אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/כז
יום חמישי ה טבת תשפ"ב - מסכת תענית דף כז[עריכה]
נשים בדין 'ונשלמה פרים שפתינו' ובברכות התורה[עריכה]
- כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת
איתא בגמרא בתענית (כז:): אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי, אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (בראשית טו ח): "ויאמר, ה' אלקים במה אדע כי אירשנה" - אמר אברהם, ריבונו של עולם, שמא ישראל חוטאין לפניך, אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה. אמר לו, לאו. אמר לפניו, רבש"ע, הודיעני במה אירשנה. אמר לו, "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת" וגו' (שם פסוק ט). אמר לפניו, רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם.
וכעין זה מבואר בגמרא בסוף מסכת מנחות (קי.): "הנה אני בונה בית לשם ה' אלקי... לעולם זאת על ישראל" (ד"ה ב' ב ג)... ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא ז לז): "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם" - כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם... אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו יח) "זאת תורת החטאת", "וזאת תורת האשם" (שם ז א) - כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
- חיוב נשים בברכות התורה
והנה פסק השולחן ערוך (או"ח סימן מז סי"ד): נשים מברכות ברכת התורה. ובבית יוסף (או"ח סוס"י מז) הביא מה שכתב האגור (סימן ב) בשם מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סימן מה) שנשים מברכות ברכות התורה אע"פ שאינן חייבות ללמוד תורה, ולא עוד אלא שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ.). כי זה אינו אלא בתורה שבעל פה, אבל לא בתורה שבכתב. ואע"פ שלשון ברכת 'לעסוק בדברי תורה' משמע תורה שבעל פה, מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות.
ועוד טעם כתב לחייבם בברכות התורה, כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד ציבור תקנום (ברכות כו:), והן חייבות בתפילה (שם כ:). ואם כן חייבות גם כן בקריאת העולה והקרבנות, וכל שכן לדברי הסמ"ק שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן, ע"כ.
נתבארו מדברי הבית יוסף שלשה טעמים בחיוב נשים בברכות התורה, א' שיכולות ללמוד תורה שבכתב. ב' ברכתם היא על אמירת פרשיות הקרבנות. ג' ברכתם היא על לימוד הדינים השייכים להם.
וכ"כ המגן אברהם (שם סקי"ד): דחייבות לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבות בפילה, ואם כן קאי הברכה על זה. וכ"ה בט"ז (סק"י).
וזה לשון מהר"י מולין: ועוד נראה... דרבנן תקנו פרשת 'וידבר ה' אל משה' נגד התמיד כדאמר מר (מנחות קי.) כל העוסק בפרשת עולה כו', ואטו נשים מי לא מחייבי בתמיד וקרבנות כמו אנשים... ואם כן מחייבי נמי לסדר ענייני קרבנות קראי, ושמא נמי מתניתין ד'איזהו מקומן', ע"כ. והוסיף שם עוד, שאפילו אם אינן מבינות, מכל מקום הוי כאילו הקריבו קרבן, משום עקימת שפתיים, דליגרוס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר (ע"ז יט.), ופשיטא דאיש חייב לברך אע"ג דאין מבין קריאתו וגרסתו.
- תמיהת היעב"ץ שאין נשים שייכות בקרבן ותמיהת החקרי לב שאינן בתלמוד תורה
אמנם היעב"ץ בספרו מור וקציעה (סימן מז ד"ה וכתב עוד) העיר על דברי האגור שנתן טעם לברכת התורה אצל נשים כיון שהן מברכות על קריאת הקרבנות, וכתב על כך: איני מוצא טעם בזה, כי אין שייכות לנשים בקרבנות, אלא מה שהוא לחובת עצמן כגון דיני זבה ויולדת. ואף בתפילה אינן חייבות אלא משום דרחמי היא כדאיתא בגמרא בהדיא.
בנוסח אחר תמה החקרי לב (או"ח סימן י) שאף שמצות קרבנות שייכת בנשים, אבל חיוב לימוד תורת הקרבנות זה לא ידעתי מהיכן נפקא ליה, והרי נשים ליתנהו בחיוב תלמוד תורה כלל. ואי משום דבסדר תפילה תקנו סדר הקרבנות - אין זה חיוב לאנשים שלא נזכר בש"ס וכ"ש בנשים, וחיוב תפילה בנשים אינו כי אם י"ח ברכות.
- פטור אשה מתפילת מוסף והנ"מ מזה לדין 'ונשלמה פרים שפתינו'
וידועים דברי הגאון רע"א (ח"א סימן ט) שכתב דלכאורה נראה דנשים פטורות מתפילת מוסף, כיון דנשים לא היו שוקלות ממילא אין להם חלק בקרבנות ציבור. וכתב שכן משמע בתשובת בשמים ראש (סימן פט). וכן כתב הצל"ח (ברכות כו.) בביאור דברי התוספות שם (ד"ה תפלת), שכיון שתפילת מוסף אינה משום רחמי אלא הרי היא מצות עשה דרבנן שהזמן גרמא משום 'ונשלמה פרים שפתינו', לכן נשים פטורות מתפילת מוסף. והוסיף שם הצל"ח שמכל מקום נראה שאם רוצות להתפלל מוסף הרשות בידם.
