורתו עד שיכלו כל הארבעים. אבל הפילה ליום ארבעי' ואחד או לארבעים ושנים או לארבעים ושלשה תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכל דם שתראה לאחר שבועיים הוה דם נדות מספק לתלות ולא לשרוף ולהתחייב בועלה אשם תלוי. ולא דם טוהר דילמא לאו ולד דכיון דאין נראה בריקום צורה לאו ולד הוא דלא נגמרה צורתו עדיין ומביאה קרבן ואינה טובל'. ומיהו איכא לספוקי בולד הואיל ועברו עליו ארבעים דאיכא למימר מרוקם הוא אלא שאין יכולין להכיר בו. הלכך ספק ולד ספק אינו ויושבת עליו ימי טומאה דנקבה וימי טהרה לית לה ובגמ' מפרש למה הוזכר זכר אבל היכא דנראה בו ריקוס צורתו של ולד אלא שאין מכירין אם זכר אם נקבה אינה נדה ויושבת לנקבה עכ"ל. וקיי"ל כרבנן דאחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה לארבעים ואחד כדאמ' בגמרא חכמים היינו ת"ק וכ"ת למסתמי' כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמי' דר' ישמעאל דקמסייעי ליה קראי קמ"ל עכ"ל. וק"ל היכא שאין השפיר מרוקם אמאי י"ד בז' ימי הטומאה תסגי דה"ל ספק ספיקא ספק ולד ספק אינו ולד ואת"ל ולד ספק זכר ספק נקבה. ובענין נדות נמי אזלינן בתר ספק ספיקא דאמר רב שמואל (בר אבא אמר ר' אבא אמר רב אשי א"ר) [משמיה דר'] יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסת' ובא עליה ומסקנא דהוה לה ספק ספיקא. ותו דמאי שנא מכל איסור שבתורה דסמכי' אספק ספיקא: אמר ריב"ל עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא יולדות ומוקמי' לה כשהיא חזקה מעוברת דהיינו אחר שלשה חדשים כדאמר פ"ק וכמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ שלשה חדשים. ופי' רשב"ם התם דר' מאיר איירי סתמא בין ביולדת [לתשעה בין ביולדת] לשבע' והכי מוכח סוגיא התם. ועתה יש ללמוד מכאן דבהאי יהבינן לה נמי ימי טוהר ויושבת י"ד ימי טומאה ומשלמת עליהן ימי טוהר דזכר ויושבת כ"ו ימי טוהר דהא מביאה קרבן ונאכל דחשבינן לה מליקת קדשים גמורים. והיכא דילדה ואח"כ הפילה שליא תולין את השליא בולד עד כ"ג ימים דאמר רבב"ח א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בולד עד כ"ג ימים. ואע"ג דאמר בסמוך איפוך שמעתת' שלשים ושלשה בשליא. ה"מ למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אבל לדידן דילמא קיי"ל כרבא כמ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין דלא בעינן לאפוכי שמעתתא. ודוקא בולד תולין את השליא אבל בנפל אין תולין כלל כדאמר שמואל ותלמידי דרב [ורב יהודה] הוי יתבי בעלי' ואתא רב יוסף ברי' דרב מנשיא מדויל לאפי' אמר אתא לן גברא דרמינן ליה כגילא דחיטתא ומירמא ומדחי אדהכי אתא א"ל שמואל מאי אמר רב בשליא [א"ל] הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא שאלינהו שמואל לכלהו תלמידי דרב אמרו ליה הכי. ודוקא באה השליא אחר הולד תולין אותה בולד אבל שליא שיצאה ואח"כ נולד הולד אפילו בלא שליא חוששת לשליא ויושבת לזכר ולנקבה ואם הרחיקה כולי האי מלידה אחרונה. דאמר רבה בר רב שילא אמר רב (נחמן) [מתנה] אמר שמואל מעשה ותלו את השליא בולד עד עשרה ימים ולא אמרו בשליא תולין אלא בשליא הבא אחר הולד ופי' רשב"ם איננו נותן טעם לדבריו אלא מילתא אחריתי באפי נפשה היא ולא אמרו תולין שליא אחד הולד אלא בשליא הבאה אחר הולד אבל יצאה קודם הולד חוששין לולד אחר שמא הי' ולד עם זה ונימוח ושליא של ולד שיצאה לאחר מיכן נמי נימוח ותשב לזכר ולנקבה דאין דרך שליא לצאת קודם ולד עכ"ל וז"ל ה"ג היכא דילידת ולא שדת שיליא ובתר כמה יומי אפילת שליא לא תימא שליא דהאיך ולד אתמוחי אתמחי לה והאי שליא דולד אחרינא הוה ואתמח ותיתיב יומי טומאה מן רישא אבל אמרי האי שליא דהאיך ולד קמא הוא דאשתהויי הוא דאשתהי דאמר מר מעשה ותלו את השליא בולד עד עשרים ושלשה ימים וה"מ כי תלינן בבני קיימא דאית ביה חיותא דאמרי' בזעא לשלי' ונפל אבל בנפל לא תלינן אם איתא דהא שליא דההוא נפל איתמחא לה והא שליא נפל אחר הוה בה ואתמח