אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/ד

יום שלישי יב כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף ד

סוף זמן ירידת גשמים

סתירה בדעת רבי יהודה לענין סוף זמן שאילת והזכרת גשמים

תנן (תענית ב.) רבי יהודה אומר, העובר לפני התיבה... ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר [- גבורות גשמים], האחרון אינו מזכיר.

ובגמרא (ד:) מקשינן סתירה בדעת רבי יהודה. שכנגד מה שמבואר במשנתנו שבתפילת מוסף ביום טוב הראשון של פסח, כבר פוסק מלהזכיר גשמים, שנינו במשנה להלן (ה.): עד מתי שואלין את הגשמים, רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח, רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן. הרי שדעת רבי יהודה שבכל הפסח שואל גשמים.

ביישוב קושיא זו נחלקו אמוראים. לדעת רב חסדא: לא קשיא, כאן לשאול כאן להזכיר, מישאל שאיל ואזיל, להזכיר ביום טוב הראשון פוסק. על חילוק זה תמה עולא: הא דרב חסדא, קשיא 'כחומץ לשינים וכעשן לעינים' - ומה במקום שאינו שואל מזכיר [- מיו"ט אחרון של חג ועד תחילת זמן בקשת גשמים], במקום ששואל אינו דין שיהא מזכיר [- במהלך כל חג הפסח].

מכח תמיהה זו דוחה עולא את יישובו של רב חסדא, ומיישב את הסתירה באופן אחר: אלא אמר עולא, תרי תנאי אליבא דרבי יהודה. ופירש רש"י: חד אמר עד שיעבור הפסח שואלין וכל שכן שמזכירין, וחד אמר שאלה עד הפסח, והזכרה שיכול להזכיר ביום טוב - מזכיר ביו"ט הראשון של פסח בתפילת יוצר, ובמוספין פוסק.

ועוד מובאים בגמרא יישובים נוספים בסתירה זו. ומסקנת הגמרא: אלא מחוורתא כדעולא. ולהלכה איתא בגמרא, אמר רב אסי אמר רבי יוחנן, הלכה כרבי יהודה. ופירש רש"י: הלכה כרבי יהודה, דאמר העובר לפני התיבה וכו'. והיינו שהלכה כדברי משנתנו שאין שואל ומזכיר גשמים אלא ביום טוב הראשון של פסח בשחרית, ולא בכל הפסח. וכ"כ הגבורת ארי: ומשמע, דבכולה מילתא הלכה כן, אף במאי דאמר ביום טוב ראשון של פסח, הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר, דמפסח ואילך אינו זמן גשמים, ודלא כאידך תנא אליבא דרבי יהודה דאמר עד מתי שואלים את הגשמים עד שיעבור הפסח. וכן נפסח להלכה בשו"ע לענין הזכרת גשמים (או"ח סימן קיד ס"א), ולענין שאילת גשמים (סימן קיז ס"א).

תמיהת היד שאול בסתירת פסק ההלכה לענין שאילת והזכרת גשמים ולענין נדרים

ובמשנה בנדרים (נדרים סב:) תנן: עד שיפסקו גשמים [- אמר קונם שאיני טועם עד שיפסקו גשמים], עד שיצא ניסן כולו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח. וכתב שם המפרש: רבי מאיר לטעמיה דאמר במסכת תענית בפרק קמא, עד מתי שואלין את הגשמים, רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן, רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח ותו לא.

ובשלמי נדרים (נדרים שם) הביא מה שכתב ביד שאול (סימן רכ סק"ט), שהדבר תמוה מאד, שהרי בנדרים הקשה הש"ס סתירה בדעת רבי יהודה, והרבה תירוצים נאמרו בגמרא, ומסיק הש"ס דמחוורתא כדעולא דתרי תנאי אליבא דרבי יהודה, דחד אמר עד שיעבור הפסח וחד אמר עד הפסח. ולפי זה המבואר במשנה בנדרים שלדעת רבי יהודה האומר קונם שאיני טועם עד שיפסקו גשמים, אסור עד שיעבור הפסח, היינו רק לחד מ"ד בשיטת רבי יהודה.