והנה גם מתוך דבריהם נראה שכל הנידון הוא אם היה להם חלק בקרבנות ציבור או לא, ואם יש לפוטרם מדין מצות עשה שהזמן גרמא כיון שאין תפילה זו רחמי, ולא שייך בה את הסברא המובאת בגמרא בברכות 'נשים לא בעי חיי'. אבל מצד עצם הדין של 'ונשלמה פרים שפתינו' משמע שאף אשה שייכת בזה, ואם קוראת פרשיות הקרבנות הרי מעלה עליה הכתוב כאילו הקריבה קרבן זה. [וביותר לדעת הסוברים שאכן נשים חייבות בתפילת מוסף כיון שהמוסף בא בשביל קדושת היום וכל דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, עיין שו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סימן נה, הו"ד בשדי חמד מערכת יו"ט סימן ב אות ו) ובשו"ת באר יצחק (סימן כ)].
ולכאורה שורש המחלוקת אם נשים שייכות בדין 'ונשלמה פרים שפתינו' - לדעת הסוברים שנשים אכן שייכות בקרבנות - הוא, האם אמירת פרשיות הקרבנות מצד עצמה יש בה מעלה של הקרבת הקרבנות, או שעיקר המעלה היא שבשעה שעוסק בלימד תורה בפרשיות אלו, אזי מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבן - וממילא, נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה, אינן שייכות בדין זה.
אמנם אין בכך די, כי הרי מהר"י מולין רצה לומר מכח דין 'ונשלמה פרים שפתינו' אם שייך אצל נשים - שאף יהיו חייבות מכח זה בברכות התורה. הרי מבואר להדיא שלדעת מהר"י מולין אין ביאור הדבר רק שעצם אמירת פרשיות הקרבנות יש בה משום סגולת הקרבן, אלא שאכן יש בכך קיום 'תלמוד תורה' ואעפ"כ שייך דבר זה גם בנשים. ודבר זה צריך ביאור.
- תמיהת הגר"א והמנ"ח שאף שעוסוקת בדיניהם אין זה מדין 'תלמוד תורה'
וכעין זה תמה בביאור הגר"א על טעמו האחרון של האגור שנשים מברכות ברכות התורה כיון שחייבות ללמוד הדינים השייכים להם, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב 'ולמדתם אותם את בניכם' ודרשו חז"ל - בניכם ולא בנותיכם. וביאור הדברים, שאף שצריכות ללמוד הדינים השייכים להם היינו רק כדי שיוכלו לקיים, אך כיון שיודעות פרטי הדינים הצריכים להם שוב אינן חייבות ב'תלמוד תורה', וממילא אין שייכות בברכות התורה.
וכך תמה גם המנחת חינוך (מצוה תל): דין זה צ"ע, כיון דאינם חייבים במצות לימוד התורה למה חייבים לברך. אע"פ שצריכים ללמוד הדינים, מכל מקום לא בתורת מצות לימוד התורה חייבים, רק שידעו הדינים שלהם, עכ"ל.
ובמשמרת חיים (ח"ב, ענייני ברכות אות ז) כתב ביישוב דעת מהר"י מולין, שנראה מוכרח מדבריו שהוא סובר שאף שנתמעטו נשים ממצות לימוד התורה מקרא ד'ולמדתם אותם את בניכם'. מכל מקום מכח הסברא שחייבות ללמוד דיניהם, מוכרחים אנו לומר שהמיעוט לא נאמר אלא על תורה שאינה לימוד דיניהם, אבל מתורה של לימוד דיניהם לא נתמעטו, ואם כן חייבות ללמוד דיניהם משום מצות תלמוד תורה ולא רק כהכשר בעלמא כדי שיוכלו לקיים דיניהם כמו שלמד המנחת חינוך.
ואמנם בזה לא הועיל לנו אלא להבנת טעמו האחרון של מהר"י מולין, דהיינו שמברכות ברכות התורה משום לימוד דיניהם. אבל לטעם שכתב שמברכות מחמת פרשיות הקרבנות, בזה עדיין הקושיה במקומה עומדת, שהרי לימוד פרשיות הקרבנות ודאי נתמעטה מקרא ד'ולמדתם את בניכם' ואם כן אינן מקיימות באמירה זו מצות תלמוד תורה. ואף אם נאמר שקריאת הפרשיות מצד עצמה אף שלא בתורת לימוד יש בה משום מעלת הקרבנות, עדיין לא אתי שפיר מדוע מברכות משום כך ברכות התורה כיון שסו"ס אין מקיימות בכך מצות תלמוד תורה.
