אורים/חושן משפט/קלא

אורים ‏ חושן משפט קלא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אפילו קנו. כתב הסמ"ע הטעם דקנין בלא בד"ח בערבות שהוא אסמכתא לא קניה כי אם מטעם דאגב דהימנותא שנתן ע"י מעות גמר ושעבד נפשיה וכמ"ש בר"ס קכ"ט והרי זה חוזר בו ואינו מבקש הימנותא משא"כ בערב דלאחר מתן מעות דבעי קנין מיד שקנו מידו נגמר הענין ומשום הכי מהני ביה הקנין ואפילו בלי בד"ח בצירוף המנותא שקבלו לערב וכמ"ש בסימן קכ"ט ונכון הוא. ובפרישה כתב דלהרשב"א דאפילו קנו מיד הלוה והמלוה אפ"ה יוכל המלוה לחזור בו ואפילו להרמב"ן והטור שחולקים ע"ז כדמשמע בסימן ל"ט סי"ט מ"מ אם הערב חוזר בו גם המלוה יוכל לחזור בו משום דאדעתא דהכי לא הקנה להלואתו כי אם בערב סמ"ע ופשוט ועיין מש"ל סימן קכ"ט וסי' צ"ט הנ"ל בזה:

(ב) אין לו על הערב וכו'. ממילא כיון דיש ביד הערב למחות למלוה שלא ילונו על אמונתו אם טוען הערב איזה טענה לפטור עצמו נאמן במגו דבעי אמר מחיתי בך קודם שתתן המעות ואפילו לא היה המלוה והערב במקום אחד ושלח הערב כתב למלוה שילונו על אמונתו יכול לטעון קודם שהלוית לו כתבתי לך שאיני רוצה להיות ערב וידעתי שהגעת כת"י הרשד"ם חלק ח"מ סימן ל"ח כנה"ג:

(ג) מבזבז. כ"כ הט"ו בסימן ע"ג לענין מלוה ולוה ולאפוקי מדעת החולקים בתרווייהו ע"ש וכן בסימן זה בטור סמ"ע ועיין מ"ש לעיל סימן ע"ג באורים ס"ק ל"ט שהסכמתי עם היש"ש והש"ך דדווקא אם מפזר שלא כדת וא"כ כיון שראינו שמפסיד ממון אחרים ולכך ניתן להציל ממון חבירו אבל אם הנכסים הולכין לטמיון בצוק העתים וכדומה אין רשות ביד ב"ד לעקלו קודם הזמן ע"ש ועיין שם בתומים ס"ק י"ב לענין אם ראינו שהדחיק נדוד אם שוה למזבז עיין שם:

(ד) ואם לא יפטר וכו'. ואם התנה בשעת ערבות כן הדין עם הערב עיין תשובת ראנ"ח סימן ס' ש"ך:

(ה) ובנתיים נשתדפו וכו'. מכ"ש אם נגזלו מידו דעשוים בעלי זרוע ליפול וכמ"ש בסימן קי"א סי"ג ע"ש סמ"ע ופשוט ועמש"ל:

(ו) כי יש חולקים. הסמ"ע ס"ק ז' האריך בזה ודעתו דהך דינא דמהרי"ו דהביא הרמ"א דאם הערב שלח למלוה שלח לי השטר ובא וקיבל מעותיך ולא בא דנפטר הערב חולק אהך דינא דהרמב"ן שהביא המחבר ועיין תומים דליתא לזה דהלא המהרי"ו מחייב שבועה לערב שידע בבירור שהלוה היה רוצה לפרוע להמלוה עיין שם. גם העליתי דגוף הדין של מהרי"ו דהעתיק הרמ"א בלי חולק כאלו דברי הכל הוא וכן הסכים הסמ"ע ולדידי צריך עיון גדול כי תליה בב' דיעות מ"ש הש"ע לעיל סימן ק"כ וע"ד ועיין מה שכתבתי לעיל ובתומים פה אם לא דנימא כיון דיש בלוה ב' דיעות ובערב כבר כתב הרמב"ן שזהו קשה בדיני ממנותו וגם המחבר גופיה כתב דיש להתיישב בדבר ראה רמ"א להכריע כן אף דלדברי מהרי"ו צ"ע ועיין תומים באריכות:

(ז) לפוטרו וכו'. עיין ש"ך סק"ו דדעתו דזה קאי להיש חולקים ארמב"ן בדין שכת' המחבר אבל לדע' המחבר דא"י לכופו למלוה אף ללוה א"י לכופו ואני העליתי בתומים שאמת דדעת הרמב"ן דא"י לכוף לשניהם לא להמלוה ולא להלוה אבל הטור ס"ל כהרמב"ן דלהמלוה א"י לכופו כי לזה יש רמב"ן ראיה מגמ' אבל ללוה ס"ל לטור דלא כהרמב"ן רק ס"ל דיוכל לכוף דעבד לוה כו' וכן נר' מל' הטור ע"ש באריכות וכן נר' מדברי הפרישה וכן נר' מדברי הראב"ד בבעה"ת עיין באריכו' בתומי' ויפה סתם הרמ"א לדברי הכל ודלא כש"ך גם העליתי אף דיכול לכוף להלו' בזמנו להוציא מערבות היינו כשהלוה חי אבל במת אף דהוא באופן דלא שייך צררי וכדומה כגון שהודה כו' מ"מ א"י לכוף ליתומים קטנים כן מוכח מדברי הראב"ד בבעה"ת ואף דהראב"ד מפרש כך בברייתא ושארי מפורשים ומחברים לא מפרשים כן בגמרא מ"מ לדינא לא חולקים על הראב"ד ולכן תבנא כן לדינא ע"ש:

(ח) צריך להאמין. דוקא בזה ששכח העכו"ם והיה ספק אם יתבע המעות כלל ממנו משא"כ בערב דעלמא משום הכי כתב הש"ע בסמוך דהערב יכול לכוף ללוה וכו' וכ"כ בד"מ והוא פשוט ודלא כמ"ש בע"ש שדברי הרמ"א סותרים זא"ז. סמ"ע:

(ט) היה ערב בשבילי לזה. לשון לזה משמע שהיה יחד בשעה שדיבר הכותי עם הערב ומשום הכי א"ש מה שמסיק וכתב כבר ראית סרבנותי וראית סרבנותי הוא במה שסיים ואמר ותליתי הדבר באיסור שבת ור"ל כיון שבאמת אין בזה איסור בפרט בה"ש היה לך להבין שאמרתי כן בשביל דאני מסרב להיות ערב נגדו גם ממ"ש ואינו עושה שום ערבות משמע דא"ל אף אם לא היה שבת אינו עושה שום ערבות וזה סרבנותו כ"כ הפרישה והסמ"ע ודעת הט"ז דאף דלא ראה סרבנותו רק קאמר ליה הריני כמו שהייתי אינו בכלל חיוב כי י"ל דכמו שהיה ערב ביש בידו משכון ונכון הוא ועיין תומים דכתבתי הטעם אריכות לשון על הטור ומחבר אף כי לדינא הנכון עם הט"ז דס"ל דלולי דראה סרבנותו אפשר דמיקרי רשע שדיבר בלשון המסתפק לגרום היזק לחבירו נגד הגוי כי ישראל השני לא נתן לבו להבין הדבר על בוריה משא"כ אם ראה סרבנותו ועוד העליתי כי כן דעת המהרי"ק ואדרבא המהרי"ק שורש קל"ג דעתו הכא להיפך כיון שרואה דאין רצון המלוה להחזיר כי אם ע"י ערבתו יש אומדנא דנתכוון לערב גמור ע"ש בתומים:

(י) לסייעו. כי העכו"ם לא יעיז פנים נגדו בשביל הטובה שעשה לו סמ"ע ופשוט:

(יא) והודה כו'. כתב הסמ"ע דמדברי הטור משמע דאם התרה בו קודם שהודה לו התראתו התראה ואמרי' דהיה לו להשמיט מהעכו"ם ולומר איני נותן מעות על ערבות כ"א על משכנות אבל מדברי המחבר ורמ"א נראה דס"ל דגם בזה התראתו לאו כלום הוא כי יוכל בעל המשכון לומר למה אתגרה עם העכו"ם יותר ממך ע"ש והש"ך השיג עליו וכתב ונ"ל לדינא דבעינן דוקא הודה תחילה לדבריו לכן דקדק המחבר וכתב והודה לדבריו וכן כתב בע"ש וכן כתב הגי"ת בפשיטות וכן כתב הט"ז כדעת הש"ך וכתב על דברי הסמ"ע שדבריו תמוהים ועיין תומים שהבאתי שגם בתשובת פני משה סימן כ' וק"א הסכים עם הש"ך וע"ש שדבריו בדברי הסמ"ע צ"ע עכ"פ בגוף הדין הנכון עם הש"ך בלי פקפוק:

