אורים/חושן משפט/מו

אורים ‏ חושן משפט מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) או כתבתי ללות וכו'. פי' אמנה דמעולם לא היה רצוני ללות רק מסרתי לך השטר לאיזה סיבה אבל האמנתיך שלא תתבעיני בו אבל כתבתי ללות וכו' פי' רצוני היה ללות ממך וע"ת כן מסרתי לך השטר אבל נמשך הענין ועד היום לא הלויתני. וכ"מ פי' כתבתי ללות וכו' נפל ממני ומצאתיו. ועיין מ"ש בתומים בזה וגם צ"ל דאיירי בשטר שאין בו קנין ע"ש אבל ביש קנין אינו יכול לטעון כתבתי ללות ולא לוה ע"ש:

(ב) הרי הוא כשאר שטרות. וגובה בו ומכל מקום לא הוחזק הלוה כפרן במה שהיה טוען כתבתי ללות כי אף על פי שנתקיים מכל מקום יכול להיות אמת כדבריו ובאסיפת זקנים הביא בשם רבו של ריטב"א (עיין תומים שהבאתי מקומו) דהוחזק כפרן כשנתקיים אחר כך ודבריו צריכים ביאור:

(ג) אבל אם יש בו נאמנות לא. דכי הימניה הרי המלוה נאמן כעדים ואם כן מה יהני מגו ה"ל מגו במקום עדים:

(ד) במגו דאמר מזויף. ואם כן אף הנאמנות מזויף וכיון דיש לו מגו על גופו של נאמנות מהני מגו והכי קי"ל וכ"כ המחבר לקמן סימן פ"ב ועיין תומים דכן מוכח מלקמן סי' מ"ז:

(ה) באי' עדי שטר כו'. ה"ה שאר עדים והמחבר א' מדרכי קיום נקט ש"ך:

(ו) אפילו הן הדיוט'. פירוש באופן שכשרים לדון ד"מ כדלעיל בהלכות דיינים דאין הבדל בזה בקיום לשארי דינים:

(ז) ואתא פלוני כו'. מתחלה יש לכתוב אופן שנתקיים בו השטר אבל באמת אי לא כתבו רק סתם שטרא דלא נתקיים בב"ד דיו ש"ך ופשוט:

(ח) אין מקיימין בלילה. דה"ל דין ואם עבר וקיימוהו תלי כמש"ל אם עברו ודנו בלילה אי דינהם דין ואם נתרצו המלוה והלוה שיקיים בלילה דעת הסמ"ע וש"ך דמהני ועיין תומים דכתבתי בכ"י נכון הוא אבל בשטר העומד לגבות משעבדי צ"ע אי מהני ובמקום שמנהג שמקיימין בלילה מועיל כמו המנהג לקיים יחידי ש"ך:

(ט) ואם קיימו בשנים וכו'. העלה הש"ך דאם הקיום שאחרים העידו שהוא כת"י עדים או עדים בעצמן העידו כן וכן לוה שהודה בפניהם שהוא כת"י אינו מועיל כלום דה"ל עד מפי עד דכיון דהם שנים לא מקרי ב"ד אבל אם הם בעצמן מכירי' החתימות לא הוי קיום ב"ד אבל מכל מקום לפמ"ש הרמ"א לקמן בסעיף ז' הוי עדות מעליא לענין קיום מכל מקום אינו מקרי קיום ב"ד רק קיום עדות ונ"מ טובי בין קיום ב"ד לקיום בעדות כמש"ל כך העלה הש"ך ודלא כסמ"ע וכן נכון:

(י) ונראה לי הטעם וכו'. טעם זה דחוק כמ"ש כל המחברים וכמו שכתב הש"ך דאפילו יחיד מומחה מוחלט אין יכול לקיים שטרות ביחידי רק כל עיקר הטעם משום דהואיל דנהגו כך ה"ל כקבלוהו עליהו וכאילו מתחלה התנ' שיהיה נאמן הרב יחידי לקיים וכל תנאי שבממון קיים ואין צריך לכל דחוקים וכתב הסמ"ע הבו דלא לוסיף על המנהג דוקא הרב יש לקיים אבל לא במה שנהגו שהחזנים והסופרים דזהו ודאי מנהג בטעות אם לא ששנים העידו שבפניהם חתמו דה"ל עדות כדלקמן בסעיף ז' וכמש"ל:

(יא) קיום שטרות דרבנן. עיין תומים שהארכתי אי הלוה טוען בבירור שמזויף הוא דיש דעות רבים אי הך קיום הוי ד"ת או לא כי יש הרבה דינים שהקלו הואיל וקיום שטרות דרבנן כמו שכתב הרמ"א וא"כ במקום שצריך קיום דבר תורה אין להקל והעליתי דאם הלוה טוען מזויף אף דדעת הרמב"ם ומחבר בא"ע גבי גט אף ד"ת צריך קיום התם משום דבדבר שבערוה בעינן עדות ברורה אבל בד"מ אין צריך קיום ד"ת אף דלוה טוען מזויף דחזקה דלא חציף אינש לזייף הוי אומדנא דמוכח להוציא ממון כמו דמוציאין ממון בעדות בידיעה שלא בראיה וכל כיוצא בזה דלא איברי סהדי אלא לשקרי ע"ש ואי עדים טוענים מעולם לא חתמנו זה בררתי מתוך התו' דלא כמהרי"ק דד"ת בעי קיום בד"מ ומכ"ש בעדות נשים וכ"נ דעת הש"ך ודלא כסמ"ע דמשמע בכל גווני צריך קיום ד"ת אפילו הלוה טוען מזויף ע"ש:

(יב) אפילו שלא בפני בע"ד. אפילו מיתומים קטנים ועיין לקמן סימן ק"י מ"ש בזה באריכת וכתב הש"ך דאם מקיימין כתב יד הלוה כמו ממרנא וכדומה אין לקיימו אלא בפני בע"ד ועיין לקמן ס"ס ק"י עשיתי לדברי הש"ך סמוכים מתוך דברי הש"ע ע"ש ס"ס במ"ש שם:

(יג) אפילו עומד וצווח וכו'. עיין תומים דהעליתי תרתי טעמים אחת משום קיום שטרות דרבנן ומשום דלא על מנה בשטר מעידים רק על כת"י ולכך מקיימין אפילו אמרו עדים כת"י זה וכן אם אומרים מזויף דהוי קיום של תורה ע"ש:

(יד) או שני דיינים. ועכ"פ צריך להיות נחתם שלשה רק לקיים אין צריך רק חתימת שנים ש"ך:

(טו) שיחתמו העדים בפניהם. קמ"ל דאפילו חתמו העדים בפניהם בלילה בשעה שאין ראויה לקיום עיין סמ"ע ועיין מש"ל בזה:

(טז) ויאמר כל אחד זה כת"י כו'. פי' דאין צריך להעיד על כת"י חבירו דקי"ל על מנה שבשטר הם מעידים סמ"ע:

(יז) ואני עד בדבר הזה. פי' זוכר גוף עדות כדלקמן דעדי שטר המעידי' על כת"י צריך לזכור מ"ש בשטר ואם צריך לומר בפי' דזוכר או דסמכינן אחזקה דזוכר עיין לקמן מ"ש בזה:

