אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/יח

יום שלישי כו כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף יח

תליית ניקנור על שער ניקנור

יום ניקנור והדגשת המהרש"א והדקדוקי חברים שתרי ניקנור המה

בגמרא במסכת תענית (יח:) מובא שאחד הימים האסורים בהספד ותענית, הוא יום י"ג אדר, המכונה 'יום ניקנור'. הגמרא מבררת, מאי ניקנור. ומבארת: דתניא ניקנור אחד מאפרכי [- דוכס. רש"י] יוונים היה, ובכל יום ויום היה מניף ידו על יהודה וירושלים ואומר, אימתי תיפול בידי וארמסנה. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים. אמרו, פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים - תעשה בהם נקמה.

וכתב המהרש"א (ח"א) ששערי ירושלים בהם נתלה ניקנור, "אין זה שער ניקנור המוזכר בכמה מקומות בתלמוד שהוא שער המזרח שבעזרה, דההוא ניקנור מוזכר לשבח על שם הנס, כדאמרינן פרק אמר להם הממונה (יומא לח.)".

כך גם כתב בספר דקדוקי חברים (לרבי חיים אברהם מיראנדה, נדפס שלוניקי תקס"ג): דע דתרי ניקנור המה. האחד מוזכר לשבח במשנה פ"ג דיומא ובתלמוד, וחד לגנאי והוא זה מאפרכי יון בזמן מלכי בית חשמונאי. וציין לדברי המהרש"א, וסיים: ואין להאריך, ודי בזה.

וכוונתם למבואר במשנה ביומא (לז.) ניקנור נעשו נסים לדלתותיו והיו מזכירין אותו לשבח. ובגמרא (לח.): תנו רבנן, מה נסים עשו לדלתותיו. אמרו, כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח היום מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם, הטילוני עמה. מיד נח היום מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים, בריה שבים בלעתה והקיאה ליבשה, ועליה אמר שלמה (שיה"ש א יז) "קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים" - אל תיקרי 'ברותים' אלא 'ברית ים'. לפיכך כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור שנעשו בו נסים. ויש אומרים, מנפי שנחשותן מוצהבת היתה. רבי אליעזר בן יעקב אומר, נחושת קלוניתא [- מזוקקת. רש"י] היתה והיתה מאירה כשל זהב.

ביאור הרא"ש והר"ש סיריליאו בשם הירושלמי שנקרא שער ניקנור ע"ש תליית ניקנור

אמנם מה שנראה לכאורה כדבר פשוט שאין להאריך בו, נראה שלא הכל הסכימו עליו. הנה במשנה במסכת מדות (פ"א מ"ד) תנן: שבעה שערים היו בעזרה... ואחד במזרח... שבמזרח שער ניקנור. וכתב על כך הרא"ש: ניקנור, שם האיש שהביא השערים מאלכסנדריא של מצרים ונעשה לו נס כדאיתא ביומא. ובשקלים בירושלמי, כשצרו יוונים על חשמונאי היה שם איש אחד מגדולי יוונים ושמו ניקנור, והיה מחרף ומגדף כל שעה, וכשגברו יד החשמונאים קצצו ראשו וידיו ורגליו ותלאוהו בשער המזרחי. [ומה שהזכיר שקצצו אף ראשו, יעויין במהרש"א שציין שגירסת הירושלמי כאן היא שקצצו גם את ראשו, וביאר על פי זה מה שאמרו 'פה שהיה מדבר בגאוה, וידים שהיו מניפות על ירושלים', שאף ראשו לקה.]

