אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/קב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

יום רביעי יט אדר - מסכת פסחים דף קב[edit]

ספק ברכות להקל בברכות הנהנין[edit]

שלש שיטות בשינוי מקום

הגמרא (קא:-קב.) עוסקת בדין שינוי מקום. אדם שהחל לאכול במקום אחד ועקר משם למקום אחר, האם עליו לשוב ולברך ברכה ראשונה במקום החדש אליו הלך או אף במידה וחזר למקומו הראשון האם צריך קודם המשך אכילתו לברך שוב ברכה ראשונה. למעשה מובאות בגמרא שלש דעות בענין זה: דעת רבי יוחנן - שבכל אופן אינו צריך לחזור ולברך. דעת רב ששת - שבכל אופן צריך לחזור ולברך, ודעת רב חסדא הממצעת בין דעות אלו ומצריכה לחזור ולברך רק כאשר אכילתו היא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם (ונחלקו המפרשים אם הכוונה בזה היא לפת דווקא או אף חמשת מיני דגן ואולי אף יין), אבל אם אכילתו היא בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם ממילא גם כשעקר למקום אחר דעתו היתה על אכילתו הראשונה שהרי הוא צריך לשוב ולברך במקום אכילתו הראשונה וממילא לא הסיח דעתו ולכן אינו צריך לחזור ולברך.

הגמרא מביאה ברייתא ששם מבואר לכאורה שנחלקו בדין זה רבי יהודה וחכמים. לדעת חכמים חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע [-על אכילתם עד עתה] וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה [-על המשך האכילה]. ואילו לדעת רבי יהודה - טעונים ברכה לפני הליכתם ולאחר חזרתם אלא אם כן השאירו את אחד הסועדים במקום האכילה הראשון. הגמרא לומדת מהלשון "עקרו רגליהם" שמדובר כאן כשאכלו דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם ונמצא שבאופן זה נחלקו חכמים ורבי יהודה, וממילא רוצה הגמרא לדייק עוד שדווקא במקרה כזה נחלקו ודווקא במקרה כזה סוברים חכמים ששינוי המקום אינו מצריך אותם ברכה חדשה כיון שאף כשהלכו היתה דעתם על האכילה הראשונה שהרי טעונים הם ברכה במקומם, אבל אם יהיו אלה דברים שכלל לא טעונים ברכה במקומם, יודו חכמים לרבי יהודה שעליהם לשוב ולברך אם ישנו את מקומם.

אם כן לכאורה דעת חכמים כדעת רב חסדא שדין שינוי מקום נאמר רק בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם, ודעת רבי יהודה כדעת רב ששת שבכל אופן נאמר דין שינוי מקום ותמיד עליו לחזור ולברך, ואם כן לכאורה מוכח מברייתא זו שלא כדעת רבי יוחנן שהרי לדעתו דין שינוי מקום לא נאמר אפילו בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם, וזו אינה לא דעת חכמים ולא דעת רבי יהודה. אלא שדוחה הגמרא שיתכן באמת שחכמים סוברים שאפילו בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם אינו צריך לחזור ולברך ומה שדיברה הברייתא דווקא על דברים הטעונים ברכה במקומם - עשתה כן כדי לחדש לדעת רבי יהודה שאפילו במקרה כזה אם שינה מקומו צריך לשוב ולברך.


כח דהתירא עדיף באכילה ללא ברכה או בברכה לבטלה

הרשב"ם (ד"ה להודיעך) מקשה שהרי כלל ידוע הוא בש"ס שכח דהתירא עדיף, ואם כן מדוע דיברה הברייתא על דברים הטעונים ברכה במקומם כדי לחדש בדעת רבי יהודה שאפילו במקרה כזה עליו לברך שוב, הרי אדרבה היה לברייתא לדבר על דברים שאינם טעונים ברכה במקומם ולחדש שאפילו במקרה כזה חכמים מקילים שאינו צריך לחזור ולברך. והרשב"ם מיישב שמאחר שהסברא נותנת ששינוי מקום לא יצריך ברכה חוזרת כיון שאין כאן היסח הדעת, לכן דעתם של חכמים למרות שהיא להיתר פשוטה יותר, ולכן במקרה הזה דווקא סברתו של רבי יהודה לאסור היא המחודשת ומחדשת הברייתא שכן דעתו אף בדברים הטעונים ברכה במקומם שבכך מחמיר רבי יהודה שתי חומרות מחודשות.

ותמה המהרש"ל על קושיית הרשב"ם, מדוע לדעתו דינם של חכמים הוא הקולא, שאינם מצריכים אותו לחזור ולברך, אדרבה דעתו של רבי יהודה היא המקילה שהרי הוא מתיר לו לחזור ולברך ולא חושש לברכה לבטלה שהרי הוא עובר בכך על "לא תשא", ואילו חכמים הם המחמירים שאינם מתירים לו לברך ברכה זו וממילא יכול לאכול שהרי הברכות אינם מעכבות את עצם האכילה אלא שמחוייב הוא לברך קודם האכילה ובמקרה זה לא התירו לו לברך. כלומר, המהרש"ל טוען שהברכה והאכילה אינם תלויים זה בזה והרי אדם יכול לאכול אלא שהוא מחוייב תחילה לברך וכיון שיש כאן חשש ברכה לבטלה ממילא לא חייבוהו חכמים בברכה וממילא יכול הוא לאכול בלא ברכה, ואם כן דווקא חכמים הם המחמירים ורבי יהודה המקל.