- תמיהת שו"ת בנין שלמה למה השמיטו מסדרי המעמדות פרשת יולדת בזמן הזה
והנה בשו"ת בנין שלמה (ח"א סימן א) כתב לתמוה על מה שהשמיטו להעתיק מסדרי פרשיות הקרבנות, את פרשת יולדת בזמן הזה, שהרי מעיקר הדין היה צריך הבעל להקריב קרבן יולדת ביום מ"א לזכר או ביום פ"א לנקבה, ואם כן האידנא שאין בית המקדש קיים צריכה היולדת לומר ביום מ"א לזכר או ביום פ"א לנקבה פרשת יולדת. כמו שתיקנו לומר פרשת חטאת ואשם וקרבן עולה ויורד.
ועוד דן שם מי יאמר פרשת הקרבנות, שהרי מצד דין הקרבן אף שהיא היולדת מכל מקום מחוייב הבעל להביאו בשבילה (נדרים לה:). ואם כן יש לדון באמירת הפרשה מי יאמרנה, האם האשה היולדת, או בעלה שהוא היה מחוייב להביא קרבנה ופרשה זו במקום קרבנה באה. ועוד אפשר ששניהם יהיו מחוייבים לומר פרשה זו, שהרי השיעבוד מוטל על הבעל ואילו הכפרה היא על האשה.
אמנם שוב כתב להכריע, שאין הבעל מחוייב לומר אלא רק האשה, שהרי מה שמחוייב להביא את קרבנה היינו משום שבתחילה בעת הנישואין קיבל עליו אחריות מכל הקרבנות שהיא מחוייבת בהם, אבל עדיין עיקר הקרבן לא בא אלא בשביל האשה. ולכן, עתה שאין קרבן רק דיבור בעלמא משום שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, אם כן לא שייך שום חיוב על הבעל, כיון שהוא אינו צריך כפרה כלל. ובפרט שכל עיקר הטעם שהבעל מחוייב להביא קרבנה היינו משום שסתם אשה נכסיה משועבדים לבעלה לפירות ואין לה משל עצמה כלום, אבל לענין אמירת הפרשה הרי היא יכולה לומר בעצמה ואינה צריכה את הבעל.
- ביאור הפנים יפות ובני יששכר שב'זאת תורת היולדת' דין עניה כעשירה
לסיום נציין לפרפרת נאה אותה כותב הפנים יפות (ויקרא ו ז) בביאור הפסוק (ויקרא יב ז) "זאת תורת היולדת", פסוק שנכתב בתורה באמצע פרשת קרבן יולדת, בין דין קרבן יולדת עשירה לקרבן יולדת בדלות. והקשה הפנים יפות מדוע נכתב פסוק זה באמצע הפרשה ולא בסיום הפרשה.
ויישב, וכן מטו בשם בעל הבני יששכר, על פי דברי הגמרא במנחות הדורשת מהפסוקים "זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם", שכל העוסק בתורת חטאת מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב אשם. ואם כן הוא הדין מפסוק זה של "זאת תורת היולדת" ילפינן שכל העוסקת בתורת קרבן יולדת מעלה עליה הכתוב כאילו הקריבה קרבן זה. והנה כל החילוק בין קרבן יולדת עשירה ליולדת עניה אינו אלא בהקרבת קרבן ממש, שאז מביאה קרבן לפי כחה בעשירות או בדלות, אבל אחר שבעוונותינו נחרב בית המקדש, ואין אנו מקיימים דיני הקרבנות אלא מדין 'ונשלמה פרים שפתינו' - שוב יש לומר שאף יולדת עניה, לא תאמר פרשת קרבן יולדת בדלות אלא תאמר פרשת קרבן יולדת עשירה, כיון שבלאו הכי אינה מביאה הקרבן בפועל אלא רק לומדת הפרשה. ולכן כתבה התורה 'זאת תורת היולדת' בסיום פרשת קרבן יולדת עשירה, כי בפרשה זו לחוד מתקיים דין 'תורת היולדת' מדין העוסק בתורת יולדת, לעני כעשיר.
וגם בבנין שלמה שם הסיק שאפילו יולדת עניה אינה צריכה לומר אלא פרשת יולדת עשירה, וזאת מדין עני שהביא קרבן עשיר שמבואר במשנה בנגעים (פי"ד מ"ב) שיצא. וביאר אף הוא כעין הדברים הנ"ל שלכך כתבה התורה 'זאת תורת היולדת' קודם דין קרבן יולדת עניה להשמיענו שאפילו אם היא עניה יצאה בקרבן זה. ועי"ש שרצה לומר עוד שאם יש עליה חמש לידות וודאיות צריכה לומר הפרשה חמש פעמים, עי"ש מה שכתב בזה.