וכן מביא הר"ש סיריליאו בשקלים (פ"ו ה"ג) על דברי המשנה שם בי"ג השתחוויות שהיו משתחווים כנגד י"ג שערים שהיו שם, וחד מיניהו במזרח והוא שער ניקנור. וכתב הרש"ס: שער ניקנור, ביומא פ"ג מפרש למה נקרא, על שמו שהביא הדלתות מאלכסנדריא של מצרים. ושם בירושלמי מפרש למה נקרא שמו שער ניקנור, פעם אחת עלה ניקנור סרדיוט ממלכי יונים וחנה כנגד אותו שער על המזבח, והיה מניף ידו על בית המקדש ואמר אימתי תיפול העיר הזאת והבית הזה בידי ואהרסנה, וכשגברה בית חשמונאי ונצחום, תפסוהו וקצצו ידיו ורגליו ותלאוהו לפני השער וקראו שמו שער ניקנור. [אמנם בירושלמי הנדפס לפנינו אינו לא בשקלים ולא ביומא, והמעשה המוזכר בסוגיין מופיע בירושלמי בתענית (פ"ב הי"ב) אך לא נזכר שם שתלאוהו על שער ניקנור. ומענין לציין שבירושלמי נזכר שניקנור זה כשחירף וגידף היה זה בדרכו לאלכסנדריא].

ובמלאכת שלמה (שקלים שם) לא הזכיר אלא פירושו של ר"ש סיריליאו בשם הירושלמי, והוא פלא שלא הזכיר שהבבלי פליג. ועי"ש שינויים קלים שלא הזכיר שחנה ניקנור כנגד אותו שער 'על המזבח'. וסיים המלאכת שלמה: ובבבלי סוף פרק שני דתעניות מייתי ליה להאי עובדא בשינוי לשון קצת, שאינו מזכיר שם שער ניקנור. וכן הביא בפירוש עזרת כהנים למדות שם בפירוש הקצר הנקרא 'נחלה ליהושע', שי"א שנקרא כן ע"ש האיש צורר מחרף ומגדף לאלקי ישראל, ונעשה נס והרגו אותו ותלאו ידיו ורגליו נגד השער הזה. ובפירוש הארוך המכונה 'בני יוסף' הביא מקור פירוש זה מהרא"ש בשם הירושלמי כנ"ל, והוסיף שבספר חנוכת הבית הביא פירוש זה בשם צמח דוד וספר יוסף בן גוריון (יוסיפון), ודחה פירוש זה מג' טעמים:

תמיהות החנוכת הבית ועולת תמיד ויישובי העזרת כהנים

טעם ראשון שהרי במשנה ביומא מובא הטעם משום שנעשו ניסים לדלתותיו. ב' כיצד תלוי אותו בשערי ניקנור, והלא אף טמא מת לא העלו לשם כמבואר במשנה בתחילת כלים, וכ"ש שמת עצמו. ג' לא מסתבר שעד אותו עת לא היה לו שם. וכתב שם העזרת כהנים שאילו היה רואה החנוכת הבית את דברי הרא"ש בשם הירושלמי, לא היה דוחה פירוש זה.

וכקושייתו השניה של החנוכת הבית, כן הקשה גם העולת תמיד שם: והוא פלא איך טמאו במזיד שערי העזרה, בראשו, ידיו ורגליו של הפגר הלז. וראשו הוא אבר שלם ומטמא באהל כמבואר במשנה באהלות (פ"ב מ"א). וגם למ"ד שאין קברי נכרים מטמאים באהל, אך במגע ודאי מטמאים ואיך טמאו במגעם את א' משערי העזרה. ועי"ש שרצה ליישב על פי המבואר בגמרא לגבי אבני מזבח שחיללו היוונים שנתחללו מקדושתם וכמו שדרשו חז"ל מהכתוב 'באו פריצים ויחללוה'. אך דחה זאת, שלא מצאנו בשער זה שנשבר או שחיללוהו וכיצד התירו לטמאותו בתליית המת ניקנור. [ואמנם מובא שלקחו היוונים את כל כלי הזהב מבית המקדש, וכן את הכותרות וכל עדי זהב אשר לפני ההיכל, ואת כל הכסף והזהב וכל כלי חמדה וכל אוצרות המקדש וכל אשר התנדבו מלכי הגויים לפאר בו את המקדש וליפותו, ואם כן ניתן להניח שגם את השערים שהיו עשויים זהב (כמבואר ביומא שם) בזזו.]. ועוד עמד שם על שינוי הלשון בין נוסחת הבבלי 'ותלאום' ומשמע שלא תלו את כל גופו שם אלא רק את בהונות ידיו ורגליו, ובין נוסחת הראשונים בירושלמי 'ותלאוהו' שמשמע שתלוהו אותו עצמו, ולגירסה זו קשה ביותר שיטמא באוהל.

