אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/ל

יום שני ד כסלו תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף ל

מצוות בטלות לעתיד לבוא

קושיית היעב"ץ שאם מצוות בטלות לעתיד לבוא מדוע יום הנף כולו אסור

בגמרא במסכת נדה (סא:) איתא: תנו רבנן בגד שאבד בו כלאים, הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים [- שיש לחשוש שמא ימכרנו לישראל], ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף, זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא, ע"כ.

היעב"ץ (ר"ה ל.) מעיר על מסקנת הגמרא בנדה מדברי הגמרא בראש השנה (שם). במשנה שנינו: בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. התקין רבי יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור [- יום ט"ז ניסן כולו יהיה אסור באכילת חדש]. ובגמרא מבואר טעם התקנה: מאי טעמא, מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו, אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח, עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר, האיר מזרח התיר. השתא דאיכא עומר, עומר מתיר, ע"כ. הרי מבואר בגמרא להדיא שאין המצוות בטלות לעתיד לבוא, כי אם אכן בטלות - מה אכפת לנו שיבנה בית המקדש ויבוא לאכול חדש, והלא לא יהיה כלל דין קרבן העומר ולא ייאסר חדש באכילה.

ומיישב היעב"ץ, וז"ל: ויש לומר, תחיית המתים הוא אחר ימות המשיח כמו שאמרו שלהי סוטה, אבל בימות המשיח שיבנה בית המקדש, אין בינם לעולם הזה אלא שיעבוד מלכיות. וכן לענין קיום המצוות אין חילוק. היינו שהיעב"ץ מפרש את דברי הגמרא בנדה כפשוטם שאכן לעתיד לבוא בזמן תחיית המתים יתבטלו המצוות, אלא שהוא מחלק בין זמן 'לעתיד לבוא' ו'תחיית המתים' לזמן 'ימות המשיח', ולדבריו, בזמן ימות המשיח עדיין יהיו המצוות קיימות והם לא יתבטלו עד לאחר זמן כשיבוא זמן העתיד לבוא ויקומו המתים לתחייה.

דעת הרשב"א שכוונת הגמרא לזמן המיתה ולא לזמן שאחר התחייה

אמנם הר"ן בחידושיו (נדה שם) הביא בשם הרשב"א שפירש שאין כוונת הגמרא לאחר תחיית המתים, אלא זמן מיתה קרוי לעתיד לבוא, ועל זה הוסיפה הגמרא שם והביאה דברי רבי יוחנן דאמר מאי דכתיב (תהילים פח ו) "במתים חפשי", כיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. ומוסיף הר"ן שהחידוש בדברי רב יוסף לפי זה אינו בעצם הדבר שהמת מותר להנות מהכלאים, שהרי זה פשוט שהמצוות בטלות מן המת, ולא בא אלא לומר שאפילו שאר בני אדם החיים ומצווים על איסור כלאים, אפילו הם אינם מוזהרים על המת.

אלא שלפי זה יש להבין את דעת הסוברים בגמרא שהמצוות אינן בטלות לעתיד לבוא, הרי בודאי לא יחלקו על לימוד זה שכיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. קושיה זו מעמיד ביתר שאת הריטב"א (נדה שם). הוא מביא תחילה את דעת 'מקצת רבותי' - היינו הרשב"א שהיה רבו של הריטב"א כנודע - המפרשים שהמצוות אינן בטלות לעולם ואפילו בזמן תחיית המתים. ומה שאמרו בנדה מצוות בטלות לעתיד לבוא, אינו אלא על משך זמן המיתה, כי כשמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. ומוסיף הריטב"א ומקשה: וכי תימא, ומאן דפריך הכא כו' סבור מצוות אינן בטלות בשעת מיתה, והא היכי אפשר, והלא מקרא מלא דיבר הכתוב "במתים חפשי", וכן סוגיין בכל התלמוד ובכל המדרש, שאין מעשה המצוות אלא בחיים ולא לאחר מיתה, וכן הדעת מכרעת, והכתוב אומר (דברים ז א) "אשר אנכי מצווך היום לעשותם".

ומיישב הריטב"א: יש לומר, שלא חלקו כאן אלא לענין אם הם בטלות אצלנו לגבי דידהו, דאיכא מאן דאמר שאינן בטלות אצלנו, שאסור הוא לנו עדיין להעבירם במצוות, ואע"פ שהם אינם מצווים. וכענין קטנים שנאמר בהם (ויקרא יא מב) "לא תאכלום" ודרשינן "לא תאכילום" (יבמות קיד.). ולפיכך היה אומר דלקוברו בתכריכי כלאים אסור לנו, לפי שזה דרך לבישה, אבל לספדו שאינו אלא לכבודו מותר, דהוי כעין מוכרי כסות מוכרין כדרכן. ורבי יוחנן סבר שאף לקברו שהוא כדרך לבישה מותר, דמצוות בטלות לגמרי משעה שמת. וכך צ"ל בביאור דברי הר"ן שם בסוף דבריו, אף שלא פירש.