(יח) הרביעי שיבאו עדים וכו'. עיין תומים דהעליתי בכוונת דברי רי"ו דאם עדי שטר עצמן אומרים שזהו כת"י ואחרים אומרים שאין זה כת"י ודאי דעדי שטר בעצמן יותר נאמנים רק יש מחלוקת אי צריכין לחזור ולחקור עדי שטר דאולי אמרו מתחלה בדדמי או לא ולא נפסק הלכתא בזה אבל לכ"ע אי נחקרו שנית ועמדו בדבריהם דהוה כת"י נאמנים יותר מאלו אחרים ואם כבר נתקיים בב"ד מבואר בטור א"ע סימן קנ"ב דלא מועיל אם תרי אמרי דהוא מזויף ע"ש דבתר ב"ד לא דייקי כלל ועיין תומים ואם עדי שטר אמרו אין זה כת"י ואחרים אומרים שזהו כת"י אם כל א' מעידי שטר אומר רק אין זה כתב ידי אבל אין יודע משל כת"י חבירו לכ"ע עדים אחרים נאמנים דאין דבריו של אחד במקום שנים אבל אם עדי שטר מעידים כל א' אין זה לא כתב ידי ולא של חברי ושנים אחרים אומרים שזה כת"י דעת הרא"ה והריטב"א דה"ל תרי ותרי ואתרע שטרא ואני מסתפק בדבר דאין העד יכול לומר אין כת"י מאחר שנתקיים מפי אחרים וכיון שהגידו כו' ולכן הדין צ"ע ע"ש:

(יט) ויעידו. אפילו שעדי שטר מצוים בעיר יכול להתקיים מפי עדים אחרים אפילו לכתחלה כ"כ הסמ"ע בשם ב"י וד"מ אבל הב"ח רצה לדייק מדברי הטור שכתב אם אין עדי שטר לפנינו מקיימין אותו מעדים אחרים ש"מ דאם הם בפנינו יותר יש לקבל אותן עדים דהם בקיאים יותר בכת"י ויש לדחות דרבותא קמ"ל דה"א כשאין בפנינו איך נקבל עדים על חתימתן ועי"כ יכול להתגלגל חובה לעדים אם יבא לידי הזמה או הכחשה וכי חבין לאדם שלא בפניו קמ"ל דמ"מ מקבלין:

(כ) שזהו כ"י של אלו. ואפילו אין מכירין כל החתימה רק רוב שמו או שם אביו וכדומה כשר עיטור והביאו הש"ך:

(כא) ויכולים להעיד וכו'. עיין תומים דאף הרמ"א לא אמרה רק אם אחרים אומרים שזהו כתיבת עדים אבל אם עדי שטר מעידים על כת"י אין יכול להעיד על כת"י מתוך כתבם וגם אם הוא אלם שאין יכול להעיד בע"פ א"י להעיד כלל מתוך כתב דעכ"פ ראוי לבילה בעינן:

(כב) וא"צ להעיד וכו'. ומ"מ לא מקרי רק עדות ולא קיום ונ"מ אם מתו קודם שבא עדותן לב"ד לא מהני מידי דראוי' לבילה בעינן בשעת שנראה לב"ד משא"כ בקיום אף דמתו הדיינים וכן אם אחרים העידו שראו העדתם בכתב לא מהני דהוי עד מפי עד משא"כ במעידים שראו מקוים דמהני וכן טובי נ"מ ובזה מיושב במ"ש בשנים דיינים מכירים שמעידים לפני שלישי ולא סגי בעדותם בכתב דאז לא הוי קיום רק עדות:

(כג) של שני שדות. אבל שטרי הלואות ושוברים לא דילמא אף הם מזויפים ולא שייך בהו דאכלו בשופי ג"ש ונראה דאם יש ללוה שטר הלואה מקיימין ממנו דהא הלוה מודה דאין מזויף ושטר אמת הוא אם לא דחוששין לקנוניא בשביל גביית לקוחו' ועיין לקמן סימן ק"ו ע"ש:

(כד) שאכלו בעליהם. היינו בשטר על שדה בעינן ג"ש דהוא שני חזקה אבל באשה מה נ"מ בג"ש ומה גבול ג"ש יש באשה ולכך די כשיושבת בטח תחת בעלה וצ"ל דאיירי בכתובה פשוטה אבל תוספת כתובות הינו שט"ח ויש לחוש דילמא הוא גופה זייף:

(כה) או מב' שטרי כתובו'. אבל לא משטרי הלואות ושוברין וכדומה כי בכל אלו אין כאן ראיה ברורה והכרח שהן אמת. והש"ך ביקש בס"ק כ"א להביא דברי ירושלמי ולומר בשלשה שטרות אף מן אילו מקיימין ועיין תומים ס"ק ח' דפירשתי בירושלמי פי' אחר מרווח סיוע לרמ"ה ע"ש:

(כו) ואפילו אם ב' שטרות מקוימים. הש"ך הקשה דלשיטת המחבר דסבירא ליה דחיישינן דילמא הכל זייף ולכך בעינן יוצא מתחת ידי אחר א"כ אם מקוים תו ליכא למיחש רק הך דיעה סבירא ליה דחוששין הואיל ושטר מצוי אצלו שמא למד לזייף ממנו ולכך לא מהני דמקוים אם הוא אצלו מצוי לזייף ממנו ועיין תומי' שהלצתי בעד רמ"א כי דקדק כן מלשון הרמב"ם ע"ש:

(כז) אין מקיימין. משום דהואיל דתחת ידו יש לו זמן לזייף ולעשות כתבניתו ולפי זה אף דשטרות אלו יוצאים מתחת ידי אחרים אם נודע דיש לו בתוך הבית שטר מעדים הללו אין לקיים ע"י דמיון השטרות רק באופן שעדים מעידים שמכירים החתימות בטב"ע ש"ך ס"ק כ"ד:

(כח) וי"ח. כי טעמם דכל החשש כמ"ש הרמב"ם דהכל זייף ולא דיעשה זויף דומה לו ואם כן במקוי' תו ליכא חשש:

(כט) שקרא עליו ערעור. דאל"כ יש לחוש דילמא גם זה מזויף אף ע"פ שיש בו קיום ועיין תומים מ"ש בזה בטעמו של דבר:

(ל) וי"א דאפילו לא קרא וכו'. והש"ך הסכים לזה דמהכ"ת נימא דהב"ד טעו ולא עשו קיום כהוגן ונכון הוא ובלא"ה קיום שטרות דרבנן ואין להחמיר כלל:

(לא) ממנו לבדו. לאפוקי דעת הראב"ד דסבירא ליה דגם בזה בעינן תרי שטרות ועיין תומים מ"ש בזה בטעמו של הראב"ד ובישובו אבל לדינא קי"ל כדעת מחבר:

(לב) אבל לא מאגרת שכתב. כי אין אדם מדקדק כ"כ בכתיבת אגרת וא"א לכוון ע"י כתיבה ולכך התירו לכתוב בח"ה אגרת כי אין מישרים הכתיבה ריב"ש:

(לג) אלא א"כ חתום שמו לבסוף. דאין לדמות כתב לחתימה ולכך צריך לקיים חתימה מן חתימה. ולפי זה י"ל מן אגרת אפילו חתימה אין מקיימין דהא בירושלמי אמרינן דוקא מן ספרים אבל לא מן אגרת משמע אפילו חתימה:

(לד) אף על פי שלא פי' באיזה דרך כו'. אע"פ שיש נ"מ טובי בין קיום לעדי שטר עצמן לעדים אחרים מכל מקום יש לקיים כי חזקה על ב"ד שעשו כהוגן:

(לה) ונהגו לכתוב כו'. כי יש נ"מ כי עי"כ יוכל הלוה לברר אולי עדי קיום פסולין סמ"ע וגם אם שני' אומרים אין זה כת"י ה"ל תרי ותרי משא"כ אם עדי שטר עצמן אומרים זה כת"י אין אחרים יכולים להכחישן לחד סברת רבוותא כדלעיל באריכות וכתב הש"ך בשם ב"י דלא נהגו לדקדק בכך וכן העיד הש"ך שלא נהגו במדינתינו לדקדק בכך:

(לו) כהשטר וכו'. דבשלמא עדי שטר עצמן מעידים על מנה בשטר ואין צריך רק שנים אבל עדים אחרים מעידים על כת"י ולכך צריך על כל כת"י שנים:

(לז) הרי זה אסור להעיד כו'. אפי' בצירוף עוד עד עמו המעיד על כת"י דהא יש לו מיגו דשתק ואם כן נאמן שאין זוכר והרי שטר פסול לשיטת רמב"ם ועיין תומים:

