אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/שקלים/כב

יום שני ל ניסן - מסכת שקלים דף כב

דין זריקת אברים במוספי ראש חודש

מקום הנחת אברי מוסף ר"ח קודם הקטרתם

במשנה האחרונה במסכת שקלים (כב.) אנו שונים על מקום הנחת אברי הקרבנות השונים קודם הקטרתן על גבי המזבח. את אברי מוספי ראש חודש היו מניחים על כרכוב המזבח מלמעלן. המשנה לא מבארת לנו מהו אותו כרכוב, והירושלמי מוסיף: איזהו כרכוב המזבח, אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי כהנים.

לעומת גירסת הירושלמי במשנתנו, לא כן הגירסא בבבלי. וכך מובאת משנה זו בגמרא במסכת סוכה (נד:): ושל ראש חדש ניתנין תחת כרכוב המזבח ולמטה, ואמנם התוספות (שם ד"ה דתניא) מגיהים את הספרים לפי גירסת המשנה המובאת לפנינו, וסיימו: ואין גירסת הספרים שלפנינו נכונה.

אמנם רש"י שם (ד"ה ושל) קיבל את גירסת הספרים וביאר שאכן אברים של מוספי ראשי חדשים נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של הכבש.

הברטנורא (שקלים פ"ח מ"ח) גרס אמנם ושל ראשי חדשים מחציו ולמעלה אך לא הזכיר את הכרכוב, והתייחסות המשנה היא לכבש, ולכן פירש אף הוא כפירוש רש"י שלא הונחו האברים על המזבח עצמו: דהיינו על כרכוב המזבח שהוא הסובב.

האם האברים חסמו את דרך הילוך הכהנים

התוספות יום טוב (ד"ה ושל) מבאר בדבריו מדוע בחרו רש"י והרע"ב לפרש שאברי הקרבן לא הונחו על המזבח עצמו אלא על הסובב, ובתוך דבריו הוא מוסיף "ועוד דלפי הטעם שכתבתי לעיל בשם המפרש למסכת תמיד, אי מנחי על הסובב ניחא טפי, שיש עוד מקום להוליך בפעם שנית". וכוונתו למה שהזכיר בביאורו לתחילת המשנה וז"ל "דלהכי נתנום לאברי תמיד במערב לפי שהמערכה שעל המזבח היא במזרחו... לכך נותנים האברים במערבו של כבש לפנות מקום הליכותם כשיוליכום אחר כך לראש המזבח על המערכה שהיא במזרח".

וכוונתו שאם היו האברים מונחים על מקום הילוך הכהנים ממש הם היו חוסמים את דרכו ולא היה יכול ללכת אחר כך להקטירם על גבי המערכה. אלא שהיעב"ץ בספרו לחם שמים על המשניות כתב על דבריו שהם דברים בדויים ואין להם עיקר כלל עי"ש מה שהוכיח כן, והכריח שע"כ צריך לומר שאין האברים מעכבים דרך הילוך הכהנים לגמרי.

דעת הרמב"ם, תמיהת המשנה למלך ודחיקת הלחם שמים

הרמב"ם (פ"ו מתמידין ומוספין ה"ג) פסק אף הוא כגירסת הירושלמי: ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים כדי לפרסמו שהוא ראש חודש.

המשנה למלך (פ"ו ממעשה הקרבנות ה"ד) מביא את פסקו של הרמב"ם והוא תמה על דבריו, והלא לא מקיימא זריקה דבעינן שיהיה אויר קרקע מפסיקו. המל"מ מוסיף שאף שהרמב"ם נקט כגירסת הירושלמי בסוגייתנו אך יתכן שהירושלמי פוסק כדעת רבי שמעון שאינו מצריך זריקה ולדעתו יכול הכהן לעמוד בצד המערכה ולהקטיר את אברי הקרבן, אבל דעה זו נדחתה להלכה ואף הרמב"ם עצמו פסק (פ"ב מבית הבחירה הי"ג) שיש לזרוק את האברים, ואם כן לדעתו קשה איך פירש שהנחת אברי קרבן ראש חודש מתחילה היתה על גבי המזבח.

הערה דומה מקשה הלחם שמים על גירסת הירושלמי מדברי המשנה ביומא שם מבואר שאחד הפייסות שנעשו בכל בוקר במקדש היה "מי מעלה אברים למזבח", ואילו אם נפרש שאכן היו האברים מונחים על גבי המזבח מה המקום לפייס זה. היעב"ץ אינו מוכן לקבל שפיס זה נאמר רק לגבי איברי התמיד, והוא מכנה הצעה זו: שקר מוחלט בלא ספק.

הוא גם מוסיף ומקשה כדברי המשנה למלך שהרי עכ"פ צריך ליתן האברים בזריקה, ואם היו ניתנים מתחילה על הכרכוב שבראשו של מזבח שוב אי אפשר לעשותן בזריקה דהא בעינן אויר קרקע מפסיק. ולומר שהיה מורידן וחוזר וזורקן? ח"ו להוסיף זרות על זרות, הס מלהזכיר.

