אורים/חושן משפט/מב

אורים ‏ חושן משפט מב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אפילו לגבות לאלתר. וישנו לע"מ דיודעים מה כתוב בי' מכל מקום הואיל ועומד לימים רבים מודה ר"א דפסול ולכך אפי' עדי מסירה לא מהני. ועיין בש"ך שרצה לומר דיש לומר קי' לי' כר"ח דמכשיר לאלתר ואין דבריו מוכרחים:

(ב) אבל שטר אקנייתא. פי' שכתב על חרס שיכול לזייף שדי נתונה לך ומסרו בפני עדי מסירה כשר לכ"ע דיהיה נקנה בו השדה אבל מכל מקום צריכין עדים להעיד לו על קנינו דאין זה עומד לראי' רק מהני לקנות בו ואם מסרו בינו לבינו והמוכר מודה נחלקו בו הסמ"ע ס"ל דמהני לקנות והב"ח ס"ל דלא מהני והש"ך הכריע כסמ"ע ועיין בתומים דהוא תליא במחלוקת פוסקים ראשונים ע"ש. ואם הוציא הלוקח חספא וכתוב עליו שדי נתונה לך והמוכר אומר להד"ם מעולם לא מכרתי דעת הש"ך דהוחזק כפרן. ואני כתבתי בתומים דליתא כי מי יודע מאיזה מקום לקח חספא שהיה עליו כתובים דברי' אחרים ומחקן וכתב עליו כדברים אלה וע"ש:

(ג) ולכן אם עשה בזה"ז וכו'. עיין בתומים שפי' שעשה שטר מקושר בזה אופן דחתם עדים מתוכו ומאחוריו מ"מ פסול דלא עשה כתקון חכמים. ודלא כש"ך דפי' דחתמו רק מאחורי שטר כמקושר:

(ד) וי"ח. היינו כמ"ש בתומים הואיל וחתמו בפנים גם כן אם כן אין טעם לפוסלו כלל כי בזמן הזה אין קפידא כלל ע"ש והש"ך השיג על רמ"א ואני בררתי באריכות בתומים כי משה ותורתו אמת. ואם העדים לא חתמו רק מאחוריו עיין בתומים שהעליתי אם ליכא למיחש למוקדם כמ"ש שם יש מחלוקת הפוסקים אם להכשירו ועכ"ש מב"ח גבי ע"ש:

(ה) ואל ידחוק במקום אחר. כי ודאי דמותר לכתוב כל שטר בהרווחה המילת או להיפוך בדוחק אותיות אבל להרחיב במקום אחד ולדחוק במקום אחר אינו רשאי דהרי הוא עומד לזייף סמ"ע:

(ו) וכל דבר וכו'. עיין בנ"י דפי' כי אמרינן דצריך בדיקה וחקירה היטב היינו באין ניכר מחק בשטר אבל בניכר מחק פשיטא דתלינן דנמחק וא"צ חקירה ובדיקה ופסול:

(ז) לא טענינן ליה. פי' דאם דרך משל מרגיש הדיין דהיה כתוב בשטר שלש והוא זייף ועשה ממנו שלשים אם הבע"ד לא טען כך רק טען להד"ם אמנה היה וכדומה לא טענינן ליה הזיוף הנ"ל אבל אם הבע"ד צועק לא נתחייבתי רק שלש ומה טיבו של שלשים אף דאין הבעל דין מרגיש בזיוף מכל מקום הוא טוען גוף הדבר חייב הדיין לומר וכגון זה פתח פיך לאלם וכ"כ רש"ק ונכון הוא:

(ח) משלש ועד עשר. לאו דוקא דשמנה יכול לכתוב אם לא בלשון תרגום דכתוב תמני דיכול לכתוב תמנין ודלא כת"ח דס"ל דיכול למחוק הה' דלזו לא חיישינן וכן יכול לכתוב אחד עשר דאם ירצה לכתוב אחד ועשרים צ"ל להוסיף ו' ויהיה ניכר זיופו סמ"ע:

(ט) שלשים. ואם כתב בסוף השיטה שלשים אין לחוש דלמא היה כתוב שלש והוא עשה שלשים דחזקה דעדים עשו כהוגן ולא כתבו שלש בסוף השיטה:

(י) ואם נזדמן כו'. פי' הסמ"ע דהא דצריך להחזיר ולא יכתוב שלשה משום דהוא נגד דקדוק הלשון לכתוב שלשה לשון זכר אמספר אמות אצבעות שהוא לשון נקבה ויותר נראה דמיירי שאין רווח בסוף השיטה להוסיף כלל ואם ידחוק הא יש חשש זיוף וגם אפשר דמיירי בלשון תרגום תמני ואי אפשר לשנות:

(יא) מחזיר הדבר. אפי' אם כתב למעלה באמצע שיט' שלש מ"מ אין לכתוב בסוף השיטה אח"כ שלש דאולי יכתוב אח"כ שלשים והוי חזרה כ"כ הב"ח והש"ך כתב דאינו מוכרח ונראי' דברי הב"ח:

(יב) גימר' וכו'. ואם כתב י"ב אין לחוש דלמא היה כתוב ב' והוא הוסיף יו"ד ונעשה י"ב דלא חיישינן דהניחו הרווחה ש"ך:

(יג) ואפשר לקיים שניהם כו'. כתב הסמ"ע בשם הגמ"י אפילו הקיום בדוחק מ"מ מקיימים אותו משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם עכ"ל ופי' הסמ"ע דההוא רחוק היינו דהוא דוחק בפירושו הם מרוחקים זה מזה דזה כתוב בראש שטר וזה בסופו מ"מ אמרינן דלא הוי חזרה והנכון אתו בפי' הג"מ רק אפשר לקיים דברי הסמ"ע מהך דלעיל סי' כ"ט בשני עדים המכחישים זה את זה דמתרצים דבריהם אפילו בדרך רחוק לישב דבריהם. וה"ה הכא אך יש לדחות דהתם אם לא אמרינן כן אחד מהם משקר ולא נחשדו לשקר אבל כאן די"ל דחזר ואין כאן פיסול לעדים ולא לשטר מהכ"ת לומר לשון ופי' רחוק יותר טוב לומר דהדר בי' מלפרש לשון שאין סתם השטר סובל ועיין תומים:

(יד) הולכים אחר התחתון. דודאי חזרה הוא מעליון:

(טו) והוא שלא יהיה בש"א. עיין מזה ומענין שריר וקים הכל באריכות בסי' מ"ד מ"ש שם כי שם מקומו.

(טו)  ק' שהם מאתי'. דכיון דכתוב שהם או דאינון וא"כ א"א לחלוק הדיבור לשנים אמרינן הולכין אחר לשון הפחות:

(טז) דיד בעל השטר כו'. עיין תומים בשבועה דכל זמן שלא התיר שבועתו ודאי ספק שביעה להחמיר רק אם רוצה להתיר אך שאין מתירין לו שלא בפניו בזו צריך ענין אי אמרינן ביה בזה גם כן יד בעל השטר עה"ת ואם הוא טוען ברי ודאי דספקו להקל:

(יז) על התחתונה. עיין תומים דאף על גב דכתב בשטר וקנו מיני' לבד ולא ניכר במנא דכל"ב מכל מקום אמרינן סתמא בחליפין נעשה כדרך רוב קנינים ולכך במקום דמהני ק"ס הקנין טוב ולא אמרינן דטעו בקנין ועשו חליפין במוריקא וכדומה דלא עבדי חליפין אבל במקום דאין חליפין קונה כמו מטבע לא אמרינן דמסתמא קנו א"ק ושארי קנינים המועיל רק היה ק"ס בדרך רוב קנינים והשטר בטל:

(יח) וילמוד תחתון מעליון. כי כלל הוא אות אחד דרך הסופרים להשמיט בכתיבתן או להמחיק בכתיבה אות אחת ולכך למדין זה מזה אות אחת אבל בשני אותיות אם הוא בהשמטה ינתן לתחתון וכן אם כתוב למעלה שם הלוה חנני ולמטה חן גובה מחן וכן להיפך דהוא עיקר השטר אבל בנמחק כיון שנמחק יותר מאות אחת שאין דרך למחוק אם נמחק עליון ינתן לתחתון ואם נמחק תחתון הואיל ולא ידענא אם הוא חזרה או מחק לפסול השטר כל השטר פסול מספק. ולכך אם תפס התחתון א"מ מידו אבל מעליון מוציאין. ועיין תומים דהעליתי דאפילו השטר ביד עליון או התחתון א"י להוציא ממון רק השטר א"י להוציא מידו כיון שהוא מוחזק בו ע"ש:

(יט) אבל שני וכו'. והוא דין אם למעלה כתוב חנן ולמטה נני לא אמרינן דילמדו זה מזה ולמעלה חסר אות וכן למטה ובשניהם צ"ל חנני דהוא איבעיא דלא אפשטא בירושלמי ולכך הממע"ה ולא ינתן לא לחנן ולא לחנני. וכן אם הוא מתנה אין שום אדם זוכה בה סמ"ע ונראה דאם כתבו הרשאה זה לזה גובי' בממ"נ כדלקמן סי' מ"ט:

(כ) למעלה ספל כו'. ספל סאה ופלגא וקפל קב ופלגא ועוד בו פי' אחרים:

(כא) שהקפל פחות מספל. עיין תומים דהעליתי דאם הוא יותר דהיינו שכתוב למעלה ס' דינרים ולמטה ק' דינרים אם השטר ביד מלוה חוששין שמא המלוה עשה מס' ק' אבל אם הוא ביד שליש לזבוב לא חיישינן שתעשה מס' ק':

(כב) שמא זבוב הסיר וכו'. והיינו בשטר אבל בשובר דטען דפרע ספל כיון דהוא ספק הממע"ה ב"י ואפשר דאם הוא ביד הלוה ולא ביד שליש דנוכל לומר דהלוה עשהו בכאן לא שייך הממע"ה וצ"ע:

(כג) אי תפס בו. אפילו בעדים ואפילו שלא ברשות מהני ואפילו לדעת הרא"ש והתו' וסייעתם דס"ל תפיסה לאחר הספק לא מהני כאן איירי דטוען המלוה בברי וברי מהני תפיסה בכ"מ ש"ך ועיין מש"ל בקונטרס התפיסה באריכות:

(כד) מטלטלים כו'. דקרקע בחזקת בעלים ואפי' פירות ושכירות קרקע ש"ך ועיין לקמן סי' שי"ב ועיין לעיל בקונטרס הנ"ל:

(כה) וכ"ש שאומרים בשובר כו'. עיין בתומים מ"ש בישוב קושית הסמ"ע מהך דנאמנות דלקמן סי' ע"א:

(כו) דלא כי"ח. עיין תומים שהארכתי כי הריטב"א הוא החולק באמת אבל נדון של מהרי"ק דאחד דנתפשר עם בני עירו שיתנו לצדקה בשוה ולא לפי ממון ואח"כ נזדמן פדיון שבוי' ונסתפקו אי זה ג"כ נכלל בכלל הפשר וכתב מהרי"ק הואיל והלשון ספק יד בעל השטר על התחתונה וחייב לשלם לפי ממון עיין תומים שכתבתי דאף דקי"ל בשובר ידו על העליונה בכה"ג לא אמרינן ולדינא הנכון עם מהרי"ק ע"ש:

(כז) אבל בדבר שהשטר בטל כו'. עיין תומים דהוכחתי אפי' אם לא נתבטל לגמרי רק מקצתו כמו מוקדם דנתבטל למשעבדי ולא לב"ח מ"מ לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת:

(כח) לפרעו בפסח כו'. בלא"ר אפי' בלי הך טעמא דשטר נתבטל לגמרי רבו הפוסקים דאומרים דצריך לפרוע בפסח ראשון הואיל ולא פרט זמן פי' פסח ראשון רק מחבר לדוגמ' בעלמא נקט זה ש"ך:

(כט) וי"א היינו כו'. הש"ך כתב דליכא מחלוק' בהא וכ"ע מודים דאם הוא דבר שטעה בו לא שייך דא"כ בטלת שטר ונכון הוא וכן משמ' לעיל סי' ל"ט סעיף י"ב דתלינן בטעות אף דנתבטל השטר:

(ל) לשון דלא מהני במתנה. דאמר לשון הנחה בש"מ ויש בו רבוות' דמכשירים ורבוות' פוסלין אם כן י"ל דטעו וחשבו דכשר ואם כתב בשטר לשון דלא מהני במתנה כגון שדה זו אתננו לו דלא מהני כדלקמן סי' רמ"ה דעת הסמ"ע דג"כ נתבטל שטר ותלינן בטעות דחשב דהוא לשון דמהני והש"ך בס"ק כ"ב נסתפק דכיון דליכא למ"ד דמהני אין תולין בטעות ומפרשינן בלשון דמהני משא"כ בלשון מניח שכת' מהרי"ק די"ל דטעו וסברו כמ"ד דמהני. וצ"ע מהך דלעיל סי' ל"ט סי"ב דג"כ ליכא למ"ד דמהני דהא רוב פוסקים לא ס"ל כשמואל:

(לא) שנהגו לכתוב. עיין תומים כי דין זה צ"ע וטרחתי הרבה ליישב דברי מחבר ומ"מ לדינא מצי המוחזק לומר קים ליה כדעת רוב מחברים החולקים אדין זה:

(לב) כולל יותר כו'. כתב רשב"א מי שמשכן בית לחבירו ועלי' ע"ג עליה בתוך הבית ובתוך משכנת' ואמר שהשכין מן התחתיות הבית עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אמר שכוונתו היה על כל עליו' וכו' הדין עם המלוה עכ"ל הסמ"ע:

(לג) לפי דעת השומעין. דבשטרות הולכין אחר הלשון בני אדם ריב"ש והביאו סמ"ע:

(לד) אין לו אלא שנים וכו'. אם המלוה טוען יותר והלוה אמר רק שנים נשבע היסת כמו סעיף שאחר זה סמ"ע ופשוט:

(לה) ונשבע לו היסת על השאר. ולא הוי מודה במקצת דה"ל הילך וגם שעבוד קרקעות כדלקמן סימן פ"ח ע"ש אבל יותר אינו יכול לתבוע בשטר דסתם סלעים פי' שנים ועיין לקמן סי' פ"ח:

(לו) ואי תפיס כו'. היינו בעדים דא"כ נאמן במגו דלהד"ם או החזרתי דחייב לו יותר ופשוט ועיין תומים מ"ש ביישוב קושית הגי"ת ע"ש:

(לז) מפקינן מיניה. עיין תומים שהעליתי אפילו תופס ברשות דהיינו דהיה בידו דבר בפיקדון או בשאלה כמש"ל בקונטרס התפיסות ע"ש וכמו כן העליתי בכתוב סלעין אלין דאינון ונמחק דנסתפק בהו הסמ"ע אי מהני בי' תפיס' דליכא למימר דשטר מסתמא רק שתים הואיל וכתבו עדים סתם דהא כתבו סכום ונמחק והיינו דנמחק באונס דבלא"ה פשיטא דלא מהני בי' תפיס' דאל"כ כל אדם ימחוק שטרו ויתפוס משל חבירו רק איירי דנמחק באונס בזו נסתפק הסמ"ע ובתומים העליתי דגם בזו לא מהני תפיסה כלל:

(לח) פחות במשקלות. הואיל ולא הזכיר מטבע אמרי' כסף במשקל הלוה לו סמ"ע:

(לט) שיוצא שם. היינו מקום הלואה ואם לא נזכר מקום הרי הוא מקום שתובעו:

(מ) ואם כתב בו כו'. כלל הוא סתם דינר' הוא דינרי זהב ודינרין הוא של כסף (אפשר כי טעם כי לעולם נו"ן בסופו מורה על קטנות כנודע בדקדוק והקטנות הוא דכסף קטן מזהב) אם לא שמפורש להדיא דינרי כסף הרי מפורש דהוא כסף אבל אם לא מפורש רק נכתב כסף בדינרי אמרינן כסף ששוה דינרי זהב:

(מא) ולא אתפרש כו'. פי' דנאמר בו מטבע כגון סלעים או דינרין רק לא איתפרש אי סלעים א"י או בבל דסלעים של א"י אינו דומה לשל בבל ולכך גובה ממקום שהלוהו דמסתמ' באותו מטבע הלוהו ואי לא נזכר מקום השטר אמרינן מסתמא באותו מקום שתבעהו מאותו מקום המטבע היוצא הלוהו:

(מב) ישבע המלוה ויטול. עיין תומים מ"ש בזה ופי' דטען השבע לי דאל"כ מהכ"ת ישבע והלא זה גרע מפרעון וכן אם המלוה טען מטבע כבידה הלויתיך ממה שאתה פורע לי ממקום התביע' חייב הלוה לישבע היסת. ואם נזכר בשטר שם מקום הלואה והלוה טוען מ"מ היה הלואתי במטבע יותר קלה ה"ל כטוען אמנה היה וא"י להשביעו כלל על שטרו כמו באמנה וה"ה אם באו עדים ואמרו דהיה ממטבע קלה ה"ל כתרי ותרי כדלקמן בסי' מ"ו וע"ש:

(מג) אם הביא ראי. ואם הביא ע"א ה"ל כע"א מעיד שהוא פרוע וחייב לישבע אע"ג דלא טען אשתבע לי וכמו כן אם המלוה מביא ראי' שהיה מטבע יותר ממקום שתבעהו חייב לשלם ולא אמרינן דמחל לו לדעת הרמב"ם אך איני יודע אי יגבה ממשעבדי דכיון דלא מפורש בשטר הוי ליה כמלוה ע"פ העדאת העדים שהיה מטבע כבידה או נימא דסתמא דמילתא עדי שטר הוציאו קול מטבע שהלוהו באמת אף דלא נמצא מפורש בשטר וצ"ע. ואם כתב בו בניסן וקודם זמן פרעון נשתנה המטבע. עיין תומים דהולכין הכל אחר זמן הלואה ולא לאחר ז"פ ועיין מ"ש שם:

(מד) כהאי שטרא כו'. ה"ה אם כתב בשטר מאה וחמשים דינרי' מילת דינרי' מוסב גם על מאה דאל"כ הוה פורט שם מטבע אחרת נ"י וסמ"ע:

(מה) שאין עושין חשבון כו'. אלא מצטרפי' לאיסטר' או לזוזי וכותבין סכומן לו:

(מו) לשון שרגילים כו'. עמ"ש בסי' ס"א ששם כתבתי מזה באריכות:

(מז) הואיל וגדלוהו כו'. וכתב הכה"ג ונ"ל שאין דבריהם אמורי' אלא שאין למגדל בנים ולא ידעתי מנ"ל לחלק כי הטעם שנתן שם בתשובת מיימוני די"ל דהמגדל יתו' בתוך ביתו כו' וגם דרחים לי' כדכתיב בני הט אזנך וכו' וזהו שייך הכל אף דיש לו בנים ואולי כך פי' דבריו דאם יש לו בן ממש דג"כ שמו כשם היתום ונכתב על יתום בני פלוני פסול דהוי שטר שיכול לזייף דיחשבו דהוא בנו ממש. וכתב הסמ"ע דה"ה לחמותו אמו והכה"ג כתב ואני מפקפק בדבר ומדבריו נראה דחושב דהסמ"ע אמרה מלבו ולא כן כי ג"כ אמורה בהגהת מיימוני הנ"ל ומסתבר ג"כ דהא מצינו דלחמיו קרוי אב כדכתיב בדוד שקרא לשאול אבי ראה כו' עיין בי"ד סי' ר"ס סכ"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.