אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/לא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני ט טבת תשפ"ב - מסכת תענית דף לא[עריכה]

קביעת תאריך התלוי בחדשי לבנה על מאורע התלוי בחמה[עריכה]

תמיהת רבי אלחנן וסרמן כיצד נקבע יום שתשה בו חמה כתאריך הנגזר מחדשי הלבנה

במשנה בתענית (כו:) שנינו: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים כו'. ובגמרא (ל:) מקשינן: בשלמא יום הכיפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט"ו באב מאי היא. ומונה הגמרא כמה טעמים שבהם נתייחד יום זה ושבעבור כך נקבע כיום טוב, והטעם האחרון הוא מה שאמרו רבה ורב יוסף (לא.): יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר, מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא, וקרו ליה 'יום תבר מגל' [- יום שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים. רש"י].

ופירש רש"י: ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה (מדות פ"ב מ"ה). וכעי"ז כתבו התוספות (ד"ה יום): פירוש, משום שחלש כחה של חמה ומגדלין התולעים באילנות, ועצים מתולעים פסולים למערכה כדאמר במדות. [ולכאורה חילוק יש בין פירוש רש"י לפירוש תוספות, כי לדעת רש"י שביאר שכחה של החמה חלש מלייבש העצים משמע דהיינו אחר כריתתן, והיינו שמחמת לחותן מתרבה בהם התולעת, ואילו לדעת התוספות, כבר במחובר גדלין התולעים באילנות מחמת שתש כחה של חמה].

ומוסיפה הגמרא: מכאן ואילך, דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יאסף. מאי יאסף, אמר רב יוסף, תקבריה אימיה. ופירש רש"י: מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה - יוסיף חיים על חייו. ודלא יוסיף, לעסוק בתורה בלילות. תקבריה אימיה, כלומר ימות בלא עתו.

והקשה רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (קובץ שיעורים ב"ב אות שסט): וקשה, איך תלוי כח החמה בחדשים שלנו, דהן נמנין ללבנה ולא לחמה. דהיינו, כיצד יתכן שבכל שנה לא היו כורתים עצים מט"ו באב ואילך, מחמת טעם זה שתשש כחה של חמה - הלא מהלך החמה וכפועל יוצא מכך תוקפה [התלוי בקירבת החמה אל אותו אזור על פני כדור הארץ], אינם תלויים כלל בחודשים שלנו הנקבעים על ידי מהלך הלבנה, ולכאורה היום בו תש כחה של חמה משתנה בכל שנה ושנה.


יישוב הגרא"ו שהולכים אחר הרוב והערת החידושי בתרא מקללת חז"ל להוסיף בתורה בלילות

ויישב הגרא"ו, ושמא יש לומר דרוב פעמים הוא בט"ו באב, וקבעו זמן שוה לכל השנים מפני הרוב. דהיינו שאף שאין כל השנים שוות בכך, כיון שדבר זה תלוי בחמה ולא בלבנה, מכל מקום ביום ט"ו על פי רוב תש כחה של חמה והלכו בזה אחר הרוב. ובספר חידושי בתרא (ב"ב קכא:) הקשה על דברי רבי אלחנן, מהמבואר בהמשך הסוגיא שקיללו את כל מי שאינו מוסיף בתורתו מהלילה על היום מט"ו באב ואילך, שכיון שהלילות מאריכים והימים מתקצרים - צריך לעסוק בלימודו גם בלילה (לשון הרשב"ם שם). ולפי דברי הגרא"ו צריך לומר שגם שם הלכו אחר הרוב, והיאך נימא שקללוהו במיתה מטעם 'לא פלוג'.

וביאר, שבאמת לפעמים התחילה הארכת הלילה והתקצרות היום כבר קודם לט"ו באב, אך חז"ל שלא רצו לגרום מיתה לשום איש בחינם, קבעו את הקצה המאוחר ביותר ליום זה, וזה יום ט"ו באב, כי לעולם לא התאחר מיום זה. ולכאורה אין כוונתו לבאר את דברי הגרא"ו, שהרי הגרא"ו ביאר להדיא שהולכים אחר הרוב, וע"כ שעכ"פ במקצת שנים גם אחר ט"ו באב נמשך כח החמה. אלא שגם אם כוונתו ליישב יישוב אחר על עיקר קושיית רבי אלחנן, תמוה מה הועיל ביישובו, כיצד אכן המשיכו לכרות עצים עד הקצה האחרון, באופן שבודאי קודם לכן ברוב השנים כבר כלה כח החמה ויש לחוש לתולעים.

וצריך לומר, כמו שהביאו התוספות מדברי המשנה במדות שהכהנים בעלי מומין היו מנקרים את העצים ומסירים העצים המתולעים הפסולים למערכה. ונמצא שבאמת אף שהמשיכו לכרות העצים גם אחר שכלה ברוב השנים תוקפה של חמה, לא היה בכך כל איסור, כי הכהנים שבדקו את העצים הסירו מהם כל עץ תלוע, ומכל מקום לא חפצו חכמים להפסיק הבאת העצים קודם לכן כיון שקללתם תלויה בכך - ולא רצו להביא מיתה לאדם בכדי, עכ"פ באותן מעט השנים שכח החמה נמשך.


ביאור שייכות המאמרים בענין הפסקת כריתת העצים והוספת הלימוד מהלילה ליום

ולפי ביאור זה יובן הקשר שבין שני המאמרים המוזכרים זה אחר זה בגמרא - הפסקת כריתת העצים בט"ו באב, והוספת הלימוד מהלילה על היום. כי מה שקבעו חכמים את יום ט"ו באב כיום שבו פסקו מלכרות עצים למערכה, היה כדי להגביל קללתם עד הקצה האחרון.

והנה בטעם הדבר שנקבע יום זה כיום טוב מחמת הפסקת כריתת העצים, מבואר בדברי הרשב"ם שם (אחר ד"ה ברכת): ואותו יום שפסקו היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת. אמנם רבינו גרשום (ב"ב שם) ביאר מה שקבעו יום זה כיום טוב, וז"ל: ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל באותו יום פסקו, ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין בתורה.

ולפי פירוש זה ביאר בספר 'דף על הדף' את קישור המאמרים באופן פשוט, שכשם שבאותו יום פסקו מלכרות עצים ויכולים היו לעסוק בתורה ביום, כן מאותו יום התארכו הלילות וצריכים היו להוסיף לימוד בלילות על לימודם בימים.


פסק רבי יצחק זילברשטיין לחולה עור שציווה אביו שלא לצאת לרחוב כשהחמה בתוקפה

נפקא מינה מעניינת מעלה רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (ב"ב שם) לאור דברי הגר"א וסרמן: מעשה שהיה באחד שהיה רגיל לחלות במחלות עור, וכן היה מתייבש לעיתים קרובות. ולכן ציווה עליו אביו שלא ילך לרחוב [אלא ישאר בישיבה] כל זמן שהחמה בתוקפה, ונשאלת השאלה מאימתי מותר הוא ללכת ברחוב.

בתשובתו רוצה תחילה הגר"י זילברשטיין לפשוט את הספק מדברי הגמרא הנזכרים, שכיון שהגיע ט"ו באב תשש כחה של חמה. ואם כן מט"ו באב יוכל הבן לצאת אל הרחוב בלא לסתור את ציווי אביו. כך גם מבואר בגמרא בבבא מציעא (קו:): רבן שמעון בן גמליאל משום רבי מאיר אומר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו; חצי תשרי, מרחשון וחצי כסלו זרע... חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ כו'. ופירש רש"י (ד"ה קציר): קיץ הוא חוזקו של יבש. והיינו כנ"ל שבאמצע חודש אב, בט"ו בו, נחלשת החמה ומאז מותר לבן לצאת לרחוב.

אלא שעפ"י דברי הקובץ שיעורים, הקובע כי חז"ל קבעו את יום ט"ו באב כיום שתשה בו כחה של חמה - על פי הרוב, חוזר בו הגר"י זילברשטיין מהוראתו. כי מעתה יש לומר, שבנוגע לחולה אין ללכת בסכנה אחר הרוב, אלא יש לחוש למיעוט השנים, ומותר לו לצאת לרחוב רק אחר תקופת תמוז.

ובצפנת פענח (קידוש החודש פ"ד הי"ג) כתב: ועיין בבא בתרא דף קכא גבי ט"ו באב דתשש כחה של חמה, וזה גם כן מחלוקת בב"מ שם, אך זה בחודש של תקופה ולא בחודש של לבנה, עכ"ל. וכתב בחשוקי חמד שמשמע מדבריו שכוונת הגמרא היא שבאמת הולכים בזה אחר התקופה. ולא זכיתי להבין כיצד מבאר הצפנת פענח את דברי המשנה 'לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים' שנראה בעליל שכוונת המשנה לט"ו שבחודש אב ללבנה ולא לתקופה.


ספק הגמרא אם ראש השנה לאתרוג נקבע לפי חדש לבנה או לפי התקופה

ובתוך דבריו מביא החשוקי חמד מקור לעיקר דברי הגרא"ו, והוא מדברי התוספות בראש השנה. דהנה איתא בגמרא בראש השנה (טו.): בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי, אתרוג, ראש השנה שלו אימתי, אמר ליה שבט. שבט דחדשים או שבט דתקופה, אמר ליה דחדשים. ועוד מביא הגמרא, בעא מיניה רבא מרב נחמן ואמרי ליה רבי יוחנן מרבי ינאי, היתה שנה מעוברת מהו. אמר ליה, הלך אחר רוב שנים.

והנה על מה שפשט לו ואמר שהולכים אחר שבט דחדשים ולא אחר שבט דתקופה, הקשו התוספות (ד"ה דחדשים) שהרי בישול הפירות הולך אחר החמה, שנאמר (דברים לג) "ממגד תבואות שמש". ויישבו התוספות שמכל מקום נאמר גם (שם) "ממגד גרש ירחים", הרי שאף הלבנה קובעת בישול הפירות.

ועוד הוסיפו התוספות: וגם ישראל מונין ללבנה. וצריך להבין מה יישבו התוספות ביישובם זה. ולכאורה מבואר עכ"פ בדברי התוספות שאף שבישול הפירות תלוי בחמה, מכל מקום ר"ה דאתרוג נקבע לפי מנין החודשים של ישראל, וכיון שהם מונין לפי הלבנה, גם ר"ה זה התלוי בעיקרו בחמה - נקבע אף הוא לפי הלבנה. ועל זה ממשיכה הגמרא שם וקובעת עוד שהולכים אחר רוב שנים - והוא כדברי הגרא"ו שאף שמצד בישול הפירות בשנה זו היה צריך לאחר את 'ראש השנה' של האתרוג, מכל מקום הולכים אחר הרוב, עכת"ד.

ואמנם לפי המבואר בגמרא שם וכמו שכתבו התוספות ביישובם השני, לכאורה כלל לא קשה קושיית הגרא"ו, כי אם אכן מתבאר בגמרא שאף שבישול הפירות תלוי בחמה, מכל מקום קבעו ר"ה שלו לפי מנין שמונין ישראל ללבנה. אם כן, גם בנידון דידן יתכן וקבעו חכמים יום ט"ו כיום שפוסקים לכרות בו עצים למערכה - לפי המנין שאנו מונים ללבנה, ואף שבעיקרו הוא דבר התלוי בחמה.

אלא שיש לחלק בפשיטות, כי שם הנידון הוא קביעת יום כ'ראש השנה', ועל זה כתבו התוספות שקביעת הימים וחשבון הזמנים אצל ישראל נקבע ע"פ הלבנה. משא"כ יום שפסקו לכרות בו עצים למערכה לא נקבע בעיקרו כיום טוב, אלא שהיום טוב נגרר ממה שבאותו יום פסקו למעשה מכריתת העצים, וקושיית הגרא"ו היתה על עצם הפסקת כריתת העצים מדוע קבעוה ביום זה - ועל זה אין טעם ליישב שילכו בו אחר הלבנה. ולכן הוצרך הגרא"ו לחדש שהוא מדין רוב.


ביאור החתם סופר בדעת התוספות שהטבע משועבד לתורה הקדושה

והנה החתם סופר (או"ח סימן יד) הביא קושיית התוספות וכתב: ולכאורה קושייתם קושיה עצומה, דהרי לעיל (ר"ה יד.) אמרינן: שבט ראש השנה לאילנות הואיל ועבר רוב גשמי שנה, ופירש רש"י: ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ואם כן חניטת פירות האילן אין להם בלבנה... ומה יתן ויוסיף מה שישראל מונין ללבנה, וכי מפני זה ישתנה שרף האילנות...

אבל האמת יורה דרכו, כי זה הכל נבנה על כללא דכייל ירושלמי [הו"ד בש"ך (סימן קפט סקי"ג)], והשורש, דהטבע משועבדת לתורתנו הקודשה, ובתולה שנבעלה אע"פ שעפ"י טבע כבר גדלה זמן הראוי שלא יחזרו בתוליה [- משהגיעה לגיל שלש שנים], מכל מקום כיון שעיברו בית דין החודש, הטבע משועבדת לתורה והוחלש כחה וחוזרת בתוליה. וכן מי שנעשה בן י"ג שנה ויום א' על פי טבע חזקה שהביא ב' שערות, ונמלכו בית דין ועיברו - אפילו בדקנו ומוצאים בו שערות, הרי הם שומא. ואם כבר אכל חלב ונתחייב חטאת או מלקות - נפטר מחיובו על ידי עיבור בית דין. וכן בן ט' שנים לביאה וכדומה.

ועל פי זה ביאר החתם סופר את הספק בגמרא שם אם הולכים אחר שבט דחודשים או דתקופה, כי הרי השנה לענין צינה וקור במקומה עומדת, ואילו החודשים הולכים אחר הלבנה. וזה גם ביאור הספק בשנה מעוברת. ופשט לו, שכיון שדבר זה נוגע לתורתנו הקדושה - משועבדת הטבע לתורה ודיניה, וחונטים האילנות כמו ברוב השנים בשבט הסמוך לטבת, "ומי שאמר לשמן וידליק אומר לחומץ וידליק והקור לא יזיק". וזו כוונת התוספות במה שכתבו שישראל מונין ללבנה - דמשום כך הטבע משועבדת לה.

אלא שלפי ביאור זה אשר נראה שפירש החתם סופר גם ביחס לפשיטות הגמרא בענין שנה מעוברת - אי אפשר עוד להביא ראיה ליסוד הגרא"ו מדברי הגמרא שם, כיון שיש לחלק בין סוגיית הגמרא שם העוסקת בקביעת יום כראש השנה לאתרוג ובין סוגיית הגמרא בתענית העוסקת בקביעת יום שבו יפסיקו מלכרות עצים למערכה מחמת תשות כח השמש - ורק כפועל יוצא מכך ייקבע יום טוב ביום זה.


כלל גדול מרבי יונה מרצבך שחכמים קבעו הדברים לעם לפי הלבנה

ובספר עלה יונה לרבי יונה מרצבך (עמוד יט) העלה כלל גדול בענין זה, והוא: שחכמים קבעו הדברים לעם תמיד לפי חשבון חודשי לבנה הרגיל בידינו, על אף שהטעם תלוי בתאריך של חודשי חמה. כי בדרך כלל 'כסדרן' הוא להיות שווים חודשיהם אלו לאלו ולא פלוג ביניהם. את דבריו מעמיד רבי יונה מרצבך על עצם קביעת תעניות הגשמים לפי תאריכים התלויים בחודשי הלבנה, בעוד תקופת החורף תלויה בחמה. והוא מביא שכלל זה "נמצאהו מאושר עוד בשני תאריכים: בט"ו בשבט ובט"ו באב. שניהם בעונות השמש ובתקופותיהם תלויים. ט"ו בשבט - הואיל ויצאו רוב גשמי השנה. וט"ו באב - כיון שהגיע, תשש כחה של חמה. ובכל זאת שניהם נקבעו - זה לדיני פירות וזה לשמחה - לנו המונים לפי הלבנה, כמו בשנים כסדרן, בזמני חודשי לבנה באותו יום חמשה עשר שבהם, ואפילו היתה שנה מעוברת הלך אחר רוב שנים.

בכך הוא מבאר את תירוצם של התוספות שישראל מונין לפי הלבנה: ונראה פירושו של תירוץ זה, כפי הכלל שהעלינו. שהתורה קבעה כל תאריכיה לפי חודשי השנה המתאימים בשנים כסדרן לאותו יום בחודשי חמה, ואף כשיש הפרש ביניהם - זמני תורה לא נשתנו בכל זאת.