ולפי זה אנן דקיימא לן שמזכירין ושואלין את הגשמים עד הפסח, אם כן הוא הדין לענין נדר היה בדין שכיון שהגיע יום טוב ראשון של פסח, שוב מותר בהנאה, ואם כן סתרו ההלכות להדדי, כי לענין שאלה על הגשמים כבר נתבאר פסק השו"ע ששואלין את הגשמים עד יו"ט ראשון של פסח בשחרית, ואילו לענין נדרים קיי"ל (יו"ד סימן קכ סקי"ט) דהלכה כרבי יהודה שאסור בנדרו עד שיעבור הפסח. והיא תימה גדולה.

חילוק רבי יוסף שאול נתנזון דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם

וביד שאול שם יישב התמיהה, בהקדם דקדוק לשון המפרש שם, שכתב "רבי מאיר לטעמיה". ולכאורה צ"ב, הרי כשם שרבי מאיר לטעמיה, כן רבי יהודה לטעמיה, ונחלקו לשיטתם במשנה בתענית, ומדוע העמיד המפרש את כל דבריו רק בדעת רבי מאיר.

אלא, מבאר היד שאול, כידוע בנדרים 'הלך אחר לשון בני אדם', ובאמת כשנבוא לדון מצד לשון בני אדם מתי מסתיים זמן ירידת גשמים, יתכן שבזה לא יחלקו תרי תנאי אליבא דרבי יהודה, וכיון שסו"ס הרגילות היא שיורדים גשמים גם בשאר ימי הפסח, ממילא לדעת רבי יהודה כולי עלמא מודים שהוא אסור בנדרו "עד שיעבור הפסח". אמנם רבי מאיר הסובר "עד שיצא ניסן כולו", על כרחך ס"ל שלענין זה אין חילוק בין לשון תורה ללשון בני אדם, ולכן אזיל לטעמיה שזמן ירידת גשמים עד סוף ניסן, וכפי שלמד במשנה להלן (תענית ה.) מהפסוק "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון". ומשום הכי לא כתב המפרש אלא דרבי מאיר אזיל לטעמיה, משא"כ לדעת רבי יהודה יש לחלק בין דין נדרים לדין הזכרת ושאילת גשמים.

ואמנם יש לעמוד בזה על שינוי לשון בין דברי התוספות בנדרים לדברי הר"ן שם. שהתוספות שם פירשו: עד שיצא ניסן, דעד ניסן זמן ירידת גשמים. אבל הר"ן כתב, דעד ניסן רגילין גשמים לירד. נמצא שלדעת התוספות אכן דין הנדר תלוי בזמן ירידת גשמים, ועל כך מעיר הר"ן בתו"ד שאין בכך די, שהרי בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולא מסתבר שהזמן הראוי לירידת גשמים הוא שיקבע את לשון בני אדם בענין זה. ולכן מבאר הר"ן שבאמת בכל הזמן הזה "רגילין" גשמים לירד. ואף שהעמידו דבריהם בדעת רבי מאיר, יש לומר דלדעת רבי יהודה פשיטא להו שאין לומר כדעת הסובר שפוסק מלהזכיר ביום טוב הראשון, כיון שסוף סוף הגשמים רגילין להמשיך לירד גם אחר יום טוב הראשון, בשאר ימי הפסח לכל הפחות.

יישוב השלמי נדרים והגבורת ארי שאף שפוסק ביו"ט ראשון עדיין הוא זמן גשמים

ובשלמי נדרים יישב באופן אחר, על פי המבואר בירושלמי בביאור דעת הסובר דאין מזכיר אלא ביום טוב הראשון בשחרית. וכך איתא בירושלמי (פ"א ה"א): מיחלפו שיטתו דרבי יהודא, תמן הוא אומר העובר לפני התיבה כו' וביום טוב הראשון של פסח כו', והכא הוא אומר הכין [- דהיינו, שבסיפא הוא אומר עד מתי שואלין את הגשמים עד שיעבור הפסח, וסתרו דבריו]. ומשני, חדא בשם גרמיה [- בשם עצמו], וחדא בשם רבי יהודה בן בתירא. ואמר רבי אבין, טעמיה דריב"ב, כדי שיצאו המועדות בטל, מפני שהטל סימן יפה לעולם.

