אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/שקלים/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון טו ניסן - שקלים דף ז[עריכה]

זכיית יורשים במותר המת - קנין וזכייה למת[עריכה]

מותר המת ליורשיו

במשנה (ז.) מובאת מחלוקת תנאים משולשת בנוגע למותר המת. כאשר גבו מעות כצדקה עבור מת לצורכי קבורתו, לקניית קבר ותכריכים, ונותרו מעות מהמגבית, מה יעשו במעות אלו. דעת תנא קמא שמותר המת לירושיו, לדעת רבי מאיר - יהא מונח עד שיבוא אליהו ולדעת רבי נתן יש לבנות בכסף זה נפש על קברו, דהיינו מצבה. יש לשים לב שמחלוקת התנאים מתייחסת למקרה שבו נגבה הכסף עבור מת מסויים, ואילו במקרה שהמגבית היתה סתם לצרכי מתים, לכך מתייחסת המשנה בקטע הקודם ואומרת לכולי עלמא שמותר המתים למתים - דהיינו, שישתמשו במותר המעות לצורך מתים נוספים.

כפי שנתבאר, דעת תנא קמא שהיורש הוא שזוכה במותר המעות שנאספו לצורך המת. וביאור זכיית היורש בפשוטו נראה שהוא מכח המת. דהיינו, שעל ידי אסיפת המעות לצורך המת המסויים הזה, זכה בכך המת וממילא כשנשאר כסף שאין למת צורך בו - דינו כדין כל שאר ממון המת שבשעת מיתתו עובר ליורשיו.


נתן מעות לצורך מצבה וחזר בו

כך באמת נראה שהבין הרשב"א. בתשובה (שו"ת ח"א סימן שעה) דן הרשב"א במקרה שאחד אמר לחברו זכה במעות אלו לקנות מצבה על קבורת פלוני שמת וזכה הלה, ואחר כך חזר בו המזכה ואומר שהמת לא זכה לפי שאינו בעולם והרי הוא כמזכה לחמור דלא קנה. ואילו אותו אחד שזכה טוען שהמת זוכה בכל מה שהוא לכבודו ואף מביא לכך ראיה ממשנתנו שמותר המת ליורשיו - הרי שכשגבו מעות עבור המת זכה בהם המת ואם יתייתרו הרי הם ליורשיו.

המחנה אפרים (זכיה ומתנה סימן לא) מביא את דברי הרשב"א ותמה עליו: ולעניות דעתי לא הבנתי ראייתו דהתם היינו טעמא משום דנתבזה המת כשגבו על שמו אבל לאו משום דיש זכיה למת. והנ"מ תהיה באופן שלא יהיה בזיון למת וכמו במקרה של הרשב"א, שייחד מעות עבור המת וזיכה לו ואחר כך חזר בו, שכיון שאין בכך בזיון למת יוכל לחזור בו כיון שאין זכיה למת ואף אין טעם לבזיון המת.

הרי לנו שהרשב"א ביאר את טעם זכיית היורשים מכח זכיית המת, ועל כך מקשה המחנה אפרים שאין זכייה למת ומבאר את טעם משנתנו באופן אחר שהוא מחמת בזיון המת, שכיון שנתבזה המת במגבית זו ממילא כל המעות שנאספו יש לתתם למת או ליורשיו.


מחלוקת הראשונים אם יש זכיה למת

בעיקר הנדון אם יש זכיה למת, כותב המחנה אפרים שלכאורה נחלקו בכך רבותינו הראשונים. בגמרא בגיטין (יד:) איתא: הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו [שמת. רש"י] תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו. ומביא הגמרא את יישובו של רב זביד: הא והא בשכיב מרע, הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות. ופירש רש"י שאם המקבל היה בשעת מתן מעות זכה בהם השליח עבורו מיד וממילא כשמת זכו יורשיו מכחו, אבל אם המקבל אינו בעולם "שכבר מת וזה לא היה יוצא, נמצאת זכיה בטעות ולא קנו יורשין". כלומר, במקרה שכשהשליח זכה עבור אותו אדם כבר מת אותו אדם ממילא לא התקיימה מחשבתו של המזכה שהיה סבור לזכות לאדם זה בחייו והרי זו זכייה בטעות.

