אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/כב

יום ראשון כה חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף כב

חיוב תשלום השכר בשכר עד שקר

שכירת עדי שקר לעדות החודש על ידי הבייתוסים

מעשה מובא בגמרא במסכת ראש השנה (כב:), מעשה שבעקבותיו תקנו חכמים שאין מקבלים עדות החודש אלא מעדים מוכרים. וכך היה המעשה: פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים. שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו [- ולא הכירוהו. רש"י] ואחד משלהם. שלהם, העיד עדותו ויצא. שלנו, אמרו לו, אמור כיצד ראית את הלבנה. אמר להם, עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו. והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי, הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו, מי הזקיקך לכך. אמר להם, שמעתי שביקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי, אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים. אמרו לו, מאתים זוז נתונים לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד [- למלקות. רש"י]. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

ובקצרה, הבייתוסין שכרו עדי שקר להעיד עדות החודש, ואחד מהם שהיה נאמן לחכמי ישראל, לקח על עצמו את התפקיד כדי לגלות את מזימתם לחכמים. ומבואר שאמרו לו חכמים: מאתים זוז נתונים לך במתנה. ופירש רש"י (ד"ה מאתים): ותהא רשאי לעכבן, ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך - דיש רשות לבית דין לקנוס ממון ולעשותו הפקר כו', עכ"ד. דהיינו שמאתיים הזוז הם השכר אותו נתנו הבייתוסים לעד זה עבור עדותו השקרית, ומאחר שגילה מזימתם לבית דין הרי לא קיים תנאו, והיה מקום לומר שעליו להחזיר את הכסף לשולחיו. ועל כך אמרו לו חכמים שאף שלא השלמת וקיימת את התנאי, תוכל לעכב הממון בידך כיון שהפקר בית דין הפקר, והרי אנו קונסים את הבייתוסים, והממון - שלך הוא.

ראיית הנתיבות מדברי רש"י ששוכר עד שקר חייב לשלם שכרו

הנתיבות המשפט (סימן ט סק"א) הביא ראיה מדברי רש"י בסוגייתנו לספק אותו הוא מעלה בנוגע לשכר עדי שקר. בשולחן ערוך (שם ס"א) נפסק: מאד מאד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפילו לזכות את הזכאי. ואם לקחו - צריך להחזירו. ומקור דבריו כמבואר בגמרא בתמורה (ו:) לגבי ריבית, שאף שם הלוקח ריבית חייב להחזירה. וטעם הדבר, מבואר בגמרא שם, שהוא מכח הכלל ש"כל דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני", ומאחר שנאמר בתורה איסור שאין ליטול ריבית על הלוואתו או לקחת שוחד, ממילא אף אם נטלם - "אי עביד - לא מהני" - ועליו להחזיר את הכסף לבעליו. [ואמנם לגבי ריבית מובאת בזה מחלוקת אמוראים, ולדעת אביי המקור הוא מקרא ד'וחי אחיך עמך', מ"מ לגבי שוחד אין פסוק זה וע"כ שהטעם הוא כדרבא מכח הכלל ד'אי עביד לא מהני'].

ומעתה כתב הנתיבות להסתפק, מה יהיה דין שוכר חבירו להעיד עדות שקר, והעיד לו, האם צריך להשיב את הכסף שקיבל תמורת עדות השקר שלו לבעליו. ושורש הספק, דמחד גיסא הרי זה דומה לשוחד וריבית האסורים שאם קיבל ממון מחמת איסור זה, אין הממון שלו וחייב להחזירו. אך מאידך, כשנבוא לדון בפרטות, יש מקום לחלק בין המקרים. כי בשלמא שוחד וריבית האיסור הנאמר בתורה הוא על עצם לקיחת הממון, השוחד או הריבית, ולגבי לקיחת ממון זו נאמר הכלל ד'אי עביד לא מהני' - ולכן לא הועילה זכייתו והממון עדיין ברשות בעליו הראשונים, ועליו להחזירו. משא"כ לגבי איסור עדות שקר, האיסור הוא שלא להעיד שקר, אך אין איסור על עצם לקיחת ממון עבור עדות שכזו. וממילא במקרה שעבר על האיסור, יתכן שאינו צריך להשיב את הכסף כיון שבנטילת הכסף אין כלל איסור ולא שייך כאן 'אי עביד לא מהני'.

ראיה לצד זה מביא הנתיבות מדברי רש"י בסוגייתנו, שהרי רש"י ביאר את החידוש בדברי חכמים לאותו עד - "מאתים זוז נתונים לך במתנה" - שהוא רשאי לעכב המאתיים זוז בידו, ואע"פ שלא השלים התנאי לשוכרו, וזאת משום שהפקר בית דין הפקר. הרי מבואר להדיא בדברי רש"י שאילו היה משלים את התנאי לשוכרו והיה מעיד עדות שקר - היה רשאי לעכב את המאתיים זוז בידו מדינא. מוכח, אם כן, שאכן שונה דין 'עדות שקר' מדין 'שוחד' ו'ריבית', כי בעדות שקר אין האיסור על עצם נטילת הממון, בשונה משוחד וריבית שהאיסור הוא בעצם נטילת הממון.