מכח תמיהות אלו דוחק היעב"ץ ומבאר שאף הרמב"ם אין דעתו שהיו האברים מונחים על המזבח ממש: אלא ע"כ אנו צריכין להליץ בעד הרמב"ם בשנאמר שלא נעלם כל זה ממנו ז"ל, ואיהו דחיק ומוקי נפשיה. דעל המזבח דקאמר לא בראשו של מזבח הוא, אלא בסובב, ובין קרן לקרן דקאמר ר"ל כנגד אויר שבין קרן לקרן. וגם שם הוא הילוך רגלי כהנים על הסובב למתן דמים.

היעב"ץ מסיים את פירושו בדברי הרמב"ם: ואף אנו יודעין כמה קושי יש בהבנה זו, ומה נעשה וצער גדול היה לנו להחליט הטעות ח"ו בדברי הרמב"ם ז"ל, על כן לא נמנעו מללמוד עליו זכות מה, שכך היא חובתינו וכך יפה לנו ומשכוני נפשין אדמר ניחא לן. ואם אולי משגה הוא ושגיאות מי יבין אין אחריות הלשון ההוא עלינו, שמא תלמיד טועה הוסיף אותו מדעתו, כי איך שיהא האמת עד לעצמו ומכרע במקומו [יעוי"ש שמבאר כן גם בדעת הרע"ב].

יישובי העמק סוכות

דרך נוספת ביישוב דעת הירושלמי בסוגייתנו ודעת הרמב"ם, כתב רבי משה בצלאל לוריא בספרו עמק סוכות (סוכה שם). לדבריו, אף שלכתחילה יש דין זריקה שיהיה האויר מפסיקו, אך בדיעבד אין דין זה מעכב, שהרי עולה ששחטה בראש המזבח או שהעלה אותה לראש המזבח קודם הפשטה שדינה הוא (פ"ג מפסוהמ"ק ה"ב) שמפשיטה ומנתחה במקומה, ומשמע שבכהאי גוונא אין דין זריקת האברים. וכיון שאין דין זה מעכב בדיעבד ממילא כדי לפרסם שהוקבע ר"ח בזמנו נותנים האברים על המזבח כדי לפרסם הדבר ולא חוששים לכך שלא יהיו האברים של ר"ח בזריקה. שאף שהדין לכתחילה של זריקת האברים הוא דין דאורייתא הרי גם דין קדימת התדיר הוא ענין דאורייתא ואעפ"כ מקדימים שיר של ר"ח לשיר של שבת כדי לפרסם הדבר.

הצעה נוספת מציע העמק סוכות, שהכהן שבא להקטיר את אברי מוספי ר"ח היה עומד על הכבש ומושיט את ידו ליטול את האברים מעל גבי המזבח, ואז היה זורקן מהכבש אל המזבח. הצעה זו דומה אך שונה מהצעת הלחם שמים עליה כתב: ח"ו להוסיף זרות על זרות, הס מלהזכיר. כיון שגם לדעת העמק סוכות הכהן לא היה חוזר לכבש אלא היה נוטל את האברים בעודו עומד על הכבש ורק היה מביא את האברים אליו לצורך זריקתן.

הכהן היה מחזיר את האברים לכבש לצורך המלחתם

בספר זבחי אפרים (זבחים סב:) רוצה כן ללכת בדרך זו ולפרש שהכהנים היו נוטלים את אברי המוסף ומחזירים אותו לכבש, אלא שהם עשו זאת לצורך אחר. הרמב"ם כשמתאר את סדר הקרבת הקרבנות הוא מקדים תחילה את מעשה התמיד "ונותנים האברים מחצי כבש ולמטה במערבו" ואת מעשה המוספין "ושל מוספין היו נותנין אותן מחצי כבש ולמטה במזרחו", ואחר כך הוא מביא את דין מוספי ראש חדש "ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הלוך רגלי הכהנים". אחר כך מוסיף הרמב"ם ואומר: "ומולחין שם את האיברים וזורקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת". ויש לבאר מהו אותו "שם" שעליו אומר הרמב"ם שמולחין בו את האברים.

בפשטות היה אפשר לומר שכל קרבן מלחו את אבריו במקום בו היה, תמיד ומוספין על גבי הכבש ומוספי ראש חדש על גבי המזבח. אלא שהרמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח הי"ג) פסק: ובשלשה מקומות היו נותנין המלח, בלשכת המלח ועל גבי הכבש ובראשו של מזבח. והרמב"ם מפרט את השימושים שנעשו במלח במקומות אלו: בלשכת המלח היו מולחין עורות הקדשים, ועל גבי הכבש מולחין האברים, ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף.

מעתה, אומר בעל זבחי אפרים, מדוע לא הזכיר הרמב"ם שמוספי ראש חדש אף הם הומלחו בראש המזבח? אין זאת אלא שלדעת הרמב"ם כל האברים היו נמלחים על גבי הכבש ואם כן קודם ההקטרה היה הכהן נוטל את אברי מוסף ר"ח מעל גבי המזבח, חוזר לכבש בכדי למלוח אותם, ואחר כך שב ומקטירם על גבי המזבח - ממילא התקיים דין זריקת האברים גם באברי מוסף ראש חודש.