(לח) אלא על ממון בשטר כו'. ומה"ט אמרו דלא בעי על כת"י שנים משום דעל מנה בשטר מעידין וכמו שאמרו לקולא כן אמרו לחומרא סמ"ע משמע הא לר' דסבירא ליה על כת"י מעידין אין צריך לזכור ועיין תומים דכתבתי דלא נראה כן דמכל מקום יש להם מגו רק לרווחא דמילתא כתב הרמב"ם כן:

(לט) אבל מעולם לא ידענו וכו'. עיין תומים שהעליתי דמתחלה יש לב"ד לשאול לעדים אם זוכרים מה שכתוב בשטר רק אי אתרמי דהלכו להם ולא שאל הב"ד ע"כ מכל מקום אמרינן מסתמא זוכרים ולא מפסל הקיום:

(מ) והרי הם כחרשים. ולדעת זו אפילו עוד א' מעיד על כת"י לא מהני דהא יש לו מגו דשותק ונאמן דאינו זוכר ש"ך וכתב בתשובת דרכי נועם סימן ה' דאין צריך לזכור כל פרטי ענינים הנזכרים בשטר רק שרש הענין של שטר ע"ש:

(מא) ואין משגיחין וכו'. משום דלאו כל כמיניה לבטל השטר כשכת"י יוצא ממקום אחר כמו אילו אמרו קטנים היינו סמ"ע וכ"כ הרמב"ם ואי קשה א"כ אם מתו או נתחרשו עדים דאנן סהדי דלא יודעים מה טעם יש בהכשר עיין לעיל סימן כ"ח דהארכתי וכתבתי דסבירא ליה לרמב"ם דזהו מתקנת חכמים דאל"כ בטלת כל הלואות דמי ילוה בשטר מחר ימותו ויתחרשו ויתבטל השטר ע"ש:

(מב) אלא בעד אחד. הסמ"ע פי' שאין כלל תורת שטר עליו אם חתם בו רק ע"א עד שיעיד בע"פ בב"ד דה"ל בע"א מפיהם ולא מפי כתבם ועיין תומים שבררתי דלא כן הוא כמבואר לקמן בסימן נ"א באריכות ומסתמא אמרינן דזוכר ועדותו כשירה בכל אופן וכן אפילו מת וכת"י ממקום אחר ניכר אבל בבואו לב"ד ואמר דאין זוכר בזו נאמן ע"א אפילו כת"י יוצא ממקום אחר ואם כן לדיעה קמייתא מפסל שטר ועיין מש"ל סימן נ"א והש"ך השיג על זה וצ"ע לדינא:

(מג) מכל מקום לענין זה וכו'. עיין מש"ל בסימן ל"ט מזה באריכות בישוב דברי רמ"א מכל מה שטען עליו הש"ך:

(מד) לא נתקיים כו'. ואפילו יאמר העד אני לא אהיה מעיד על מנה בשטר כי אם על כת"י ויצרף אחר עמו ואם כן לא יצא ע"פ כי אם החצי מהשטר מכל מקום לרבנן ודאי דעל מנה בשטר מעיד ולא מהני כ"כ תו' והרא"ש ועיין תומים מ"ש בזה: ועיין תומים אם העד אינו זוכר ענין השטר דצריך ע"א עמו לדעת הי"ח שהביא המחבר יכול בצירוף עוד אחד להעיד על כת"י עד השני דהא לא נפק אפומיה רק פלגא דממון דכן משמע מדברי הב"ח ופרישה ע"ש:

(מה) ומת אחד מהן כו'. ה"ה חי והלך למד"ה גם כן הדין כך סמ"ע וש"ך דלא כב"ח דסבירא ליה דוקא במת הקילו כן:

(מו) שא"כ יצאו ג' כו'. והתורה אמרה ע"פ שני עדים יקום דבר מחצה על ידי כל עד ועד ולא יותר:

(מז) בפני עדים. דאל"כ מי יודע שזה חתם ידו ואם כתב בפני ב"ד חוכך הרב הש"ך אולי הוי זה כמעיד על כת"י בב"ד ועדין נפק תלתא רבעי ממון עפ"י ע"א וצ"ע:

(מח) אפילו על החרס כו'. דאין סדר לכתוב ע"ג שטר דהוי דבר שיכול לזייף מכל מקום מקיימין ע"י החתימה ומכ"ש בחותם עצמו על המגלה רק יהיה זהיר לחתום עצמו אריש מגילתא דלא ליפוק ליה מיניה חורבא דילמא משכח אינש וכו' ועיין תומים:

(מט) וכ"ש וכו'. אבל אם כבר העיד בב"ד על כת"י שוב אינו מועיל מה שיבאו אחר כך עדים ויעידו שהוא כת"י דהא יתר כנטול דמי דכבר ה"ל כאילו מעיד על מנה בשטר נ"י בשם ריטב"א וה"ה דאינו מועיל אם ישליך אחר כך כת"י לב"ד ש"ך ופשוט:

(נ) ואחר עמו. עיין מש"ל בסעיף ט"ו ועיין שם תומים:

(נא) העד מעיד על מנה בשטר. דסתמא דמילתא מעיד על מנה בשטר ואפילו עוד אחד מעיד על כת"י של זה העד שוב אין מועיל כדלעיל ועיין מש"ל בסעיף ט"ז בתומים:

(נב) והדיין וכו'. עיין תומים שבררתי דאפילו מלוה ע"פ לא הוה ולא כדמשמע בתשובת מהרי"ט ע"ש:

(נג) וכן אם נתקיים וכו'. וכת' הסמ"ע בשם רי"ו וד"מ דמ"מ מב"ח גבי והש"ך השיג על דין זה ופי' דמיירי דסופר מעיד בגוף הלואה בע"פ ולכך ה"ל כעד א' בשטר וא' בע"פ וכבר קדמו הרב הרמ"א בתשובה סי' ק"י שפיר שכן להדיא:

(נד) כל אחד מעיד כו'. הא דכתב לעיל בסעי' י"ד דלא סגי בדיין המעיד על כת"י כי אם צריך א' להעיד עמו לא כתב כן אלא לרבותא דאפילו יש א' עם דיין מ"מ אין מצטרף עם העד סמ"ע וש"ך ועיין תומים שהעליתי כמו שנראה מדברי הב"י דיש לחלק בדיין אחד המעיד על כת"י דצריך אחד עמו אבל בשני דיינים המעידים על כת"י אין צריך דה"ל כאילו כל אחד מעיד זה כת"י וזה כת"י חבירו ע"ש מילתא בטעמא. ולדברי הסמ"ע וש"ך צ"ל לחלק בין אם הדיין זוכר ענין הקיום או שוכח כל הענין רק יודע שזה כת"י ועיין תומים:

(נה) השטר מקוים. ולא אמרינן דילמא חת"י דיין השלישי מזויף ואם כן אף חת"י אלו שנים אמת מכל מקום ליכא כאן קיום בפחות משלשה דלא חיישינן לזיופא ומסתמא הקיום אמת אפילו לא כתב בקיום במותב תלתא הר"ן והריטב"א ע"ש:

(נו) מסהד סהדא. דהא הדיין מעיד שזה כת"י עדים וכן העד מעיד כן דבשלמא אותו עד החתום בשטר מעיד על מנה בשטר משא"כ דיין משא"כ עד אחר אף הוא אינו מעיד רק בקיום השטר ואם אותו עד אינו זוכר עדות בשטר דלדעת הי"א לעיל בסעיף י' בעינן שיהיה עוד אחד עמו א"כ אם אמר אינו זוכר ונצרף הדיין עמו והוא העד מעיד על חתימת העד השני גם כן כשר דהא שניהם מעידים על שני עדים ושניהם בקיום השטר ועיין תומים:

(נז) מעידים על הדיין. ועד אחד מעיד גם כן על שנים עדים החתומים דא"כ יש על כל עד שני עדים אותו העד והדיין אבל אי ליכא עד אחר שמעיד על חתימת שני עדים רק אותן שנים שמעידים על הדיין הם מעידים על חתימת עד אחד אינו מועיל דמכל מקום יש על עד השני רק קיום ע"פ דיין וה"ל כעד א' והרב הש"ך דעתו דאף בזה כשר דבקיום הקלו ובדיין א' סגי והוא דעת הריטב"א וצידד לומר שהוא דעת הר"ן ג"כ ועיין תומים שבררתי כי לא מצינו לריטב"א חבר רק מהר"ם אבל דעת התו' והרא"ה והר"ן ומכ"ש הרא"ש חולקים ואחרי רבים להטות ומסתבר טעמם וגם העליתי דלכ"ע מלבד הרא"ש שהוא יחיד בדבר זה אין לדייני קיום להיות קרובים לעדי שטר דהואיל דיש במציאות שיהיה עד ודיין מצטרפים אם כן אתו לאכשורי בקרובים ע"ש ואם שני עדים מעידים על כתיבת יד דיין א' ושני עדים מעידים על כת"י דיין שני עיין תומים שהעליתי בספק אם לדעת הרי"ף כשר ולא אמרי' דהוי ליה חצי דבר ע"ש:

(נח) עם אחר כשר. פי' גדול אבל גם הוא יכול להיות קרוב דהא אין מגיע עפ"י עדותו נגיעה לקרובו ועיין לעיל סימן ל"ה מ"ש הסמ"ע בזה ואפשר לומר אם חתם על שטר מכירה דאין העד קרובו יכול לקיים חתימתו דהא גורם רעה לקרובו דעי"כ לא יכול לערער על שדה כדלקמן בסי' קמ"ז ע"ש. משא"כ כשלא נתקיים דיכול לערער ולומר לא חתמתי כלל וצ"ע:

(נט) וי"א דוקא אלו וכו'. עיין מש"ל בסי' ל"ה מזה באריכות:

(ס) שלא יהיה עדי קיום קרובים לדייני קיום. משום דאם יזימו אותן לא יקבלו הזמה על קרובים סמ"ע וזהו שייך כשמעידים שראו שבפניהם חתמו ביום פלוני א"כ שייך הזמה אבל אם אמרו שניכר להם בטב"ע שזהו כת"י העדים אין כאן מציאות להזמה צ"ל משום לא פלוג והר"ן כתב הטעם דגזרת הכתוב דקרובים לא יעידו לאחרי' ומ"ש שני קרובים או קרובים עם הדיינים סוף כל סוף מבין קרובים נחייב איש אחר וכ"כ ש"ך:

(סא) ויש מכשירין. הוא הרשב"א דסבירא ליה כטעם הראשון שכתב הסמ"ע דבעלמא בד"מ לכך אין עדי' יכולים להיות קרובים לדיינים משום הזמה וזהו לא שכיח בשטר דעל הרוב מקיימין בטב"ע הניכר להם חת"י עדים ובזו לא שייך הזמה ומשמע מדבריו אפילו הן עדים מעידים באופן זה דראו דחתמו בפניהם מכל מקום הואיל ולא שכיח לא גזרו וכ"כ הסמ"ע:

(סב) ועדי קיום וכו'. עיין תומים שדחקתי לישב מקמ"ל רמ"א הא כבר אמור לעיל סעיף י"ב ע"ש:

(סג) עדי קיום וכו'. דהא הם מחייבים בקיומן למלוה ולוה ויש מי שמכשיר הוא הרשב"א סבירא ליה בקיום שטרות הקלו ואין כאן חיוב לקרובם דהא בלא"ה הוא בחזקת מקיום ואינו רק גלוי מילתא בעלמא:

(סד) ודייני קיום וכו'. וזהו לכ"ע פסול וכן העליתי בתומים ע"ש שכתבתי הטעם מה שיש לחלק בין עדים לדיינים ודלא כש"ך דסבירא ליה מאן דמכשיר בעדים מכשיר נמי בדיינים ע"ש:

(סה) צריך שיהיו רחוקים וכו'. משום דעיקר המלוה תלוי בעדים וגם לא יקבלו הזמה סמ"ע והיינו להך דיעה דמכשיר בסעיף שאח"ז דייני קיום הקרובים לדייני מלוה וצ"ל אף על פי דממון נפקא ע"פ קרובים לית לן בה אם כן צ"ל הטעם דבזה פסול דהא ע"ז לא הביא המחבר שום מחלוקת משום דלא יקבלו הזמה אבל לדעת הר"ן דפוסל דייני קיום שלא יהיו קרובים לדייני מלוה משום דלא יהיה יוצא ממון ע"פ קרובים אף בזו הטעם כך והסמ"ע מילתא דפסיקא נקיט לכל הדיעות כמ"ש דבזה לית מחלוקת ובזה סר קושית הש"ך מעל הסמ"ע. אך נ"מ לב' דיעות אם העידו עדים עדות ע"פ לפני ב"ד ובגביות עדות דנין ב"ד אחר לפי טעם הראשון אף שב"ד השני קרובים לעדים מותרים לדון ולדעת השני אסור לדון דסוף כל סוף הרי ממון נפקי ע"פ קרובים ועיין ש"ך ס"ק נ"ג ע"ש:

(סו) צריך שיהיו רחוקים וכו'. הוא דעת הר"ן שכתבתי דסבירא ליה דעכ"פ יוצא ממון ע"פ קרובים והחולקים סבירא להו כיון דלא שייך ביה הזמה דהא אין דייני קיום מעידין עצמן לפני ב"ד ההוא לית לן בהו וכמש"ל:

(סז) עדי קיום כו'. שכיון שכבר נתקיים אין הב"ד דנין רק ע"פ קיום ב"ד ולא הוי דממון נפקי ע"י קרובים הר"ן ועיין בתומים שנראה קיום מאוחר דפסול ע"ש:

(סח) מעידין בפניו וכו'. דבקיום שטרות עד נעשה דיין ולכך הוי העדות בפני השלישי כמעידין בפני ב"ד אף דהוא לבדו דאלו העדים הם נחשבים לדיינים ג"כ סמ"ע וה"ה עד החתום בשטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני החתום עמו בשטר רשב"א ופי' הש"ך לא לדון בגוף המלוה רק לקבל קיום על כת"י עד השני וכן הוא להדיא בתשובה שם. וצ"ל אע"פ דהעלינו לעיל דדייני קיום צריכין להיות רחוקים מעדי שטר ואיך נימא דעד גופה יהיה דיין קיום וצ"ל דזה עדיף דשם יש לחוש דנפיק מיניה חורבא דאתא לאכשורא בעד ודיין כמש"ל באורים ותומים משא"כ כאן עין ראתה ותעידה דהוא הוא העד והוא הדין ונפק תלתא ריבעי ממון גם כן לא אמרינן כיון דאינו מעיד על כת"י של השני רק הוא דיין בעלמא שמקבל מאחרים ויש שנים עמו בצירוף:

(סט) משחתמו כו'. עיין תומים דהעליתי דסבירא ליה אף על גב דלא חיישינן לשקרא היינו נוסח הקיום דהוי כמו הגדת עדים אבל חתימת דיינים חמיר טפי וחיישינן לשקרא ואף על גב דב' יודעים בעינן דכל הג' יהיו יודעים דהא כתבו במותב תלתא:

(ע) שאין הכתיבה עיקר כו'. דכתיבה הוי כמו שטר בעדים וקי"ל דלא חיישינן למחזי כשקרא אבל לחתום הוי מעשה ב"ד וב"ד ודאי לא יהיה משקרים והש"ך דעתו דמותרים לחתום אפילו טרם שקבלו העדות ואין דבריו נראים כמ"ש בתומים:

(עא) ויש חולקים. הוא הרא"ש והטור דסבירא להו דמעשה ב"ד אפילו כתיבה של קיום אפילו לא חתמו אסור משום למחזי כשקרא חיישינן במעשה ב"ד והך י"ח מוסב גם על בבא דרישא דשנים שיודעים והשלישי אין יודע עד שלא כתבו יכולים להעיד אבל משכתבו אף על פי שלא חתמו אינו יכול להעיד וכן הוא בטור והש"ך הכריע כמו דיעה ראשונה דרוב פוסקים חולקים אהרא"ש והנכון עמו:

(עב) אלא כל אחד וכו'. עיין תומים דפירשתי לשיטה זו צ"ל דלא העיד רק כל פעם ע"א בפני אחד דאילו העידו שנים בפני א' או א' בפני ב' דכיון דקי"ל בקיום שטרות עד נעשה דיין הם מצטרפים לדיינים וה"ל תלתא ע"ש:

(עג) קבל עדות כו'. אבל אם קבלו ביחד אף על פי שחתמו זה בפ"ע וזה בפ"ע לית לן ביה סמ"ע וכן הוא בתשובה לרמב"ן:

(עד) פסול. היינו אם כת"י של דיינים אינו ניכר רק מפי של עדים הללו אבל בלא"ה אינו פסול רק לא מגבינן בי' ולא קרעין אותו כדלקמן בסעיף ל"ז ע"ש ועיין תומים:

(עה) ואין הדיינים כו'. דאסור לעשות כן ואם כן אין אדם משים עצמו רשע:

(עו) ויש מי שמכשיר. עיין תומים מ"ש בזה ברא"ש וכתב ב"י והביאו הסמ"ע לדיעה זו אין לכתוב בקיום רק במותב תלתא הוינא כדנפק שטרא דנא קדמנא דאל"כ הרי כותבים שקר סמ"ע ואם לא כתבו כלל במותב תלתא רק סתם שטרא דנא אתברר לנו דדא הוא חת"י סהדי גם כן כשר ואם כן אין צריך לנוסח הנ"ל ועיין תומים מ"ש בדברי מהרש"א דבראו בלילה צריכין עדים להגיד עדותן עכ"פ ביום לקיים הגדה אבל גם זה לא נראה מדברי הפוסקים ע"ש:

(עז) ובאו ב' אחרים. וה"ה אם הם שנים המקיימים רק נקט אחרים לרבותא דלאחר שחתמו אפילו עדות אחרים לא מהני לאפוקי מדעת רש"י דסבירא ליה דעדות אחרים לעולם מהני סמ"ע וש"ך:

(עח) שחזר בתשובה. אבל אם מכחישים דלא גזל ה"ל תרי ותרי וה"ל פסול ורוב פוסקים סבירא להו דפסול רק מדרבנן ועיין מש"ל בסי' ל"ד ע"ש:

(עט) שהרי הוא כמי שאינו וכו'. דאף על גב דעכשיו הוא בכשרותו מכל מקום בעת החתימה היה פסול וכמאן דליתא דמי ואם כן לא היה במותב תלתא ולכך צריך לקבל עדות מחדש דאז נתקבל שלא בהכשר דחד היה פסול וגם צריכין לחתום מחדש סמ"ע ודרישה ועיין תומים דדברים אלו אין נראין והעליתי דאם אינם מכירים בעצמן כת"י העדים רק ע"י הגדה דלדעת האומרים דלא מוכשר עד שיעידו עליו בב"ד אם כן לעולם אפי' קודם שחתמו מכל מקום צריך קבלת עדות מחדש דהא הקבלה ההוא היה בפיסול ותליה במחלוקת לעיל סעיף כ"ה אם צריך לקבלת עדות צירוף דאז אף הם צריכין לקבל מחדש דהא בעי צירוף ולדעת הרא"ש צריך הוא לקבל מחדש. אבל לדעת האומרים דבאמת כשר למפרע רק מכל מקום הצירוף בטל א"כ לדעת הרא"ש דאין צריך צירוף לקבלת עדות אין צריך עדות מחדש ע"ש גם העליתי אם דיין א' קרוב או פסול אי נפסל כל הב"ד כמו בעדים תלוי' במחלוקת רבוות' ע"ש:

(פ) כמי שאינו. אבל אפילו דיינים אלו יכולים להעיד עליו ולא אמרינן דהוה נוגעים והש"ך האריך כרש"י דאין אלו יכולים להעיד דהוי נוגעים בעדותן ובאמת פלוגתא דרבוותא הוא ואין להוציא ממון מיד מוחזק כי רבים מהמחברים ס"ל כרש"י:

(פא) שזה גילוי דבר. דבשלמא בתשובה אין מוכשר עד שיעידו עליו בב"ד אף דעשה תשובה מקדם משא"כ בזה אגלאי מילתא למפרע דהיה כשר סמ"ע ולא קשה קושית התו' איך אפשר לברר שהוא שקר מוחלט תרי כמאה י"ל בדבר המפורסם לרבים לא אמרינן כן כ"כ הש"ך ע"ש ואם העידו שנשתחרר העליתי בתומים דג"כ החתימה כשר ע"ש וגם העליתי דיותר מסתבר לומר כהך תי' של ריטב"א דבאמת בעשה תשובה כשר מזמן התשובה ולא משעה שהעידו עליו רק מכל מקום הואיל ולא נודע הכשרו בב"ד עד אחר החתימה דין הוא שיתבטל הצירוף ומכל מקום לא אמרינן כן בהעידו עליו שנשתחרר וכמ"ש באריכות ועיין ש"ך שהסכים גם כן לתי' זה של ריטב"א דיותר מסתבר וכן נר' נכון. ואם הוזמו עדי גזילה או נפסלו פשיטא דהוא כשר למפרע ולא נתבטל החתימה:

(פב) יחתכו וכו'. ואם אי אפשר כגון שכתוב מעבר לדף השטר ישרוט אותו בשריטות ואם לא נעשה זה אף דהוא שטר עומד לזייף מכל מקום לא נפסל בשביל כך השטר ש"ך:

(פג) נשאר בכשרותו. היינו אם יהיה לו קיום מחדש סמ"ע ופשוט:

(פד) ומת אחד וכו'. או שהלך למד"ה ואינו בנמצא לחתום ש"ך:

(פה) צריכין לכתוב כו'. ואם הם בעצמן מכירין כת"י עדים אף דדעת הרמ"א לעיל דשנים יכולים להעיד זה מתוך כתבם כבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ב כמה הבדל יש בין העדאת עדות לקיום ב"ד ע"ש:

(פו) יאמר הרואה וכו'. והא דכתב בו ביה תלתא היינו מתחלה הסכימו לרווחא דמילתא ליקח שלשה ולבסוף לא היה נזדמן וקיימוהו בשתים ויאמרו דשנים כשר לקיום סמ"ע:

(פז) שמא דימו. והריב"ש כתב בסי' תי"ג דעכשיו דמפורסם דאין ב"ד פחות מג' ליכא למטעי והש"ך כתב הכל לפי הזמן ויפה כתב ובפרט לפי מ"ש הרמ"א דהמנהג דהרב מקיים יחידי א"כ ממנו ילמדו דגם אחרים יכולים לקיים:

(פח) משמעות שהיה שלשה. כגון דכתב בי' ואמר לנו פלוני א"כ אם נצטרף אף לו למנין הרי כאן שלשה סמ"ע ולפי זה אם ידוע שפלוני לא היה במנין ג' המקיימים אינו מועיל וכמו כן צריכין לידע שאותו פלוני אינו קרוב או פסול דאל"כ יש לחוש שהיה קרוב ולכך לא בא על החתום אבל אם כתב ביה אמר לנו פלוני מומחה בזה אף דלא היה בכלל המנין ג' המקיימין וגם אפשר שהיה קרוב מכל מקום כשר דהוא יודע דקיום צריך שלשה כשרים ואילו ראה שטעו היה מוחה כן משמע משפתי כהן:

(פט) כדי להקל כו'. כי אולי ילך א' ויצטרכו להדר שיהיה חותם ג"כ וכדומה ולכך כתבו מתחלה וחד ליתא:

(צ) י"א דכשר וכו'. מיירי דכתב במותב תלתא ובי דינא דאל"כ השתא אי כתב מותב תלתא ולא חתום רק שנים פוסל הרמ"ה דדילמא הג' היה קרוב ולכך נמנע לחתום ומכ"ש בשור שחוט לפניך דחזינן דהשלישי היה קרוב דפסול רק הריב"ש איירי דכתב בי' תלתא ובי דינא וא"כ ל"ל דכשמואל סבירא ליה דהא כתב מותב ג' וגם ל"ל דטעו וחשבו קרוב כשר דהא כתוב ב"ד ולכך אין הפסול בקרוב דאמרינן חד כשר וכו' וכן הוא בריב"ש להדיא:

(צא) וי"א דפסול. עיין תומים דלדעת הרא"ש בכל גווני פסול אפי' חתומים על הקיום ארבעה או חמשה דיינים ואפילו חתום קרוב באיזה מקום הן תחלה הן אמצע הן סוף פסול ע"ש:

(צב) כשר כו'. דאמרינן דהם בעצמם היו העדים שהכירו כת"י העדים וראו בלילה באופן דלא שייך לא תהיה ראיה וכו' ומכל מקום בקיום שטרות עד נעשה דיין ולכך כתבו בלשון עדים אבל אם נכתב בשטר אתברר קדמנא לא שייך האי טעמא דהא הם קבלו עדות מאחרים באמת פסול וכ"כ הריב"ש סימן שפ"ב להדיא ש"ך:

(צג) סמוך לצד השטר. היינו על הגליון וצריך לכתוב בו שהוא על הגליון דאל"כ דילמא יחתוך השטר הכתוב בצדו ויכתוב מצד השני של גליון שטר ויחתום עדים ויכתוב אחר כך דהקיום מעבר לדף ויגבה שלא כדין ש"ך וכן כשכותב מאחוריו צריך לכתוב כן דאל"כ חיישינן דילמא למעלה מקיום היה השטר ועליו היה סובב הקיום והוא חתכו וכתב מצד השני של זה הקיום שטר ולכך צריך לכתוב בו שהוא על שטר הנכתב מעבר לדף או שלא יתחילו לכתוב הקיום תיכף בראש עמוד רק יניחו שורה פנוי א"כ ל"ל דהיה שטר למעלה מקוים דאין רשאין להניח רווח בין השטר לקיום כדלקמן וחזקה דעשו כהוגן וכהלכה ש"ך:

(צד) כנגד הכתב. ולא על הגליון דיחתוך השטר בצידו ויכתוב מצד השני בגליון שטר והקיום יהיה עליו מעבר לדף ולכן אם נכתב ביה שהיה הקיום על הגליון או שעשה בצד השני של הקיום על הגליון שריטות שא"א לכתוב עליו לית לן בי' ש"ך:

(צה) ולכן אם הנייר קצר כו'. אבל אם אין זה אפשר לא מהני דידביק בי' נייר ויקיים ויעשה סימן דא"א להשמר מזיוף המ"מ וסמ"ע והש"ך כתב דאין לדחות דברי גאון ועושי' כך ועושין סימן דהיינו שכותבין על גוף שטר מילה אחת ובקיום כותבין אותו שטר שמילה ההיא נכתב מקוים ואם כן איך אפשר לזיייף הא יש לדמות כתב לכתב וכ"כ הכה"ג בשם הרשד"ם והמבי"ט דכשר:

(צו) פסול. דעדים אינם יכולים לדקדק מבלי להניח פנוי שיטה אחת בין חתימתן לשטר משא"כ ב"ד דיכולים לדקדק סמ"ע ואם כתבו בקיום שהיה שטר יותר מש"א או שלא חתמו עדים בש"א רק זה תחת זה תו ליכא חשש וכשר ש"ך ופשוט:

(צז) שריטות דיו. אבל מחק לגמרי לא דילמא היה כתוב שם שטר ועדים בש"א ומוחקו ועיין תומים שהארכתי ואם כתבו בקיום להדיא דהיה השטר מחזיק כמה שיטין תו ליכא למיחש מיהו הש"ך כתב דמכל מקום יש לחוש שמא היה כתוב חובתו ומוחקו ועיין תומים דלא נראה דהא בידו לחותכו ואם הלוה לא חס ואבידה מדעת הוא אנן איך נחוס דהא בידו כל שעה לחותכו טרם שמביאו לב"ד לקיימו:

(צח) ואין חוששין כו'. ואם בין נוסח הקיום לחתימת הדיינים רווח ב' שיטות ושרטהו בשריטות דעת הש"ך לפסול ועיין תומים מה שכתבתי בזה:

(צט) וי"א דחוששין. דסבירא ליה להרי"ף והרא"ש דר' יוחנן פליג וסבירא ליה דגם ב"ד אטיוטא חתמי והש"ך והסמ"ע בדרישה הכריעו כדעת הראשון וכן נכון בלי פקפוק ועיין תומים ס"ק ל"ד מ"ש בישוב דעת הלזו ע"ש:

(ק) שמא היה הקיום רחוק כו'. עיין תומים דהעליתי אם הקיום נכתב מאחורי השטר או בצדי הגליון א"כ ליכא למיחש בזה דהיה מקום משריטות וכתב עליו שטר כשר והוא דנכתוב בקיום שטר דנא כתב על מחק דתו ליכא למיחש ומכ"ש אם נזכר בקיום שם המלוה והלוה וזמן וסכום המעות דתו ליכא למיחש אם נכתב על הגליון או מאחורי השטר וכמו כן אם כתב על נייר שאינו סובל לכתוב והדר למחוק דפשיטא דכשר ועיין תומים:

(קא) ויש מכשירין. הם דעת החוששין בסעיף הקודם מבלי להניח פנוי בין קיום לעדים ולשרטו בשריטות וא"כ תו ליכא למיחש והיינו באופן שכתבתי בס"ק מקדם דליכא למיחש דימחוק ויחזור וימחוק דכתב שם המלוה והלוה וזמן וסכום או אידך אנפי דכתבתי ועיין תומים מ"ש בטעמן של רבוותא הללו:

(קב) עד שלא נעשה גזלן. פי' זמנו של שטר הוא מורה דהיה נעשה קודם שגזל ונפסל לעדות:

(קג) אבל אם לא ראוהו כו'. אפילו יש עליו קיום אם אין בקיום זמן דהוא מורה שנתקיים קודם שנעשה גזלן לא מועיל להכשיר ולא אמרינן דהואיל דקיימו ב"ד אילו היה גזלן קלא אי' לי' ולא היה הב"ד מזדקקין לקיומו דאין ב"ד משגיחין כלל רק בקיום כת"י עדים כן העלו התו' בב"ב דלא כרשב"ם רק צריך עדים המכירין השטר הזה דראו אותו בזמן קודם שנעשה גזלן אבל מכל מקום אין מכירין החתימות דאל"כ דמכירין החתימות א"צ להעיד שנית בב"ד ומה זה שאמרו אחרים מעידין סמ"ע:

(קד) שמא זייף וכו'. עיין תומים שיש ספק אם עשה תשובה וחתם על השטר אי לא חיישינן דילמא כתבו בעת שהיה גזלן ואיחר זמנו של שטר ע"ש וגם בגזלן דרבנן ואם מהני ע"א שראוהו ע"ש בתומים:

(קה) שמא וכו'. וה"ה כשחתם על השטר ועכשיו נפלו לו נכסים ההמה בירושה שהוא נוגע דג"כ חשדינן דילמא עתה כתב והיה מקדם הזמן כמו בגזלן גמרא שם בב"ב דף קנ"ט:

(קו) ונעשה חתנו. ומ"מ אף שקיבל קנין כשלא היה חתנו אינו יכול לכתוב שטר כשנעשה חתנו דעכשיו לאו בר עדות סמ"ע בשם ב"י והוא מבעל עיטור:

(קז) אפילו לא ראוהו כו'. עיין תומים דאם שנים הם חתנים או קרובים אח"כ כשר ג"כ ע"ש ואם הוא גזלן דרבנן מה שיש לצדד בו להקל ובפרט אם ע"א מעיד שראה השטר קודם פסולו אם מצטרף לעד שני שחתום בלי פסול ע"ש:

(קח) אבל אם יוצא וכו'. והיינו בשטר שיש בו קנין דזולת קנין בלא"ה השטר פסול אם לא נמסר ביומו למלוה ולזוכה בשטר דהוי לי' מוקדם לפי מה דלא קי"ל כאביי דעבחז"ל ואי נמסר פעם אחד ליד הזוכה בשטר אף דחזר ונתנו לעדים תו ל"ל בו ולכך צ"ל דאיירי בשטר שיש בו קנין:

(קט) מתחת יד עדים כו'. ואם הוא תחת יד בע"ד כשר וא"צ להביא ראיה דנמסר לו מקודם רק אמרינן כאן נמצא וכאן היה מקדם דאל"כ דצריך להביא ראיה א"כ היינו הוחזק שטר בידו מקדם והיינו דינו של שטר שחתם עליו גזלן ומה הבדל יש בין גזלן לחתנו וגם נראה דאם יצא מתחת יד עד השני החתום דאינו חותנו דג"כ כשר כיון דקי"ל ע"א בשטר כשר א"כ העד הקרוב שהוציא מתחת ידו אז הוי עדותו כנחקרו בב"ד ואם כי עדות השני עדיין לא נחקרו מה בכך הוי עדות חותן כנחקרו בב"ד טרם שנעשה קרוב ועדותו כשר ולכן צ"ל מ"ש הש"ע ידי עדים לאו דוקא או מיירי בששניהם קרובים ועיין תומים שהארכתי כי כל זה כתב הב"י לדעתו בדברי הרי"ף דסבירא ליה דלא אמרינן נחקרו עדותן בב"ד אלא כשכבר יצא השטר מתחת ידו ואם כן שטר שתחת יד העד עד שנעשה חתנו עכשיו נחקרו בב"ד והרי הוא פסול אבל בררתי דאין זה פי' בדברי הרי"ף וכה"ג כשר כמו במת העד שהשטר תחת ידו דכשר לדעת הרי"ף וה"ה בנעשה קרוב ע"ש:

(קי) כשהיה בריא ונשתתק כו'. אבל אם היה אלם מתחילתו אין לכתוב שטר לכ"ע עיין תומים מ"ש בזה בישוב קושית הש"ך:

(קיא) הוא אינו יכול להעיד. פי' שיכתוב זה חת"י או ירכין ראשו ומיירי שנשתנה כת"י שאי אפשר לקיים החתימה מתוך החתימה לדמותו אבל אם אפשר לדמות החתימות זה לזה פשיטא דמקיימין דלא גרע מגזלן ומומר ופשוט ולזה נתכוון הסמ"ע וש"ך:

(קיב) אבל אחרים. דלא נחשד דיחתו' עכשיו ויקדים הזמן דלא נחשד להעיד שקר כמו קרוב סמ"ע:

(קיג) ומתו. אי דוקא נקט ומתו או אפילו חיים והם במד"ה נתבאר בהג"ה סמ"ע:

(קיד) הרי אלו נאמנים. אם העידו כן תוך כדי דיבור וא"כ יש להם מגו דלא קיימו ואע"פ דהוא מיגו דבי תרי אי בעי שתקי אמרינן בהו ש"ך ועיין מש"ל בס"ק ד' בתומים וביותר הארכתי בכלל זה לקמן סימן פ"ב בכללי מגו ע"ש:

(קטו) אלא א"כ טען שנתבע וכו'. דוקא אם הוא טען אבל אם לא טען אנן לא טענין וקרעינן השטר דאף אם ימצא לקיים מכל מקום יהיה בכלל תרי ותרי רשב"א וסמ"ע והש"ך כתב בשם הרא"ה דבשל יתומים אין לקרוע אולי יגדלו ויחפשו אחרי הקיום ע"ש ונכון הוא:

(קטז) אין קורעין וכו'. וה"ה אם שנים אומרים פרוע על השטר וב' אומרים אינו פרוע ג"כ לא גבינן ולא קרעינן עיין תומים:

(קיז) שכבר מתו העדים כו'. ואם מתו לדיעה זו א"י לפוסלם וצ"ל הא דאמרינן לעיל בסימן ל"ד סי"ב דעד החתום בשטר ומת והעידו עליו שלקח רבית כו' לא לענין לפסול העד מיירי רק כדי שיהיה נתרע שטר דלא למגבי' בי' ולא קרעינן ליה כמו כאן והש"ך בס"ק ק"ב האריך דדעת רוב הפוסקים אפילו במותו נוכל לפסול העד דמ"ש והנכון עמו:

(קיח) עדיין חיים כו'. וה"ה באומרים שקרובים היו ועכשיו נתרחקו דאין מעידים על פסול עדים רק בפיסול שטר ה"ל תרי ותרי לא קרעינן ולא מגבינן ועיין תומים אם אמרו שגזלו ועשו תשובה אי ג"כ בכלל הזה או לא ע"ש כי נראה דאין בכלל זה:

(קיט) ויש חולקין ומכשירין השטר. היינו דלא למקרע ודלא למגבי והרב הש"ך חולק על דעת הרא"ש בזה והכריע למולו והנכון עמו:

(קכ) אלא דאי תפוס מטלטלין כו'. דבקרקע לא שייך תפיסה דבחזקת בעלים עומדת ואם תפס מטלטלין אפילו תפס בעדים או התפיסוהו ב"ד או בע"ד מכל מקום זכה ולא אמרינן דהוה תפיסה בטעות וכמו כו אם נחלקו בשובר דעדים חתומים בשובר וב' מעידים דהיו פסולים מפסיד המלוה סמ"ע וש"ך ועיין מ"ש בכללי התפיסה:

(קכא) בתוך כ"ד כו'. דלאח"כ כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד:

(קכב) מחמת נפשות. דאז לא הוו רשעים דמותר מחמת פקוח נפש ואם הוא בשעת השמד או בפרהסיא וגוי מכוון להעביר על ד"ת דקי"ל דאסור ויהרג ואל יעבור העליתי בתומים דאינם נאמנים דהם פסולים מדרבנן ולא משויה נפשיהו רשעים:

(קכג) מחמת קורבה כו'. ואף דעשו עולה דחתמו שטר ולא היה להם לחתום מכל מקום לא נפסלו בכך דחשבו דלא החתים אותן אלא למילוי ויחתום כשרים עמהם או דקלא אי' להו מי הם הקרובים וא"כ לא אתו לאפוקי ממון ע"פ חתימתן סמ"ע וט"ז:

(קכד) ונתרחקו כו'. ועיין תומים מ"ש לדעת רש"י אי אמרו פסולים היינו מחמת עבירה אי פלגינן דבורי' ומהימן לי' דהיו פסולים אבל לא מחמת עבירה כי אם מחמת קורבה וצ"ע ע"ש:

(קכה) ולא ראינו שנתקיים התנאי. אם התנאי תלוי במעשה כמו אם תלך למקום פלוני אתחייב לך מנה על המלוה לברר שהלך למקום פלוני ואם היה בשב ואל תעשה כגון אם לא תלך אתחייב לך על הלוה לברר שהלך ונתבטל החיוב ש"ך וכן הוא לקמן סימן רמ"א ס"י ע"ש:

(קכו) עד אחד אומר לא היה תנאי. פי' לא שמעתי התנאי אבל אין מכחיש לעד השני בבירור שודאי לא היה התנאי ועיין תומים שכתבתי דיכול להיות דמכחישו בבירור רק זה שאמר לא היה תנאי לא היה תוך כ"ד לעדותו שזה כת"י ע"ש:

(קכז) ואין כאן אלא ע"א. דעת הסמ"ע אפילו ש"ד ליכא רק היסת דאוקי חד לגבי חד וכאילו אין עדים כלל ויצטרך לישבע היסת ולדבריו אם אין תובע ברי רק ע"פ העד אין כאן אפילו היסת דהא דברי העד נתבטל בדברי השני וכ"נ דעת הש"ך אבל בתומים כתבתי דלא נראה כן כי אם פשטן של דברי המחבר מורה דהוה כע"א לחייב שבועה וכן נראה לדינא ובפרטות במקום דלא שייך לומר דפרע דל"ל מגו לפוטרו משבועה ע"ש:

(קכח) ואם כתוב בשטרא כו'. הרב הש"ך תמה דדעת בעה"ת באין כת"י יוצא ממ"א דאף בזו נאמנים ועיין תומים דחלקתי אם כתו' סתם בלי שום שיור כו' בזו י"ל דנאמנים אבל אם כתב אנן סהדי וכו' בזו בשום דוכתא אין נאמנים דהוי כמגו במ"ע:

(קכט) ואם כתוב בשטרא כו'. עיין תומים שהעליתי דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דבהו איירי הרמ"א צריך לכתוב בהדיא ואנן סהדי מסהדינן וכו' אבל אם כתוב סתם בלי שום שיור ותנאי לא מהני דמכל מקום יכולים לומר לא השגחנו על זה כמו במוקדם ונאמנים ע"ש, וגם העליתי אפילו אמרו תנאי היה עד זמן מוגבל וכבר עבר זמן ואי אפשר תו לקיים תנאו ואם כן השטר בטל מכל מקום נאמנים וכמו כן אם אמרו תנאי היה שאם יעשה הלוה כך דשטר בטל ועשה כן דג"כ נאמנים אבל אם אמרו דתנאי היה אם יעשה הלוה כך דיחול החיוב שטר ואם לאו אין כאן חיוב בזה אין נאמנים דזה הוי כמו שטר אמנה דמבואר דאין נאמנים:

(קל) בגוף מכר וכו'. ואפי' בכת"י יוצא ממ"א י"ל כן וכן לפרש דבריהם אפילו בפי' רחוק ואפי' כת"י יוצא ממקום אחר מ"מ נאמנים כ"ז שאין סתירה בדברים ש"ך:

(קלא) או שהיה שטר אמנה. דהואיל דאסורים לכתוב כן אם כתבו כן ה"ל רשעים ופסולים לעדות ולכך אין נאמנים ואם קבלו קנין באמנה שילוהו ולא כתבו שטר כתב הסמ"ע בשם נ"י דרשאי' לעשות כן ועיין תומים שכתבתי דדבריו בלתי מובנים לדינא:

(קלב) אינם נאמנים. עיין תומים מ"ש בזה בהבנת דברי רמב"ם דסבירא ליה דבעינן שיהיה זוכרים הלואה כשמעידים על כת"י ואם אינם זוכרין לדעת הרא"ש דסגי באומרים זה כת"י וזה כת"י חבירי אם אומרים שנים אנוסי' היו הרי זה נאמן במגו דלא היה מעיד על כת"י חבירו ע"ש:

(קלג) וחייבים לשלם ללוה ההפסד וכו'. עיין מש"ל סימן כ"ט מזה ודוקא באמנה ובלי ידיעת הלוה או אנוסים מחמת ממון אבל בפסול עדות ואמרו שמ"מ הלואה אמת וכן באמנה ונעשית בידיעות הלוה פטורים מלשלם דהא הלוה הסכים לזה ולא מיקרי גרמי דיתחייבם לשלם יפשוט:

(קלד) ואחר כך נתברר להם כו'. ואם כן הוי עדות אחרת ואינו מענין השטר כלל ויכולים להעיד דהוי כמעידים שפרעו או מחלו והעלה הש"ך אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר כן וכ"כ בכה"ג ודלא כב"ח וכן נראה קצת מוכח מגמ' דפריך בהא דא' ר"ה א"ר שטר אמנה אין נאמן אי דקאמרי עדים וכת"י יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימנו וקשה דילמא דאמרו דלא ידעו מאמנה ואם כן ס"ד דלהימני וקמ"ל דמכל מקום א"נ כמ"ש הב"ח אלא ודאי דבאמת נאמנים בכה"ג:

(קלה) אין נאמנים וכו'. אבל עדים אחרים נאמנים כ"כ הש"ך בשם רי"ו וב"י ועיין תומים שהעליתי דוקא אם העידו סתמא דהיה תנאי דאמרינן דאין זו הכחשה מעדי שטר דהם לא ידעו מתנאי זולת עדים הללו אבל אי העידו סתם דעדי שטר ידעו מתנאי א"כ ה"ל הכחשה וה"ל תרי לגבי תרי דלא קרעינן וכו' ע"ש שהארכתי:

(קלו) בשום דבר. משמע אפי' תנאי נמי וכ"כ מחבר לעיל סימן כ"ט דא"י להוסיף תנאי בעדות בע"פ ואולם לקמן סימן פ"ב סי"ב משמע דבתנאי נאמנים אפי' כת"י יוצא ממ"א ותי' הסמ"ע לחלק בין בע"פ לכתב ובשום דבר האמור כאן לאו דוקא דבתנאי באמת נאמנים כמו במודעה וזהו דוחק וכמ"ש סמ"ע גופי' וכן הש"ך ועיין תומים שכתבתי לחלק בין תנאי לתנאי ועוד כתבתי והוא עיקר דאם התנאי נעשה בעת כתיבה והיה רשות לעדים לכותבו א"נ ומכ"ש בעדות ע"פ אבל אי נעשה לאחר הכתיבה או לא היה רשות לעדים לכותבו בזו נאמנים ובזו מיושב הכל וע"ש בראיה מוכיחה:

(קלז) לבטל השטר. וה"ה בשטר משכנתה שלא היה כתוב בו מחיצות והעדים אומרים דלא היה בכלל ופסק הרא"ש בתשובה דלו כן היה נכתב בשטר ואם כן אין נאמנם לבטל השטר ד"מ וסמ"ע:

(קלח) חוץ מלומר בפנינו מסר מודעה. ואמרינן בגמ' הטעם ניתן לכתוב ופי' הר"ן כדי שאם יתבטל המכר צריך להחזיר לו הדמים (ועיין מ"ש קמן בכללי מגו דא"כ מה מגו יש לעדים שיאמרו אין זה כת"י הא יפסיד הלוקח ג"כ הדמים ע"ש) סמ"ע ולפ"ז אם עדיין לא נתן דמי' רק המקח בעלמא אין נאמנים אבל עיין תומים דהעליתי דעיקר כפי' השני דכתב הר"ן דהואיל דניתן לכתוב דיכולים לכתוב שטר מסירת מודעה כמבואר שם בגמרא אף בע"פ יכולים להעיד בכל גווני ע"ש:

(קלט) אינם נאמנים. לא מטעם חזקה אין עדים חותמים כו' דמגו במקום חזקה כזו אמרינן כמבואר לקמן סימן פ"ב דלוה נאמן לומר קטן היה במגו דמזויף רק הטעם דשוי' נפשיהו רשעים דאין להם לחתום אא"כ נתברר להם שהוא גדול ואינם נאמנים לשויה נפשיה רשעים כמו אנוסי' מחמת ממון דאדם קרוב לעצמו אבל הלוה נאמן במגו אף דמשוי להו לעדים רשעים ולכך אינם נאמנים אפילו אין כת"י יוצא ממקום אחר:

(קמ) יכול לחזור בו. והש"ך השיג על זה דאין לו שורש בדין ועיין מ"ש בתומים ועיין תומים מ"ש הש"ך בשם תשובת רמ"א ומה יש בו מהשגה ומ"ש שיש להתנצל בעד רמ"א ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.