מחלוקת האחרונים בגדר דין 'אתנן' אמאי קנה והא 'אי עביד לא מהני'

בתוך דבריו מדמה הנתיבות את נידון דידן - נטילת ממון עבור עדות שקר - לדין אתנן. גם שם נוטלת האשה ממון עבור מעשה איסור, אך אין האיסור בגוף נטילת הממון אלא במעשה אחר שתמורתו מקבלת ממון. הנתיבות נוקט כדבר פשוט שבודאי אין האשה חייבת להחזיר את הממון אותו קיבלה באתנן. וכך גם כתב בתשובות מהר"י באסן (סימן פד): האומר לחבירו, עשה דבר פלוני ואתן לך כך וכך, ועשה - חייב ליתן לו מה שאמר, אף על פי שיש דבר עבירה בדבר ההוא שעשה חבירו על פיו. ויש על זה כמה ראיות, אחת מהנה אתנן הזונה, עכ"ל.

ובאמרי בינה (חו"מ סימן יז) הוסיף לפי זה שלא זו בלבד שאינו צריך להחזיר הממון לכשבא לידו, אלא אף אם עדיין לא נתן לו שכרו על עדות השקר, גם כן חייב ליתן לו השכר ואף יכול להוציאו בדיינים. שהרי זה דומה למי ששכר פועל לעשות לו מלאכה באיסור, שגם כן נראה דחייב לשלם לו שכר מלאכתו. ובענין זה ציין האמרי בינה לדברי הרמ"א (חו"מ סימן פז סכ"ה) והש"ך (שם סקנ"ח) לגבי מי שתובעתו אשה שהתנה ליתן לה דבר באתננה, שחייב להישבע שבועת היסת. הרי שאף כשהתנה עמה לעשות דבר איסור, מכל מקום כיון שאין האיסור בגוף נטילת הממון, הרי הוא חייב ליתנו לה.

ובשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן כז) הקשה על עיקר הדין הנזכר, כיצד חל קנין האתנן, והלא מקח שנעשה באיסור אינו קונה משום דאי עביד לא מהני. וביאר דמ"מ הואיל וגלי קרא דיקנה, משום הכי קונה. ולפי זה כתב החתם סופר לחדש, שיש מקום לדון שכיון שכל חיוב אתנן חידוש הוא, שהרי לולי קרא לא היה קונה כיון דאמר רחמנא לא תעביד, ממילא אין לך בו אלא חידושו. ומאחר שהפסוק איירי אפילו בבא על אמו ובכהאי גוונא אין חיוב בידי אדם שהרי נפטר משום דקים ליה בדרבה מיניה, ממילא לא נשמע מפסוק זה אלא שחייב לצאת בידי שמים, או אם תפס שאין מוציאין מידו. אבל אם באה להוציא ממנו בדיינים, לא נוציא מידו כיון דאי עביד לא מהני, ואין לנו אלא מה שגילתה בו התורה ולא יותר. והאמרי בינה הביא דבריו הקשה עליו מכמה פנים, והסיק שמצד הסברא יש לחלק טובא בין דין אתנן לכלל ד'אי עביד לא מהני'. שהרי גוף הקנין וההתחייבות אינו העבירה, והעבירה היא בתנאי שתעשה האשה, וכיון שסוף סוף קיימה התנאי ממילא הוא חייב בדמים, וכסברת הנתיבות.

אמר לחבירו לגנוב או להזיק לחבירו וקיבל על עצמו לשלם

ובשולחן ערוך (חו"מ סימן קעז ס"ה) מבואר שאם שותף אמר לחבירו, גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם אני, שהוא פטור מלשלם. ומקור הדין הוא בבית יוסף שם מתשובת הרשב"א, דכיון שאין שליח לדבר עבירה ממילא במה נתחייב לו. והקשה האמרי בינה, לפי מה שנתבאר שכל שאין האיסור בעצם נטילת הממון ממילא שפיר חייב לשלם לו אף שהמעשה שעושה עבורו הוא מעשה איסור, אם כן גם בכהאי גוונא כיון ששכר אותו לגנוב אם כן יש לו לשלם הנזק שאירע לו תמורת שכירותו.

ויישב בפשיטות, שהרי במקרה זה לא התכוון השותף לשכור את חבירו, וכל כוונתו היתה שיקנה ויהיה עמו שותף בקניינו, וממילא אין מקום לחייבו לא מחמת כוונתו שהרי אין שליח לדבר עבירה, ולא מחמת שכירותו - שהרי כלל לא נתכוון לכך. ולפי זה, כתב האמרי בינה, שאם אכן שלחו להזיק את חבירו ואמר לו שהוא ישלם, בכהאי גוונא אכן יהיה חייב לשלם מטעם שכירות, ששכרו לעשות מעשה היזק, ואי אפשר לפוטרו מדין 'אי עביד לא מהני', כיון שנטילת הכסף אין בה איסור, והאיסור הוא רק בתנאי שמחמתו מתחייב בכסף.