וביישוב קושייות החנוכת הבית כתב העזרת כהנים, שמה שהקשה מדברי הגמרא ביומא, לא מוזכר בגמרא שם שמחמת הנס שנעשו לו נקבע שמו כן, אלא רק שמחמת הנס לא נשתנו דלתות שער זה להיות של זהב בעת שנשתנו דלתות השערים האחרים. ומה שהקשה איך תלו מת בשער ניקנור, אפשר לתרץ שלא היה על השער ממש אלא תלו אותו כנגד השער, ולא דקדוק בלשונם ואמרו 'ותלו בשער' והכוונה נגד השער בסמוך לו בהר הבית, או בסמוך להר הבית.

ועוד העיר העולת תמיד שלשון הבבלי 'בשערי ירושלים' לא משמע כלל שנתלה בשער ניקנור אלא רק בשערי ירושלים, וכן בירושלמי איתא: ותלוין בקונטס [- מקל ארוך] כנגד נגד ירושלים. וגם לא משמע שהיה זה בשער ניקנור. ועמד ע"כ גם העזרת כהנים, וכתב שלפי זה צ"ב מדוע נפל הגורל דוקא על שער זה לקרותו שער ניקנור כיון שלא נתלה בסמוך לו. וכן היה ראוי לקרות גם לשער הר הבית המזרחי בשם זה, והניח בצ"ע.

מעשה הריגת ניקנור בידי יהודה המכבי כמתואר בספר יוסיפון

הסבר זה, לפיו נקרא השער שער ניקנור על שם תלייתו של ניקנור מאפרכי יון על גבי השער, מביא גם בספר מנחת יהודה בשם ספר יוסיפון. והוא מוסיף שיתכן וגם כוונת הגמרא בתענית שתלאום בשערי ירושלים, היינו בשער ניקנור.

וכך אכן מסופר בספר יוסיפון (פכ"ד), שניקנור הראה פנים ליהודה ואמר לו 'לכה אתי ותנראה פנים באהבה ובשלום, ונדבר יחד דברי שלום שנינו, או אלך אליך אני אם תרצה', ולא נבהל יהודה מדבריו ילך אל ניקנור, ויצא ניקנור לקראתו ויחבקהו וינשקהו וישאל לו לשלום וכך ישבו שניהם בירושלים בשלום ואהבה ולא התגרו מלחמה. אמנם לאחר זמן גילו את אוזן המלך מענין זה, ושלח לניקנור כי "אם לא תשלח אלי את יהודה בן מתתיהו אסור בנחשתיים, דע כי מות תמות". ויהודה שמע מכל אשר נעשה ויצא מן העיר לילה ויברח. ולבקור הלך ניקנור אל מקדש ה' ויאמר אל הכהנים: הוציאו אלי את האיש אשר ברח הלילה מידי ואשלחנו אל המלך אסור בנחשתיים, כי המלך קצף עלי להמיתני אם לא כן אשה. ואני לא אמיתהו, אבל אכתוב למלך עליו טובות, כי איש שלומי ואהובי הוא ואתם ידעתם זה. והכהנים נשבעו לו כי לא בא אל בית ה'. ויחרף ניקנור את היכל ה' וגם ירוק ירק למולו, ויאמר: אהרוס את ההיכל הזה, ולא אעזוב בו אבן על אבן, גם אחפור בארץ ואהפוך את כל יסודותיו.

אחר כך השיאו פריצי ישראל לניקנור ליטול נקמתו מהיהודים על ידי הריגת אחד מחסידי ישראל הגדולים, ריקריסיאוס שמו, וכשבאו להורגו וראה הישיש כי נפשם עליו להמיתו, מיהר ותקע חרב בבטנו ושמט עצמו מן הגג ארצה. וכששמע זאת יהודה בערה בו חמתו, ושלח אל ניקנור לאמר: מדוע אתה מתאחר לצאת אלי, צא לך השדה, ואראך הנה את האיש אשר בקשת החדרה - הנה הוא מצפה אותך בבקעה ומישור, רדה אליו. וניקנור בא לקראת יהודה בשבת, והיהודים שהיו שם דיברו אל ניקנור שלא יחלל את השבת ויתן כבוד לנותן השבת, וחירף ניקור את אלוקי השמים וידבר בזדון דברים אשר לא יאותו לכתבם.

וכששמע יהודה כי ניקנור בא אליו, אמר אל בחוריו: עד מתי נתעצל ללכת למלחמה, לעשות נקמה במחרף ומגדף הזה. כי מי הוא הכלב המת הזה, המושלך המופגר, אשר חרף את עוז תפארת ישראל. וילך אל ניקנור בחרי אף ובקנאה גדולה, ויצא ניקנור לקראתו בעם כבד וביד חזקה. ויקרא יהודה אל ה' ויצעק ויאמר: ה' אלקי השמים, אשר שלחת את המלאך במחנה סנחריב אשר עמדו נעריו מחוץ לעיר ויחרפוך... ועל אחת כמה וכמה איך תסבול את הכלב המת הערל הטמא האיש הבליעל הזה, אשר עמד בביתך ויחרף עזך ותפארתך.

וירא יהודה את ניקנור וחרבו שלופה בידו. ויקרא יהודה אליו, ויאמר: אליך, ניקנור. וירץ אליו בכח חמתו, ויהפוך ניקנור את שכמו לנוס מפני יהודה, וידבק אותו יהודה, ויכהו בחרבו, ויכריתהו לשנים, וישליכהו ארצה. ויתיזו את ראש ניקנור, ואת הזרועות אשר נטה אל ההיכל, ויתלו אותם נגד השער - על כן קראו שם השער ההוא 'שער ניקנור' עד היום הזה. וישמח העם מאד, ומהיום ההוא והלאה עשו את היום ההוא חג ויום טוב ומשתה היין ושמחה. והיום ההוא - הוא יום שלשה עשר לחדש אדר - לפני הפורים יום אחד. [והנה לשונו הוא 'נגד השער' ובכך מבסס העזרת כהנים את יישובו לקושיית החנוכת הבית איך תלו מת על השער].

יישוב דברי הירושלמי [ויוסיפון] עם דברי חז"ל ביומא

המנחת יהודה מוסיף ומציין שאף שחז"ל פירשו שנקרא השער שער ניקנור על שם הניסים שנעשו לדלתותיו, "יש לכוון דברי רז"ל עם היוסיפון". אלא שלא פירש לנו כיצד ניתן ליישב את הדברים הנראים סותרים זה לזה. וכך גם תמה בספר עולת תמיד (תמיד לג:) על דברי הירושלמי להם ציין הרא"ש בפירושו למסכת מדות: וביותר תמהתי, איך יסתור הירושלמי שהביא בפירוש הרא"ש שם, דברי משנה מפורשת ביומא, ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו מזכירין אותו לשבח. והרא"ש כללם יחד בשם מסכתא יומא והירושלמי שקלים, ובאמת הני מילי סתראי נינהו, עכ"ד.

אמנם כבר הבאנו דברי העזרת כהנים שיישב הסתירה, ופירש שאין כוונת המשנה והגמרא ביומא ליתן טעם לקביעת שם השער, אלא רק ליתן טעם לכך שלא החליפו דלתותיו. ולפי זה אך מקרה הוא ששם נודב הדלתות ושם השר שנתלה על גבי השער - ניקנור.

ובספר יוחסין (מאמר א' אות נ - ניקנור) הביא דברי הגמרא ביומא והוסיף: ובספר יוסף בן גוריון אומר כי שער ניקנור נקרא 'גם כן' שנעשה שם נס שהרגו שם לניקנור שר יוונים בימי חשמונאי, וכן נראה בסוף פ"ב דתענית. הרי שעמד על סתירה זו אך לא העמידה כסתירה, אלא פירש שלדברי יוסף בן מתתיהו נקרא שער ניקנור על שם שני טעמים, ע"ש הנס שנעשה בדלתותיו וע"ש הנס שנעשה בהריגת ניקנור שר היוונים.