ובעיא למיתב ימי טומאה ע"כ ה"ג: כתוב בהלכות גדולות והיכא דילידת ויתיבת ימי טומאה ובגו ימי טהרה הדרת ואפילת נפל דיומי טומאה אית לה ויומי טהרה לית לה ועדיין ימי טהרה דראשון לא נפקו כיון שהפסיקו להו יומי טומאה איבדרו להו ימי טהרה דראשון וכל דם דחזיא טמא אי נמי ולד ראשון נקבה וולד שני זכר ונפקו ימי טומאה וימי טהרה דשני ועדיין דנקבה לא מלו מכי נפקו ימי טהרה דולד שני כל דם דחזיא טמא דתנו רבנן (יום) [שלשים] יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום רצוף אף שלשים כולן רצופין ע"כ הלכות גדולות. וזאת הברייתא מקומה בת"כ פ' אשה כי תזריע וכך היא שנויה התם ושלשים יום יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום כולו אחר אף שלשים כולן אחד יכול שלשים סמוכין ושלשה בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים מה שלשים כולן סמוכין אף שלשה כולן סמוכין וה"נ תניא התם גבי נקבה וששים יום יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום כולו אחד. אף ששים כולו אחד יכול ששים סמוכים וששה בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל וששים יום וששת ימים מה ששים יום סמוכין אף ששת הימים הם סמוכין. מיהו זה איני מבין מתוך הברייתא שאם הפילה תוך ימי טוהר איבדרו להו ימי טוהר דלא נזקק התנא אלא להגיד לך שלא תנהג ימי טוהר אלא סמוכין שלא תאמר תשב היום ג' או ד' ימי טוהר ושוב לאחר שבוע או שבועים תנהג ימי טוהר כפי מה שיעלה בלבה אלא סמוכין דוקא אבל זה שתאמר איבדרו להו ימי טוהר שהפילה באמצע בהא לא איירי תנא כלל. וה"נ תניא גבי שבעת ימי טומאה שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל בימי נדת דותה מה נדתה סמוכין אף לידתה סמוכין והתם לא שייך לומר קמ"ל דאיבדרו להו ימי טומאה. מידו אעפ"כ יש לסמוך על דברי ה"ג ולנהוג כדבריהם כי כל דבריהם על פי הקבלה. ותו משמע להתירא דתנן פ' בנות כותים המקשה בתוך שמונים של נקבה כל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד ופי' רשב"ם כגון שנשתהה הולד אחר חבירו והוה לה קושי ולד ל"ש מקשה ול"ש שופה ל"ש בימי נדה ול"ש בימי זבה דכל תוך מלאות הוה דם טהור עד שיצא הולד וודאי טמאה שבועים ואפי' בתוך ימי טוהר של ולד ראשון כיון דילדה לא אתו ימי טוהר דראשון ופקעי להו מטומאת לידה ע"כ לשונו. משמע שאינה נוהגת כ"א ימי טומאה של ולד שני ואי כדברי ה"ג הלא כבר בטלו ימי טוהר של ולד ראשון ואעפ"כ הואיל דנפק מפומי' דה"ג נכון להחמיר: פ"ק דב"ק אמר עולא א"ר אלעזר שליא שיצאה מקצתה ביום ראשון וכולו ביום שני מונין לה מיום ראשון מתקיף לה רבא הא חומרא דאתי לידי קולא היא דהא מטהרת לה מיום ראשון אלא אמר רבא לחוש חוששת לענין טהרה מונין לה מיום ראשון ולענין ימי טומאה מונין לה מן כד נפיק כול' שליא לחומרא: אמר רב הונא הוציא העובר את ידו והחזירו אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד מתיב רב יהודה הוציא העובד את ידו אין אמו חוששת לכל דבר אמר רב נחמן לדידי מיפרש' לי מיני' דמר שמואל לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבי' לה עד דנפיק רוביה והא אין אמו חוששת לב"ד קתני אמר אביי אינה חוששת מדאורייתא אבל מדרבנן חוששת והאי קרא אסמכתא בעלמא היא. פי' רשב"ם לחוש לולד חוששת וצריכה לפרוש מבעלה אע"פ שלא ילדה שבועים בנקבה. עד דנפיק רובו. ביוצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. מחותך או מסורס עד שיצא מרובו כדתנן במתניתין. מיהו תלמוד' [מילתא] דפסיק' נקט. ימי טהרה לא יהבינן לה אם איחרה לידתה לאחר מיכן יותר משבועים. אם רואה דם כנדה ואם לאו טהורה. ולאחר שתלד לידה גמורה אם זכר תהא טמאה שבעה ואם נקבה שבועים ואח"כ תמלא ימי טהרה עכ"ל. ונרא' בעיני דהא דכתב ואח"כ תמלא ימי טהר' דהיינו מלידה אחרונ' שהיא ליד' גמור' אפי' לדברי ה"ג שהרי הוצאת יד אינה אלא חומרא דרבנן בעלמא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |