אורים/חושן משפט/ז

אורים ‏ חושן משפט ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) גר הרי זה פסול כו'. היינו ע"י כפי' אבל בלי כפי' מותר לדון אפי' ישראל וחבירו גר אפי' בכפי' וכתב הרא"ש דבהא מתיישב הא דאמרינן בסנהדרין הכל כשרין לדון ד"מ לאתויי גר דאיירי בלי כפי' ויש להבין לפמ"ש לעיל סי' ה' סעיף קטן ח' כשבאין מרצונם לדון בלי כפי' ה"ל כקבלוהו א"כ מה קמ"ל המשנה דגר כשר בקבלוהו אפי' קרוב או פסול כשר בקבלוהו ואפי' גוי גמור לולי דאויבינו פלילים היה יכול לקבל ומכ"ש גר וצ"ל דמ"מ קודם גמר דין יכול לחזור בו משא"כ בגר דכשר בעצמותו רק דאין לו כפי' על ישראל ואם קבלוהו מעצמו תו לא יכול לחזור אפי' קודם גמר דין:

(ב) אא"כ היתה אמו מישראל. ואם אחד גר גמור והשני גר ואמו מישראל אין זהו שגר גמור יכול לדון השני שאמו מישראל דזהו שאמו מישראל כישראל גמור דיינין לי' כה"ג. אבל מ"ש שם שגר גמור יכול לדון לגר שאביו מישראל אינו מובן דאם אין דן לגר שאמו מישראל מכ"ש לגר שאביו מישראל דיש לו יחוס כישראל ביותר כמ"ש התו' ופשיטא דאסור לדונו:

(ג) או אביו מישראל. יש הבדל דבאמו מישראל אפי' בא עלי' בגיותו והולידה לזה ישראל מקרי כיון דאמו ישראלית אבל ישראל שבא על גוי' והולידה בן אע"פ שנתגיירה אח"כ היא ובנה מ"מ הולד כמותה והרי הוא גר גמור דלא מתייחס כלל אחר אביו כה"ג. ואם הסכימו חשובי צבור למנות לגר לדיין לרב חשיבתו ועוצם חכמתו הוי כקבלוהו עלי' ויכול להיות דיין כה"ג ועיין בתומים שיש לפקפק בזה:

(ד) ואפי' שלשתן ממזרים וכו'. וה"ה שלש גרים שאמם מישראל יכולים לדון לישראל דדין ישראלים גמורים יש להם סמ"ע:

(ה) סומא באחד מעינו כשר. דכיון דכולהו אינשי לא מצו חזי בלילה כמו דחזיא סומא בא' מעינו ביממא וג"ד כשר בלילה דין הוא שידון סומא כזה אפי' תחלת דין ביום עכ"ל הרי"ף וסמ"ע:

(ו) אבל סומא בשתי עיניו פסול. דכיון דלכ"ע בלילה פסול לדון ולזה ביממא לילה הוא ודלא כע"ש דנתן הטעם משום דמקשינן ריבים לנגעים דלית הלכתא כוותי' דר"מ סמ"ע ויש נ"מ אם היה שפוי בעת תחילת דין ונסמא קודם ג"ד דלדעת הסמ"ע כשר לגמור הדין דאף בלילה ג"ד כשר אבל לדעת הע"ש פסול הוא אפי' לג"ד מגזירת הכתוב ועיין בתומים שחזקתי דברי הע"ש שיותר נראים מדברי הסמ"ע ובדקדוק כתבו ע"ש:

(ז) שאינו ראוי לדון אלא מבן ח"י ומעלה כו'. דאז הוא גבר בגוברין וכח להציל העשוק מיד עושקו סמ"ע ועיין בתומים שברור כי לדינא אי דן כשהוא בן י"ג והביא ב' שערות דכשר רק לכתחילה מצות חכמים וראוי לבל ידון כי אם בהגיעו לשנים הנ"ל:

(ח) ואפי' לא הביא ב' שערות. דבשלמא בעדות תלי' באיש וכ"ז שלא הביא ב' שערות אינו קרוי איש אבל בדיין לא כתיב איש ותלוי הכל לפי חורפו ובינתו ובקיאתו בדינים ומ"מ בפחות מי"ג שנים שאין לו שם גדלות כלל לא חל מצות דין כלל ועיין תומים שהעליתי במטלטלין אם הוא מומחה יכול לדון לבד אבל בקרקע א"י לדון כי אם בצירוף עוד שני דיינים גדולים:

(ט) אשה פסולה לדון. ילפינן לה מעדות ודלא כע"ש שכתב טעם זר סמ"ע. ואין להקשות לשיטת הסמ"ע ל"ל לעיל הטעם בסומא בב' עיניו משום דה"ל כלילה תיפוק לי' דפסול לעדות וילפינן מיניה דין ומכ"ש דקשה על התו' לשיטתו דמכשרי סומא בב' עיניו לדין די"ל סומא דפסול לעדות הוא מטעם דא"א לראות העדות וזה הטעם לא שייך בדין דהרי דעתו ברורה ולכך צריך טעם אחר לפוסלו משא"כ אשה דפסולה דהוא בלי טעם רק גזרת הכתוב וא"כ ה"ה לדון ושפיר מקשינן אהדדי ועיין בתומים שעשיתי סמוכים מתוך דברי התו' לדברי הע"ש ומה שכתב הסמ"ע שהוא דבר זר הוא זיר זהב:

(י) י"א דשתוי יין כו'. דוקא איסור והיתר אסור אבל לדון מותר וביינות שלנו יש להקל אפי' בא"ו אם לא ששתה הרבה יין הראוי לשכרות סמ"ע ועיין תומים שיש להחמיר בכה"ג אפי' בדין ע"ש ומכ"ש אם דן ביחידי:

(יא) אין עד נעשה דיין. משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימן והם לא יקבלו הזמה על עצמם ומה"ט כשראו ביום מותרים לדון דאז אין שם עדות כלל עליהם דהם תיכף בעת ראי' נעשו דיינים וא"כ לא שייך דבעינן עדות שאיל"ה ולכך כשרים לדון סמ"ע. ואין טעם זה מספיק להך דיעה דס"ל דאם הוזמנו להעיד אף בעדות אחרי' אין דנין דלמה הא הוי עדות שאתה יכול להזימן דיקבלו עדות הזמה על אחרים שהעידו בפניהם ול"ל כס"ד התו' בב"ב דף קי"ג דהואיל והמה ראו ג"כ יודעים כי הנכון כפי העדות המעידים ולכך לא יקבלו עליהם הזמה דא"כ אפי' לא הוזמנו לעדים נמי ובראי' בעלמא ג"כ יודעים כי האמת אתם וכמ"ש התו' שם להדיא ע"ש. ולכן ברור דלשיטה זו אין הטעם משום עדות שאאיל"ה רק יותר מסתברא דנפקא לי' מקרא דעד לא יענה בנפש דכתיב בד"נ דלא יענה בחוב ובד"מ אפי' זכות דינו כחוב דמה שהוא זכות לזה חובה לזה וכ"כ הרמב"ן בחדושיו לב"ב ע"ש ולכך כל כמה דשמיה עד לא מצי להיות דיין ואם הוזמן דשמי' עד לא מצי תו למהוי דיין וזה ברור:

(יב) בפני חביריו. פי' דהא' מהעדים העיד בפני שלשה דקבלת עדות צריך ג' ואחר שהעיד הלכו אחד מהמקבלים לא יוכל העד לישב עם שנים הנשארים שידונו עפי' עדותן דאין עד המעיד נעשה דיין סמ"ע:

(יג) אם ראוהו ביום כו'. דלא תהא ראי' גדולה משמיעה ואם כן יכולים לדון תיכף על ראיה זו כאילו קבלו עדים וא"כ אף שדנין עליו אפילו לאחר כמה ימים מ"מ כשר דאינם עדים רק דיינים אשר רשות בידם להמתין בדין סמ"ע:

(יד) אבל אם ראוהו בלילה כו'. כיון דתיכף בעת ראיה אינם יכולים לדון ולא לקבל עדות לא שייך לא תהיה ראיה גדולה משמיעה ולכך אינם יכולים לדון עפ"י ראייתם סמ"ע. וכתב הב"ח מלישנא דטור דכתב אם ראהו בשעה שראויה לדון ולא נקט ביום משום דה"ה אם ראהו בשבת וי"ט דאין ראוי לדון לא שייך בהו לא תהא ראי' גדולה משמיעה ע"ש ועיין בתומים שדין זה צ"ע ואין להב"ח ראי' לדינו כלל:

(טו) אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין. עיין לקמן סימן מ"ו סי"ב שיש בזה פרטי דינים הרבה ע"ש. וכתב הב"ח אף דאין דנין דיני נפשות בזה"ז מ"מ לענוש ההורג נפש כמבואר לעיל סימן ב' או עידי קידושין וגירושין דיש להם דין כד"נ אפי' עד הרואה אף שלא העיד בב"ד מ"מ אינו נעשה דיין אפילו לשמוע ולקבל עדות אחרים עכ"ל ועיין תומים שכתבתי דנ"ל דליתא לדבריו ואין חילוק לדינא כלל:

(טז) ומעיינין בינייהו. פי' הב"ח שהעיון ההוא הוא אם ראוי הוא שלא לעמוד בפני ב"ד ודיין ההוא או לא ומסתברא כפי' הסמ"ע דכל חכימי מעיינין ודנין דכיון דיש כאן איסוף כל החכמים לית לי' זילותה עוד וא"צ לפי' השני של הסמ"ע דמפרש דעושין פשרה כו' א"כ ח"ו יצא בת"ח מובהק משפט מעוקל ויתחלל ש"ש כאילו מחנפי לי' רבנן ולכך הנכון כמ"ש הסמ"ע בפי' ראשון וכ"כ כה"ג דמעיין פירושו דנין. ואין כאן זילותה כמ"ש:

(יז) דהיינו שושבינו. כתב הסמ"ע בס"ק ח"י דהיינו ז' ימי המשתה וכן פירש"י. ומדברי רש"י דכתב בימי חופתו אין הכרע אבל נחלקו בגמ' ורי"ו פוסק כרבנן משמיה דרב דאינו פסול רק ביום ראשון ונר' דבזה"ז אשר בעו"ה ערבה כל שמחה ואין נוהגים לעשות כל ז' ימי המשתה לכ"ע מיום ראשון ואילך מותר לו לדון ואח"כ אין כאן אהבה וחיבה כלל ונפרדו איש מעל רעהו:

(יח) אין דיניהם דין. ואם א' רוצה ליקח שושבין של חבירו או שונאו ולהכשירו אין חבירו יכול לעכב דלא דמי לקרוב גמור דשניהם יכולים לעכב כ"כ בתשובת חות יאיר ועיין תומים שעשיתי לזה סמוכים מדברי תו':

(יט) כי כל אחד בורר לו אוהבו. כדי שיחפש בזכותו ובזה יוצא הדין לאמתו ובע"ש כתב דאין נכון לעשות כן אבל מ"מ כן נהגו הסמ"ע כתב דמותר לכתחילה לעשות כן ושניהם אמרו אמת כי אם הבורר מחפש בזכות אבל אינו עומד על דעתו ומודה על האמת ואין תוקע עצמו לדבר הלכה יפה וראוי לעשות כן לברר הדין והאמח אבל בעו"ה בזמן הזה כשהוא בורר חותר בכל יכולתו להצדיק הבע"ד שהיה בורר אותו אם בצדק ואם בעול ואם יכול להטעים דבריו אף שמעות הדין עושה ולומד לבע"ד לטעון שקר וכזב על אלה תאבל הארץ כי בזו נתחלל התורה ונתעוות הדין ולזה וכיוצא בו נתכוון הע"ש ויפה כתב:

(כ) להושיב דיינים אחרים. היינו מי שהוא באמת כשר לדון רק מחמיר על עצמו יכול להושיב דיינים אחרים אבל מי שהוא פסול מחמת קורבה עפ"י הדין אם אין מנהג שמ"מ מושיב דיינים אחרים אין לו להושיב דיינים אחרים סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דשורת הדין נראה אף בקרובים יכול להושיב ע"ש:

(כא) המנדה חבירו כו'. הסמ"ע פקפק בזה די"ל דוקא כשכבר פטרו מהנידוי אבל כל זמן שהוא בנידוי אפשר דא"י לדונו ועיין בתומים שכתבתי כי לפי הראיה של רמ"א אין לחלק אלא דיש לפקפק בהראיה ולכאור' מוכח איפכא ולכן צ"ע:

(כב) שני ת"ח השונאים וכו'. דעת הנ"י דאם דנו דיניהם דין אף דפסק בשונא לבע"ד כדעת הרא"ש דבדיעבד פסול אבל בהך ששונאים זא"ז אם דנו דיניהם דין. והב"ח הקשה מ"ש הא תרוויהו ילפינן מקרא שונא לבע"ד מן ולא אויב לו ושונאים זא"ז מן ולא מבקש רעתו ומ"ש. ולכן דעתו דאף בזו אם הם שונאים גמורים שלא דברו זא"ז ג' ימים מחמת איבה אם דנו אין דיניהם דין ועיין בתומים מ"ש ליישב קושית הב"ח:

(כג) דיין שיודע וכו' אין לו להצטרף עמו. והא דמשמע דוקא ביודע בו שהוא רשע אבל מהסתם מותר ולעיל בסי' ג' סעיף ד' כתב ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי ישב משמע כל שלא מוחזק ליה כשר אין לישב עמו י"ל לעיל מיירי באדם מובהק בחכמה כמאמרו ואסור לאדם חכם וכו' אבל כאן מיירי בסתם דיין ומותר לישב אם לא בידוע לו שהוא אדם רשע ב"ח ועוד י"ל מתחלה לישב עמו אין לו לישב עד שיהיה ברור לו שהוא אדם כשר אבל אם ישב עמו בחשבו שהוא אדם נאמן ובעוסקו באותו דין נתבר' לו שהוא אינו בחזקת כשר מ"מ אין לו לפרוש ממנו אם לא שיודע בודאי שהוא רשע אז אפילו באמצע הדין צריך להפריד ולפרוש ממנו ולכ"ק אין לו להצטרף עמו ולא קאמר לישב עמו דמורה דכבר ישב ומ"מ אין לו לגמור הדין עמו בהצטרפות:

(כד) שנאת ממון. שלא יהיו נבהלים להון ורודפים לקבץ כסף. ואהבת אמת. הרצון שירדפו אחר צדק ויברחו מכל מיני עול וחמס. ואהבת הבריות להם. כאמרם כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו' אבל לא שיחניפו לבריות רק הכוונה מו"מ באמונה ועין טוב ונפש שפלה ודבורם עם הבריות בנחת. בעלי שם טוב. שיהיה פרקן נאה ולא יצא עליהם שם רע וזריזים ומדקדקים במצות וכובשים יצרם ואינם מחניפים רק יש להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו סמ"ע:

(כה) אא"כ יש להם ס"ת אחרת. ואז א"צ סילוק כלל דמה נ"מ אם קורין מזו או מאחרת אבל אם ס"ת האחרת אינו בבה"כ זו רק בבה"כ אחרת צריך סילוק שיחליפו הס"ת ויקראו בבה"כ זו שהולך בו מס"ת אחרת. או שיסלק נפשו לילך לבה"כ אחרת. וכן כשדנין על בה"כ ויש בה"כ אחרת בעיר צריך סילוק שילך הדיין תמיד לבה"כ אחרת כי אם הולך לבה"כ זו אף שיכול לילך לבה"כ אחרת מיקרי טובת הנאה ונוגע לדין סמ"ע ודלא כע"ש ועיין בתומים שפקפקתי בזה ולענ"ד לעולם צריך סילוק:

(כו) בדייני אותה עיר. ולדעת הריב"ש סי' תע"ו דאם מעיד לחובת בני עיר יכולין להעיד ה"ה כאן אם אותו שכנגד בני עיר מכשיר זה לדיין אין בני עיר יכולים לפוסלו דהא לחובתם ליכא חשש נגיעה ולטובותם הא קיבל עליו בע"ד שכנגדו ועיין מש"ל בסי' ל"ז ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.