אמנם הרמב"ם פסק את חילוקו של רב זביד וביאר את טעם הדין באופן אחר, וזה לשונו (פ"י מזכיה ומתנה הי"ב) שכיב מרע שנתן מנה לאחד ואמר לו הולך מנה זו לפלוני והלך ומצאו שמת, אם קיים היה בשעה שנתן לו השכיב מרע ינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו כו'. ואם לא היה קיים יחזרו ליורשי משלח שאין קנין למת. וכך גם פירשו הרי"ף, הרא"ש והטור.

הרי שדעת רוב הראשונים שאין מציאות של זכייה למת ואילו לדעת רש"י שפירש שכל הטעם שלא זכה השליח עבור המת כיון שנמצאת זכיה בטעות, מבוארת דעתו שאין חסרון של "אין קנין למת".


סתירה בדעת הרשב"א

על פניו היה ניתן לומר שהרשב"א שפסק בתשובה שאין המזכה יכול לחזור בו מנתינת המעות למצבה סובר כדעת רש"י שישנה מציאות של קנין למת ולכן אינו יכול לחזור בו למרות שאין בזיון בנתינת המעות שם. אלא שהמחנה אפרים מעיר שהרשב"א עצמו בגיטין שם פסק שאם ליתיה למקבל בשעת מתן מעות אין יורשיו זוכים בו דאין זכיה למת. הרי שדעת הרשב"א להדיא כדעת הרמב"ם ושאר הראשונים ואם כן יקשה מדוע אינו יכול לחזור בו מנתינתו לצורך המצבה.

המחנה אפרים מסיק שאכן אין כוונת הרשב"א שהמת זוכה לכך מדינא, אלא כוונת הרשב"א שמדין מצווה יש לו לקיים את דבריו ולתת את המעות לצורך המצבה ולא לחזור בו, אך בודאי דעת הרשב"א כפי שכתב בחידושיו שאין זכיה למת.

אמנם הקובץ שיעורים (ח"א כתובות שיד) העיר על דברי המחנה אפרים, מדברי הרשב"א המובאים בשיטה מקובצת (ב"ב ח:) ונצטט רק הדברים השייכים לענייננו: דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשיו אע"פ שגבו אותם לצורך תכריכי המת וקבורתו נותנים המותר ליורשיו ואפילו הם עשירים. אלמא כבר זכה בהם לצרכו של מתו ושלו הוא להורישו לבניו, עכ"ל הצריך לנו. הרי שדעת הרשב"א מפורשת שאכן יש זכיה למת ואם כן סתרו דבריו לדבריו בגיטין שאין קנין למת.


יש קנין למת רק לדבר שיש לו צורך בו

מכח סתירה זו מפרש הקובץ שיעורים שמה שכתבו הראשונים (ולכה"פ הרשב"א) שאין קנין למת היינו בדבר שאין לו צורך בו, אבל כל שיש לו בו צורך וכן באופן שגבו עבור דבר שיש לו בו צורך והתבזה עבורו - יש קנין וזכיה למת ומכחו זוכים בו היורשים.

כעין זה כתב בשו"ת מקור ברוך (ח"ב סימן כז) ודקדק זאת ממה שהביא הרמ"א (חו"מ סימן רי ס"ג) בשם הרשב"א בתשובה, וז"ל:המקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה. הרי שאף על פי שאין קנין וזכיה למת מכל מקום כל שהוא לצורך המת יש לו זכיה וקנין.

ובטעם הדבר ביאר שכל הטעם שאין למת קנינים הוא מטעם שאין לו צורך ואין לו השתמשות בשום דבר, וכמו שלסוברים שאיסורי הנאה חשיב אינו שלו הוא מטעם שאין השתמשות באיסורי הנאה הוא הדין במת שאין לו השתמשות בדבר זה אין שייך שתהיה מציאות שיהיה דבר "שלו". אבל במקום שיש למת צורך בו כגון ארון ותכריכים - אף למת יש קנין וזכיה.

המקור ברוך מציין שסברא זו נמצאת אצלו בכתובים כשלושים שנה קודם הוצאת ספרו, ומציין שראה סברא זו גם בספר המאור אותו קיבל ממחברו ר' אלעזר מאיר פרייל גאב"ד ק"ק עליזאבעט באמריקה שכתב כן בשם גאב"ד טעלז ר' יוסף לייב.

הוא מוסיף לדון לפי זה בסברת רב"צ עוזיאל שרצה להתיר ניתוחי מתים מכח הסברא שגוף המת אינו שייך למישהו. שהרי מדברי הרשב"א שכל דבר שהוא לצורך המת יש לו קנין, יש ללמוד מכל שכן שגופו בעצמו שייך לו.