נמצא, שלדעת הרשב"א, לעתיד לבוא יהיו המצוות כתיקונם וכהלכתם, וכל נדון הגמרא הוא רק ביחס לזמן המיתה. ובזה נחלקו האמוראים, אם גם בזמן המיתה אנו - החיים - מחוייבים שלא להעביר את המתים באיסורים. ואמנם הריטב"א תמה על שיטה זו, איך יעלה על הדעת שיהא ר' ינאי סובר שאע"פ שמת האדם אנו מוזהרין עליו. והאיך זה דומה לקטנים הבאים לעולם ואנו מחוייבים לחנכם ולגדלם במצוות, משא"כ מתים שהלכו לעולמם ונפטרו לגמרי מחיובם. הוא גם מוסיף ותמה על לשון הגמרא "בטלות לעתיד לבוא", שאין משמע כלל שהחידוש הוא לגבינו, שאנו לא מוזהרים להעבירם על המצוות. אמנם מה שנקט לשון "לעתיד לבוא", ולדעת הרשב"א אין הכוונה אלא לזמן המיתה ואילו לאחר מכן ישובו ויתחייבו במצוות, כתב הריטב"א שמצאנו לשון 'לעתיד לבוא' על זמן מועט - שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא.

דעת הרא"ה והתוספות שכוונת הגמרא כפשוטה על זמן התחייה

ובתחילת דבריו מקדים הריטב"א ומביא את ביאורם של הראשונים בדברי הגמרא [כן משמע מדברי התוספות שם (ד"ה אמר), וכן מסיים הריטב"א שהוא דעת 'רבי נ"ר', הלא הוא הרא"ה], וזה לשונו: פירשו הראשונים, לעתיד לבוא לזמן תחיית המתים, וזהו שאמרו כאן זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא, שאילמלא כן היאך עושין להם תכריכין של כלאים, הא אמרינן בכתובות (קיא:) מתים שעתיד הקב"ה להחיות, בלבושיהן עומדין, ונמצא לובשין כלאים באותה שעה, אלא ודאי מצות בטלות לעתיד לבוא, ע"כ. הרי שאותם ראשונים מפרשים את דברי הגמרא כפשוטה שאכן אחר תחיית המתים כשיעמדו המתים מקבריהם לא יהיו חייבים במצוות, כי אם לא כן כיצד נוכל לקוברם בתכריכי כלאים, והלא מיד כשיעמדו בתחיית המתים נמצאו שלובשים כלאיים.

ודברי היעב"ץ יתאימו עם דעת הרא"ה, שאכן בזמן התחייה יתבטלו המצוות, אלא שדבר זה יקרה לאחר זמן ולא מיד כשיבוא המשיח, וכשיבוא המשיח ויבנה בית המקדש עדיין יהיו המצוות במקומם וממילא יש לחוש שיבואו לטעות באיסור חדש.

מעניין לציין לדברי המהר"צ חיות (נדה שם) שהביא דברי הרשב"א בזה שאין כוונת הגמרא לזמן התחייה, ואת שמבואר מדברי התוספות שאכן גם בזמן התחייה יהיו פטורים מן המצוות שאל"כ יעברו על איסור כלאיים בתחיית המתים. אלא שמסייג המהר"צ חיות וכותב שאף לדעת התוספות פשיטא שאין זה אלא רק ברגע התחיה, אבל אחר כך פשיטא שיחזור לאיסורו. וצריך להבין מהו השיעור שיתבטלו המצוות, אם כשיעור פשיטת בגדי כלאים או יותר מכך. וגם צ"ב מה טעם יש בדבר שברגע התחייה יתבטלו המצוות ולאחר שעה יחזרו לאיסורם, וצ"ע.

מדוע המתים שהחיה יחזקאל הניחו תפילין

על עיקר דעתם של הראשונים הסוברים שבתחיית המתים כבר יתבטלו המצוות, תמה הריטב"א מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צב:) לגבי מתים שהחיה יחזקאל, שאמרו שם בגמרא: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר, אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. הרי מבואר שאותם מתים הניחו תפילין גם אחרי שקמו לתחייה, ומבואר להדיא שאף מתים אינם נפטרים מן המצוות אלא רק בזמן המיתה, אך כיון שעמדו לתחייה שוב חזרו ונתחייבו במצוות.