מעתה, אומר השלמי נדרים, נמצא דלכולי עלמא לדעת רבי יהודה זמן ירידת הגשמים הוא עד סוף הפסח, ומה שיש מאן דאמר שמפסיק להזכיר ולשאול ביום טוב הראשון, הוא מטעם אחר - כדי שיצאו המועדות בטל, דהיינו שבכל המועדים יזכירו טל שיש בו סימן יפה לעולם. וכיון שכן, פשוט שיש לחלק בין דין הזכרה ושאילת גשמים לדין נדרים, שהרי בנדרים תלה נדרו בזמן ירידת גשמים, וזמן ירידת גשמים הוא בודאי עד שיעבור הפסח.

והנה ביד שאול נראה שהעמיד הדברים כסתירה בפירוש רש"י, ובאמת כבר ידוע שלא יצא פירוש רש"י עמ"ס נדרים מתחת ידו של רש"י, ומכל מקום מצינו באחרונים שפעמים נזקקו ליישב סתירות מדברי המפרש לדברי רש"י. ובאמת הגבורת ארי (תענית ד:) הקשה אף הוא קושיא זו, אך לא העמיד זאת כסתירה בפירוש רש"י, רק כתב: ומשמע ודאי דרבי מאיר ורבי יהודה לטעמייהו אזלי, דלרבי מאיר זמן גשמים עד שיצא ניסן כולו, לפיכך עד אותו זמן שואלים ובנודר עד הגשמים אסור עד שיצא ניסן כולו. ולרבי יהודה אין זמן גשמים אלא עד שיעבור פסח בלבד, ומשום הכי אין שואלים אלא עד אותו זמן ובנודר עד הגשמים אין אסור אלא עד אותו זמן. והיינו שתלה הדברים מסברא זו בזה, ומכח כך הקשה כקושיית היד שאול.

ובאמת כדברי המפרש שם, כן נמצא להדיא בירושלמי (נדרים פ"ח ה"ה) דרבי מאיר כדעתיה ורבי יהודה כדעתיה. ואמנם יש להעיר מדברי הירושלמי על דקדוק היד שאול בדברי המפרש, שרק רבי מאיר לשיטתו ולא רבי יהודה.

ובעיקר הקושיא יישב הגבורת ארי כעין דרכו של השלמי נדרים, והיינו שאף הוא מודה לעיקר יישובו שלכולי עלמא לדעת רבי יהודה דרך הגשמים לירד עד שיעבור הפסח, והטעם שפוסקים מלשאול ולהזכיר גשמים ביום טוב הראשון של פסח - אינו מחמת שאינו זמן גשמים אלא מחמת סיבה צדדית. אלא שבזה נוטה הגבורת ארי מיישוב השלמי נדרים, שהשלמ"נ הביא מהירושלמי שטעם הסובר כן הוא כדי שיצאו כל המועדות בטל, ואילו הגבורת ארי דרך בזה בדרך חדשה, וביאר: אלא היינו טעמא דפוסקין מלשאול ולהזכיר מתחילת פסח ואילך, משום דמעתה אין שום תועלת לפירות השנה בירידתן, ואין צריך לבקש עליהם.

וממילא מיישב הגבורת ארי שיש לחלק בין דין שאילת והזכרת גשמים, התלוי בתועלת שיש מירידת הגשמים, ובין דין נדר ד'הלך אחר לשון בני אדם' וכיון שסוף סוף הוא זמן ירידת גשמים - לכן לכולי עלמא בדעת רבי יהודה אסור בנדרו עד שיעבור הפסח. אלא שמסיק הגבו"א: מכל מקום אין זה כדאי לחלק ביניהם [- בין דין שאילת והזכרת גשמים ובין דין נדרים] בלי ראיה ברורה, דמן הסברא ודאי הא בהא תליא. ובהמשך דבריו העלה גם כיישוב השלמי נדרים ע"פ ביאור הירושלמי דמספיקין לשאול ולהזכיר כדי שיצאו המועדות בטל, ואם כן אין זה שייך לדין נדרים התלוי בזמן ירידת גשמים.

תמיהת הגבורת ארי מדין שכירות בתים דסוף זמן גשמים הוא בא' ניסן

אמנם הגבורת ארי הוסיף והקשה סתירה נוספת בדין זה, מדברי הגמרא בראש השנה (ז:), תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו לשנה, מונה שנים עשר חודש מיום ליום. ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה. ואפילו למאן דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה, שאני הכא דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין. ומקשה הגמרא, ואימא תשרי. ומשני, סתם כי אגר איניש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר. ותנא קמא דברייתא ותנא דידן [- שלא הזכירו שא' ניסן ראש השנה לענין שכירות בתים], בניסן נמי מישכח שכיח קיטרי [- עבים מתקשרין וגשמים יורדין, והוי כימות הגשמים], ע"כ סוגיית הגמרא שם.

מעתה, תמה הגבורת ארי, בשלמא תנא קמא דברייתא ותנא דידן, הסוברים דאף בניסן יורדים גשמים, אפשר שהם סוברים כדעת רבי יהודה על שתי השיטות בדעתו, או כדעת רבי מאיר. אך תנא דברייתא האומר שסוף זמן שכירות בתים הוא בא' ניסן, ותלתה הגמרא להדיא זמן השכירות בירידת גשמים, צ"ב כדעת מי יסבור.

ויש להוסיף ולחדד הקושיא, כי בפשטות היה אפשר לומר שבאמת מציאות ירידת הגשמים מפסיקה כבר בא' ניסן, ולכן לענין שכירות בתים דאזלינן בתר לשון בני אדם - אנו נוקטים שהסתיימה השנה כבר בא' ניסן. ומכל מקום לענין הזכרת ושאילת גשמים, נחלקו התנאים עד מתי ממשיכים לשאול ולהזכיר אף אחר א' ניסן, כיון שסו"ס עדיין הוא זמן ירידת גשמים.

אך כל זה היה נכון ביישוב סוגיית הגמרא בתענית עם סוגיית הגמרא בראש השנה, אבל כפי שהתבאר יש בידינו סוגיא נוספת, והיא סוגיית הגמרא בנדרים - באומר קונם שאיני טועם עד שיפסקו הגשמים. וכיון שגם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, אם כן מבואר להדיא שגם בלשון בני אדם זמן ירידת גשמים ממשיך לכל הפחות עד הפסח, ואם כן צ"ע איך נכלכל כל שלשת הסוגייות זו עם זו.

שלש חלוקות ב'סוף זמן גשמים'

והנה לשון היד שאול שם הוא "ואולי שאני לשון בני אדם, דבלשון בני אדם 'עד שיפסקו' משמע עד שיעבור הפסח". ונראה לומר לפי זה שיש לחלק גם בתוך לשון בני אדם, בין שני נוסחים. והיינו, שכשנבוא לדון עד מתי אדם רוצה לשכור בית, כיון שהבית נועד להצילו מן הגשמים, פשוט שיש לנו לדון מתי הוא עיקר עונת הגשמים, וזה מבואר בתוספתא המובאת בגמרא בראש השנה, שהזמן לכך הוא א' ניסן. ומה שאחר כך תחזינה עינינו בירידת גשמים, אין בגשמים אלו די כדי להזקיק את האדם לדירה, ואין מחשבתו לזה בעת שכירות הדירה.

אמנם, כשנוקט אדם בנדרו "עד שיפסקו גשמים", לשון 'עד שיפסקו' לא משמע כל זמן שיורדים הגשמים בכח גדול, ולא משמע שכוונתו לעיקר עונת הגשמים, אלא שכולל כל עת ירידת הגשמים ונודר 'עד שיפסקו גשמים' - ובזה יש לומר ד'לשון בני אדם' הוא עד שתפסק עונת הגשמים לגמרי, וזמן זה הוא בסוף הפסח. והן אמת שגם אחר זה תתכן מציאות של ירידת גשמים, אך אז יהיו הגשמים לדעת רבי יהודה בגדר 'גשמים שירדו שלא בעונתן', ולא לכך היתה כוונתו.