(יב) ערב וכו'. ה"ט כיון דא"ל בהדיא אני ערב משא"כ בדין שלפני זה שאמר הריני כמו שהייתי ולשון זה סובל פי' אחר סמ"ע ופשוט. ועיין בד"מ ס"ס קכ"ט שהביא תשובת הרא"ש אם שמעון נעשה אפטרופוס של השר ולא רצה ליתן לראובן הפרס שרגיל ליקח מהשר עד שהכניס לוי לערב באם לא יקבלו השר בחשבון שיפרע לו ועכשיו אומר שמעון שהשר לא קבלו בחשבון וראובן מת ותבע את לוי שישלם לו וטוען לוי שמא פרעך ראובן ופסק שהדין עם הערב הגהת סמ"ע:

(יג) ואנסו. ואין להקשות ממ"ש הטור ומחבר בסימן צ"ג סט"ו בכיוצא בזה דמשמע משם דאינו חייב לשלם עד שיברר שהחייב לא פרע יש לחלקד התם היה העכו"ם המוכר עיקר עסקו עם לוי אלא שלרוחא דמילתא לקח ג"כ התקשרות מראובן שבאם לא יפרענו לוי יפרענו הוא וכיון דנתרצה העכו"ם תחילה תביעתו מלוי לא ס"ד דראובן גופיה שהכותי יבוא עליו והוא ג"כ מילתא דלא שכיח משום הכי קאמר שם דשמעון א"צ לעשות לו כתב אחריות ע"ז אבל הכא דהכניס נפשו להיות ערב לעכו"ם ובדיניהם הולכין תחילה להערב מ"ה חייב ראובן לשלם בכל ענין סמ"ע והט"ז השיג עליו דהתם ג"כ נכנס השותף הא' לערבות בשביל לוי ותי' הוא ז"ל דשם מיירי שא"ל שמא פרע לוי לעכו"ם ופטרו בפניך אלא שאח"כ בא עליך בעלילה ובכה"ג ודאי מזל דידיה גרמ' כמ"ש הרמ"א בסמוך ע"ש ועיין לעיל מ"ש באריכות באורים ותומים סימן צ"ג ועיין בסימן זה בתומים סק"ו תירוץ נכון ע"ש:

(יד) ליתן לו. עיין תומים דהעליתי הא דצריך לפצות לערב מכל אונסים הבא לו מגוי בשביל ערבתו היינו דוקא כל זמן שלא פרע הלוה אבל אם כבר פרע א"כ פקע ערבתו אם אח"כ חזר הגוי להעליל עליו עלילת שקר חזר הדין דאין אדם נתפס בעד חבירו ע"ש דבזה ניחא לישנא דש"ע דקשה למה צריך הש"ע להטעם דא"ל שמעון הוצרכתי לפרוע כ"ז שלא הנחתי בידו שטר פרעון הא בלא"ה צריך לפצות כל אונסים כאשר תמהו בתשובת פ"מ ולפי הנ"ל ניחא ע"ש:

(טו) של עכו"ם ניכרת. דעת הט"ז דצריך שיהיה ניכר שנכתבה בעוד השטר ביד העכו"ם ולא היה עדיין כתב פרעון כאן דאל"כ היאך יעיד עכו"ם על ישראל להוציא ממון ע"י עכ"ל ועמ"ש בס"ק שלאח"ז:

(טז) שכתוב. כתב הסמ"ע בסקט"ו דצריך להיות שכתב בלא וי"ו ואדלעיל קאי וה"ק שהעכו"ם כתב פתקא בפ"ע או שכתב כתיבת ידו ביני שיטי כמה קיבל אבל שכתוב בוי"ו משמע שנמצא כתוב כך בשטר ואפילו א"י מי כתבו וזה ודאי אינו כיון שהשט"ח ביד שמעון יש לחוש שזייף וכתב טפי ממה שפרע ע"ש והב"ח חולק עליו דשמא עשה קנוניא עם העכו"ם ואינו נאמן בשבועה ולכך פי' דמיירי שכתוב פתקא או ביני שיטי בערכאות שלהם וגם הט"ז הנ"ל חולק על הסמ"ע וכתב דשפיר יש לגרוס וכתוב והיינו ששטר ביד העכו"ם כנ"ל והש"ך הסכים דלא כסמ"ע וכתב עוד ומ"ש הסמ"ע וזה ודאי אינו מאחר ששט"ח ביד שמעון כו' ז"א מוכרח דשמא איירי דעדיין לא פרע אלא קצתו ולכך הוכרח ליכתוב פרעון ולא לקח השטר ממנו ע"ש ואני בתומים העליתי דהך פתקא ודאי מהני דה"ל כאילו כתב התקבלתי והך דביני שיטי אף דהוא כת"י אחר ג"כ מהני כיון דבידו שט"ח דמהכ"ת ימסור לו הגוי השט"ח אך בזהו דעתי אם הערב תובע יותר מכפי הראוי צריך להיות עדות גמור מערכאות כדעת הב"ח אבל בגוף החוב א"צ עדות גמור רק מגוי זה כי מהכ"ת ימסור לו שט"ח אם לא פרע ונכון הוא ע"ש:

(יז) פטרו. כתב המרדכי וז"ל ואפילו אית ליה סהדי שהשופט פטרו כיון שהעכו"ם לא פטרו על הלוה רמי לסלוקיה עכ"ל והביאו בד"מ סמ"ע:

(יח) נוטל. היינו טעמא דכיון דהכניס ערב לעכו"ם ודרכם להעליל ועליו לפצותו ה"נ כא"לו הוציא על חבירו ברשות דנתבאר בכמה דוכתא דנשבע ונוטל סמ"ע ופשוט:

(יט) באונסא דשכיח כו'. עיין תומים דהרמ"א כתב זאת כדי להשוות הפוסקים אהדדי דבתשובת הרא"ש כתב דצריך לשלם אפילו מה דאנסוהו ובתשובת מהרי"ק שורש ז' וקל"א הביא בשם רבינו יעקב דפטור והוא כחכם ידע פשר דבר לחלק בין אונסא דשכיח ללא שכיח ואולם היש"ש לב"ק פרק הגוזל בתרא דעתו דחולקים והכריע כהרא"ש דחייב בכל אונסים ובאמת מהראיית הרא"ש שם מהך דזבין לגוי אמיצר דישראל מוכח דאין חילוק בין שכיח ללא שכיח דהא הת' אין חילוק כלל וכ"ש הכא גבי ער' מ"מ העליתי דהנכון עם רמ"א דיש חילוק דהרא"ש והיש"ש לשיטתן אזלי דס"ל דגבי אמיצר חייב לסלק כל אונסים מדינא אמנם לשיטת רוב הפוסקי' הראב"ד וסייעתו כאשר כבר הכריע הרמ"א לקמן סימן קע"ה סעיף מ' כוותייהו וכתב וכן נ"ל עיקר והמה ס"ל דאם לא שמתוהו מקדם א"צ לשלם אונסים שפיר יש לחלק בין שכיח ללא שכיח ואף לטעם השני שכ' הרא"ש לחייב אם אנסהו כיון דחייב לפצות ה"ל כאילו התנה כתבתי ג"כ דנכון עם הרמ"א דודאי צריך להיות אונס דשכיח דעל ל"ש אינו מתנה וכמ"ש מהרי"ק ונכון עם הרמ"א בלי פקפוק כלל עיין שם ועיין עוד תומים דכתבתי לחלק דאם הערב שותף בדבר ואנסוהו אין חיוב להלוה לשלם כי הדרן לכלל אין אדם נתפס על חבירו עיין שם מילתא בטעמא:

(כ) שדה. הטור מסיק הטעם משום דבשאר ערבות אמרינן דאגב המנותא גמר ומקנה נפשיה אבל כאן ל"ש ה"ט דלא על המנותיה דערב קנה דעביד אינש דזבין ארעא ליומא אבל כשקנה מידו דהערב שהוא חייב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו ור"ל בכל עת שירצה הלוקח לבטל המקח אפילו באין מערער על השדה צריך להחזיר מעותיו דאז אנו רואים דעיקר ערבתו היה שיהא מעותיו בטוחים לכן חייב כערבות דעלמא ומ"ה כתב הט"ו ואם קנו מידו לשלם דמי מכר ולא דמי שדה כשאר אחריות דלוקח סמ"ע ועיין בהה"מ פכ"ה מהלכות מלוה ולוה והב"י נתן טעם דלא נשתעבד לוי דהוי אסמכתא ולא הוי כשאר ערב בעד הלואה דבשלמא מלוה להוצאה ניתנה ואדעתא דהכי נחית לפרוע משא"כ ערב דשדה כיון שרואה שאין ערעור על שדה בעת מכירה סמכה דעתא וכו' והוי אסמכתא והגי"ת תמה עליו כי גם גבי הלואה דעתו דהלוה עשיר ויפרע ועיין תומים דהעליתי תי' על קו' זו דגבי שדה איכא ס"ס מכל מקום התי' דחוק ע"ש:

(כא) אסמכתא. הטור מסיים בזה ז"ל ואף על גב דכל ערב הוי אסמכתא שאני כל ערב דלא תלה שעבודו בדבר אחר אבל הכא תלה שעבודו בתנאי לא גמר ומקני דסמכה דעתו שלא יתקיים התנאי ולא ישתעבד ע"כ סמ"ע ועיין תומים שהעליתי דדוקא שערב תלה בתנאי אבל הלוה לקח בלי תנאי משא"כ אם הלוה לקח ע"ת ובזה ניחא סתירה שסותר לכאורה הך דינא דלעיל סימן קכ"ט ס"ח בהגה שהביא רמ"א בשם הרשב"א ע"ש:

(כב) אם וכו'. צ"ל דה"פ הן שיהיה התנאי באם יהיה כך הן שהוא באם לא יהיה (ולזה הפי' הסכים הט"ז וכן יש לפרש בטור ע"ש) אבל ק' שהוא באריכות הלשון ללא צורך לכן נראה עיקר כמ"ש הטור ואני ערב אם יהיה כך ואם לא יהיה לא והשתא א"ש דה"ל ככל תנאי כפול סמ"ע:

(כג) דאין בערבות וכו'. עיין תומים דקאי אסיפא דכשהתנה בפי' דאם לא יביאו ישלם אבל בבא דרישא לכ"ע פטור:

(כד) וע"ל סימן קכ"ט ס"ח. נראה דדימה למ"ש שם בהג' מי ששאל חפץ מחבירו כו' עד אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא הערב חייב לשלם עכ"ל וגם שם כתב רמ"א לעיין מ"ש כאן ע"ש ונראה פשוט דאף מי שס"ל התם דהערב חייב יכול להיות שס"ל דבהני אסמכתא דמני הכא פטור וה"ט שאסמכתא דלשם אינו אלא כאסמכתא דסתם ערבות שנתערב בעד המעות לחוד בלי תנאי דמשועבד בו הערב בפשיטות משום דאגב דהימנוהו גמר ומקניה נפשיה ולא אתא שם אלא ללמדינו דאף ע"ג דגם לגבי השואל הוי אסמכתא והוא פטור והל"ל שהוא בכלל מ"ש דבכל מקום דפטור הלוה פטור ג"כ הערב קמ"ל אבל בהני אסמכתא אינן כאסמכתא דערבות דעלמא וכמש"ל סמ"ע ועיין תומים מ"ש באריכות:

(כה) וכל הבאים וכו'. וכתב הסמ"ע המחבר ס"ל דהרמב"ם פוטר הערב משום דאזיל לטעמיה דס"ל המקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה לא משתעבד וכמבואר לעיל סימן ס' והחולקים עליו בהך לעיל חולקים גם כאן ובפרישה הוכחתי דאף החולקים אדינא דרמב"ם ומחייבים במקנה בדבר שאינו קצוב מודים הכא דפטור כיון דאיכא עוד ריעותא לאסמכתא דערבות והש"ך השיג עליו והסכים להב"י דחולקים לעיל חולקים ג"כ כאן וכן דעת הריב"ש בתשובה וכן דעת המ"מ ועיין לעיל סימן ס' ויתר סימנים מ"ש בזה באריכות ועיין בתומים שהעליתי קו' עצומה על המ"מ פ' כ"ה מהלכות מלוה ולוה ודחי' לזה:

(כו) ערוב זה. כ"כ הרמב"ם ופי' ערוב על ענין זה לפלוני והטור כתב ערוב לפלוני בכך וכך ע"ש:

(כז) כמו שאמר וכו'. פי' אפילו בלא קנין משתעבד לו השני משום דשעת שיעבודו של ערב ראשון ה"ל כשעת מתן מעות וממילא נשתעבד לו ערב השני בלא קנין כ"כ המ"מ והש"ך סקט"ז דעתו כדעת הגי"ת בערב שלא בשעת מתן מעות בקנין ואותו הערב העמיד ערב דערב השני לא בעי קנין דלגביה מחשב כערב בשעת מתן מעות ועיין תומים דדבריהם לא נראה כלל ולכן העליתי דאיירי דראשון הוא קבלן ודחיתי ראיית הגי"ת ע"ש באריכות ולדינא העליתי דבערב סתם אין להוציא ממון ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.