ודוחה הריטב"א את הקושיה בשני דרכים: א' לא אמרו מצוות בטלות מן המתים, אלא לתחיית המתים לעתיד לבוא, שהיא סוף הכל, וקרינא ביה 'היום לעשותם' ולמחר לקבל שכרן. אבל בתחיית המתים של מתי יחזקאל, שלא היו אלא במקצת, לא בטלו תורה ומצות. שהרי לא היה להם תחיית המתים גמורה לקבל שכר, שהרי הולידו בנים וגם חזרו לעפרם.

ב' מה שאמרו מצוות בטלות לעתיד לבוא, היינו שלא יהיו חייבים לקיימם, אבל מכל מקום יש מצוות קדושות כעין תפילין שינהגו בהן בעצמן, מפני שלימותן ותפארתן, לא בדרך חיוב. וכמו שהאבות הראשונים לא היו חייבים אלא בשבע מצוות, ואעפ"כ קיימו כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין, כמבואר ביומא (כח.). ומסיים הריטב"א: ואי זה זמן ראוי לתת תפילין על הראש ולהיקרא שם של הקב"ה עלינו, בזמן תחיית המתים.

חקירת הקוב"ש אם מסיני נמסר שבעתיד יתבטלו המצוות או שפטורים משום 'במתים חפשי'

ובקובץ שיעורים (ח"ב סימן כט) חקר בדין זה שמצוות בטלות לעתיד לבוא, אם פירושו שבזמן תחיית המתים לא ינהגו המצוות [ואין כאן שינוי מדברי התורה, כיון שמסיני נמסר הדבר שלעתיד לבוא יתבטלו המצוות], או שרק המתים שכבר נפטרו מן המצוות ימשיכו להיות פטורים אף אחר תחייתם, כיון שנפטרו מן המצוות בגזירת הכתוב "במתים חפשי" גם על הזמן שאחר שיחיו. וכתב הקוב"ש נפקא מינה בין הפירושים גם בזמן הזה, אם יחיו מתים כדרך שחיו בימי יחזקאל, שלהצד הראשון יהיו חייבים במצוות כי רק בתחיית המתים לעתיד לבוא לא ינהגו המצוות, משא"כ אם טעם הפטור משום שנפטרו בגזירת הכתוב של "במתים חפשי", אם כן, אף מתים שהחיה יחזקאל וכדומה - יהיו פטורים מן המצוות. ולא היו דברי הריטב"א הנ"ל לנגד עיניו.

חילוק נוסף מביא ר' אלחנן בין שני הביאורים, על פי המבואר בשו"ת רדב"ז (ח"ב סימן תרמד הו"ד בספר אמונת התחיה), שיהיו שני תחיות, אחת פרטית לצדיקים בימות המשיח, ואחת כללית לכל באי עולם ליום הדין הגדול והנורא. ולפירוש השני שהפטור הוא מכח "במתים חופשי", אם כן, גם הצדיקים שחיו תחילה יהיו פטורים מן המצוות. ואילו לפירוש הראשון שהזמן שלעתיד לבוא הוא גורם שיתבטלו המצוות, אם כן היינו דוקא לעתיד לבוא אבל לימות המשיח, עדיין יהיו הצדיקים חייבים במצוות. ולפי זה הוכיח הגרא"ו שהאמת כצד בתרא, שהרי בגמרא בנדה הוכיחו שמצוות בטלות לעתיד לבוא מקבורה בתכריכי כלאים, ואם אכן הצדיקים שיחיו בתחית המתים קודם זמן שלעתיד לבוא, יהיו חייבים במצוות - אם כן, כיצד יקברו בתכריכי כלאים והרי כשיקומו לתחיה יהיו לבושים בבגדי כלאים ואסור לאדם לגרום לחבירו לעבור על איסור באונס.

ביאור מאמר חז"ל כל המועדים בטלים וימי הפורים לא יהיו בטלים

לסיום נציין, שהרשב"א (ח"א סימן צג) מבאר לפי דרכו גם את מאמר חז"ל במדרש על הפסוק (משלי ט ב) "טבחה טבחה מסכה יינה", שם מבואר כל המועדים בטלים וימי הפורים לא יהיו בטלים, שנאמר (אסתר ט כח) "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". ותמה השואל: מי הוא זה שיאמר שיבטל מן התורה אפילו אות אחת, ואפילו קוצו של יו"ד. ומשיב על כך הרשב"א, שאין כוונת המדרש כפשוטו, אלא שכל המועדים לא הבטיח עליהם ה' יתברך שלא יגרום החטא ביטולם באחד מן הזמנים, וכמו שכתוב (איכה ב ו) "שכח ה' בציון מועד ושבת". אבל בימי הפורים הבטיח שלא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם, וזו הבטחה ולא אזהרה.