המהרש"א חולק על הנחת המהרש"ל שהברכות אינם מעכבות, והוא טוען שסברא זו שייכת רק לגבי ברכת המצוות שבודאי עצם המצווה אינה תלויה בברכה, אבל בברכת הנהנין הרי הדין הוא שאסור לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה ואם כן הברכות אכן מעכבות ודווקא חכמים המתירים לו לאכול בלא ברכה הם המקלים ואילו רבי יהודה הוא המחמיר. אלא שהמהרש"א לא יישב את עיקר הערת המהרש"ל שמצד איסור "לא תשא" רבנן הם המחמירים ורבי יהודה המקל.


נקיט כסא דשכרא בידיה ופתח בדחמרא

מדברי המהרש"א בסוגייתנו מקיש רבי עקיבא איגר בברכות (יב.) אל נדון אחר המובא שם בגמרא. הגמרא דנה באדם המחזיק כוס שכר בידו והתחיל לברך כשהוא סבור שמדובר בכוס של יין, ואחר שהזכיר שם ומלכות נזכר לפתע ששכר הוא בידו וסיים ואמר "שהכל נהיה בדברו", ודנה הגמרא האם יצא או לא ושורש הספק אם הולכים אחר החתימה שהיתה כתקנה או אחר עיקר הברכה - הזכרת שם ומלכות שהיו שלא כתקנן כיון שהיה סבור שמדובר בכוס של יין ושברכתו היא "בורא פרי הגפן". הספק אינו נפשט בגמרא ונחלקו הפוסקים להלכה. התוספות (שם ד"ה לא) מביאים תחילה את דעת הרי"ף שכיון שהפסק לא נפשט עלינו להקל כדין ספק ברכות להקל ולכן יצא ואינו צריך לחזור ולברך. ועוד מביאים התוספות את דעתו של ר"י שאדרבה יש להחמיר ולהצריכו לברך פעם נוספת.

והקשה המגן אברהם (סימן רט סק"ג) על דעת ר"י מדוע פסק לחומרא והלא ספק ברכות להקל. ועל כך כתב רבי עקיבא איגר שאין כאן מקום לדון משום ספק ברכות להקל לפוטרו מלברך שוב, שהרי לפי דברי המהרש"א בסוגייתנו בברכות הנהנין אי אפשר לומר שהברכות אינן מעכבות שהרי אסור לאדם לאכול בלא ברכה. אלא שהוא מוסיף שכיון שכן גם אין כל בעיה להצריכו ברכה נוספת ואין לנו לחוש משום ברכה לבטלה, שהרי כל עוד לא יברך יהיה אסור לו לברך כיון שאסור לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואם כן נמצא שברכה זו היא שגרמה לכך שהותר לו לאכול ואם כן אין זו ברכה לבטלה. הסבר זה הוא גם סברת הרשב"ם בסוגייתנו וכפי שביאר המהרש"א, כי דעת חכמים שאפילו אם שינה את מקומו אינו צריך לחזור ולברך - היא המחודשת, שהרי אסור לאדם לאכול בלא ברכה וממילא יש לנו להחמיר ולהצריכו לברך ואין לנו לחשוש לחשש המהרש"ל שמא יעבור על "כי תשא" שהרי בלא ברכה זו יהיה אסור באכילה ונמצא שברכה זו התירה לו לאכול ואיננה לבטלה.


סתירה בדברי רבי עקיבא איגר

מעניין לציין שבדברי רבי עקיבא איגר אלו מבואר לכאורה שבכל ספק ברכות הנהנין בברכה ראשונה יש לנו להחמיר שיצטרך לברך שנית ואין לנו לחוש לברכה לבטלה כיון שברכה זו היא המתירה לו לאכול. ובכך סתרו דבריו למה שכתב על דברי המגן אברהם שם בהגהותיו לשו"ע, ששם רצה לומר באופן שונה, שבאמת בכל ספק ברכות הנהנין בברכה ראשונה איננו יכולים להתיר לו לאכול בלא ברכה שהרי אסור לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה, ומאידך גם איננו יכולים להתיר לו לברך ברכה שהרי אפשר שהיא ברכה לבטלה, ולכן ראוי לנו לאסור עליו לאכול כלל מאכל זה. אך מכל מקום בנדון הגמרא בברכות יש לנו להתיר לו לברך ברכה נוספת, שהרי כבר בירך ברכה אחת ואם נאסור עליו לאכול נמצא שבודאי בירך ברכה לבטלה, ואם נצריכו לברך שנית הרי ג"כ ממ"נ רק ברכה אחת היא ברכה לבטלה וכיון שכן פסק ר"י שיברך ברכה נוספת לחומרא ואין כאן חשש ברכה לבטלה כיון שבלא"ה בירך ברכה לבטלה. הרי שלדבריו בהגהותיו לשו"ע חשיב ברכה לבטלה אף שברכה זו מתרת לו לאכול ומכל מקום מתירים לו לברך ברכה זו כיון שבלאו הכי נמצא שבירך ברכה אחת לבטלה.