מתנה על מה שכתוב בתורה בשוכר עד שקר ומלווה בריבית

והנה בעיקר נידון הנתיבות היה מקום לבוא ולדון באופן אחר. שהרי כשנתן השוכר את המעות לעד שקר שהעיד, נתן לו המעות על מנת שיעיד עדות שקר, וכיון שכן - המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים. ואם כן, יש לנו לדון שנתינת המעות קיימת ואילו התנאי - היינו החיוב להעיד - בטל. ואם כן מכח זה לא יצטרך העד שקר להחזיר המעות, כיון שנתינת המעות אינה תלויה עוד בעדות שקר, אלא הרי היא כנתינת מעות בעלמא. [ואמנם סברא זו אינה שייכת בציור שצייר האמרי בינה, באופן שעדיין לא שילם השוכר לעד, אבל במקרה שהעמיד הנתיבות באופן שכבר שילם לו, לכאורה ודאי אינו צריך להחזיר לו כיון שהמעות ניתנו במתנה, והתנאי בטל].

אמנם כבר כתב המשנה למלך (מלוה ולוה פ"ח ה"א ד"ה עוד כתב) לחדש, באדם שהלווה לחבירו בריבית, שאם רצה המלוה בתוך הזמן לתבוע את מעותיו, רשאי. כיון שיכול לומר שלא הלווה לו אלא על דעת לקבל הריבית, ומאחר שאסור לו לקחת הריבית ממילא בטלה ההלוואה והמלווה צריך להחזיר לו המעות. ושורש החידוש הוא, שאין דנים את נתינת המעות כמתנה על מה שכתוב בתורה, שתנאי בטל ומעשה קיים. ועוד, שאין יכול הלווה לומר שהוא חפץ לקיים התנאי ולשלם הריבית, רק שמחמת איסור אינו יכול לעשות זאת, וממילא אין לבטל כל מעשה ההלוואה מחמת כן.

והמשנה למלך הביא מקור לכך שאין אומרים כן, מדברי הגמרא בגיטין (פד:) באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר, שאין אומרים מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ומעשה קיים ותהיה אשתו מגורשת, אלא אין אשתו מגורשת, שהרי יכולה היא לא לאכול וממילא לא להתגרש. ולפי זה כתב המשנה למלך, שהוא הדין לענין איסור ריבית, שכיון שהוא נתן לו המעות בהלוואה על מנת שיתן לו ריבית, אם כן יכול הוא שלא ליתן ריבית ולא להחזיק ההלוואה, ואין זה נחשב מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם כן, הוא הדין לגבי נתן מעות לחבירו לשוכרו לעדות שקר, אין לנו לדון דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ומעשה קיים. שהרי יכול הוא שלא לקחת את המעות ולא להעיד עדות שקר.

ראיית רבי יצחק אלחנן ספקטור ליסוד המשנה למלך מדברי רש"י

ובשו"ת באר יצחק (יו"ד סימן יד ד"ה שוב ראיתי) הביא ראיה ליסוד המשנה למלך הנ"ל, מדברי רש"י הנזכרים. שהרי רש"י מפרש שהטעם שאין אותו עד צריך להחזיר המעות למי ששכרו להעיד עדות שקר, הוא משום שהפקר בית דין הפקר. הרי שלולא דין זה, היה צריך להחזיר המעות, ולא אמרינן דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. וכן אין העד יכול לומר למי ששכרו, שהוא היה חפץ לקיים התנאי ולהעיד עדות שקר, ורק התורה אסרה עליו להעיד שקר וממילא רצונו ליטול שכרו. וכשם שלגבי עדות שקר אין אומרים כן, הוא הדין לענין ריבית שכיון שאינו מקיים התנאי בטל מעשה ההלוואה.

והעירו האחרונים (ברכת הפסח, משא הלוי), הן על דברי הנתיבות שדימה סוגייתנו לדין שוכר עד שקר ורוצה ליטול שכרו, והן על דברי רבי יצחק אלחנן שדימה סוגייתנו לדין המשנה למלך במלוה בריבית, שלכאורה אין דמיון כלל בין המקרים. שהרי בסוגייתנו אותו עד היה 'משלנו', כמבואר בגמרא, וכיון שכן כבר בשעה ראשונה כשנטל המעות - נטלם שלא על דעת לקיים השליחות לשמה נשתלח. וממילא שפיר יש לומר שלכן אמרו לו חכמים שלולי הפקר בית דין הפקר היה לו להחזיר הממון לבעליו, שהרי גנב דעתו וכלל לא נתכוון לקיים ההסכם ביניהם, לעשות הדבר שבעבורו קיבל ממון זה. ואם כן אין לדמות זאת כלל לשאר מקומות שקיים או רוצה לקיים דינו, אלא שאסור לעשותו.