אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/צו

יום חמישי יג אדר - מסכת פסחים דף צו

דין האימורים בפסח מצרים

הגמרא מביאה את ספיקו של רבי זירא, אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו. ומפרש רש"י: שהרי לא הוזכר בו מזבח. כמענה לנדון זה משיב אביי לרבי זירא: מאן לימא לן דלא שויסקי עבוד [- מי אמר לנו שלא צלי עשאום].

בביאור דברי אביי נחלקו הראשונים. רש"י מפרש שויסקי, בשר צלי בשפוד. ומשמע מדבריו שנהגו באימורים ככל דיני בשר הפסח עצמו. וכן מבואר בדברי רבינו חננאל שפירש כלומר צלו אותם מיני מאכל ואכלום. וכן כתב הערוך.

אמנם המאירי כתב: פסח מצרים לא מצינו מזבח שנאמר שעליו היו אימורין קרבים. ויראה מכאן שצלאום בשפוד ושרפום לשם גבוה. הרי שנחלקו הראשונים האם האימורים בפסח מצרים נאכלו או שנשרפו.

והנה לדעת רש"י והר"ח שאכלו בני ישראל את האימורים, ביארו המפרשים שאף שאימורים לגבוה ואסורים לזרים, דבר זה נלמד מהפסוק "וכל זר לא יאכל קדש" וכפי שהביא רש"י בסוגיה הקודמת (ד"ה אישתרי), וכיון שבפסח מצרים עדיין לא ניתנה תורה לא נאסרה עליהם אכילת האימורים.

חיוב אכילת האימורים כחלק מבשר הפסח

רבי שלמה זלמן אוירבעך (מנחת שלמה) מוסיף שאף שהאימורים כוללים גם חלבים, ובפשטות משמע בגמרא שנהגו בכל האימורים באופן זהה, והרי חלב אסור באכילה, אך גם על איסור זה יש לומר שעדיין לא נצטוו עליו בני ישראל וממילא הותרו באכילת החלבים.

הגרשז"א מחדד יותר, שמאחר שלא נאסרה עליהם אכילת האימורים הרי ששוב היו מחוייבים בה כדי לקיים מצוות אכילת קרבן פסח שבה נצטוו ובכלל ציווים לכאורה נצטוו על אכילת כל הפסח ואף על אימוריו. וכך גם כותב החתם סופר שבני ישראל אכלו את האימורים כחלק מקיום הציווי "ואכלו את הבשר בלילה הזה". בכך תמה הגרשז"א על דעתו של המאירי, כיצד יתכן ששרפו את האימורים הרי כיון שלא נצטוו כלל לעשות זאת הרי זה ככל הפסח ואיך יוכלו לעשות כן. הוא מוסיף ואומר שגם מי שהיה מעוניין לקיים את התורה עד שלא ניתנה היה יכול לצלות את הפסח ולתת לאחר לאוכלו כדי שלא להביאו לידי נותר.

הגרי"ז מבריסק (כפי שמובא בשמו בספר מאורי המועדים) טען שאין צורך לומר כן, כי אפילו אם בני ישראל קיימו את התורה עד שלא ניתנה הרי כאן נצטוו בפירוש לאכול את הפסח כולו, והרי זה כציווי מפורש לאכול את החלב ובודאי שבכה"ג אי אפשר לומר שהיה להם לקיים את איסור אכילת חלב מכח מה שקיימו את התורה עד שלא ניתנה.

לצאת ידי חובה באכילת אימורים

בספר חידושי משנה לבעל משנה הלכות הסתפק אחרי שהותרו באכילת האימורים, האם יכלו לצאת ידי חובת אכילת פסח בכזית אימורים בלי לאכול כלל מהבשר. ולכאורה לדברי האחרונים הנ"ל שכיון שהאימורים לא קרבים לגבוה ממילא הרי הם בכלל מצוות אכילת הבשר לכאורה אין ספק שאף יצאו בהם ידי חובת פסח בכזית. ויש להבין מה הצד לומר שלא יצאו ידי חובתם באכילת האימורים.

והנה לנדון זה יש שהביאו ראיה מעניינת ממעשה גניבת הברכות על ידי יעקב. בפרשת תולדות נאמר (בראשית כז ח-ט): "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב". ורש"י הביא דברי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פל"ב) וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים.

והקשה בספר צפנת פענח, כיצד יתכן שהאכיל יעקב ליצחק מבשר הפסח והרי אין הפסח נאכל שלא למנויו, ולכאורה לא שלחו יצחק למנותו על פסחו. ויישב הצפנת פענח שיעקב האכיל את אביו מאימורי הפסח, וכיון שבפסח דורות האימורים קרבים לגבוה ממילא לגביהם לא נאמר דין זה שאין הפסח נאכל אלא למנויו. הרי מכאן יש להוכיח אף לנדון דידן שעל אף שהותרו באכילת האימורים כיון שעדיין לא נצטוו על הקטרתם, אך אין פירוש הדבר שהאימורים הרי הם ככל הבשר ואף הם בכלל הציווי של "ואכלו את הבשר בלילה הזה" שהרי אם כן מדוע לא יהיה אף על חלק זה איסור אכילת פסח שלא למנויו. ומשמע שהאימורים אינם חלק מבשר הפסח ואינם חלק ממצוות אכילתו אלא שמכל מקום כיון שלא נצטוו על הקטרתם ממילא מותרים באכילה.

אלא שיש לדון לפי זה מדוע אמר אביי שעשאום שויסקי שפירושו צליה וכמו שפירשו רש"י והר"ח, ומדוע נאמר שדין "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש" נאמר אף על האימורים והרי הם אינם חלק ממצוות אכילת הפסח.

עננים הביאו את בני ישראל לעשות פסח בירושלים

בנותן טעם להביא את דברי הרש"ש בסוגייתנו (ע"ב) המביא את תרגום יהונתן בן עוזיאל על הפסוק (שמות יט ד) "ואשא אתכם על כנפי נשרים", "וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין" [- ונשאתי אתכם על עננים כמו על כנפי נשרים מרעמסס, והבאתי אתכם למקום בית המקדש לעשותם שם הפסח, ובאותו הלילה השבתי אתכם לרעמסס].

הרש"ש לומד בדעת התרגום שיתכן שכשהגיעו לירושלים לעשות את הפסח, שם אף זרקו את הדם והקטירו את אימוריו, ולא כדברי הגמרא בסוגייתנו.

אכילת אימורים טמאים

נדון נוסף שיש לדון על היתר אכילת האימורים בפסח מצרים, הוא איסור אכילת אימורים טמאים. כי הלא בפסח מצרים לא מצינו שנצטוו להיטהר מטומאתם ואם כן היו הקרבנות טמאים ואף אימוריהם וכיצד יאכלו בני ישראל את האימורים בטומאה. אכן, אין בקושיה זו ממש שהרי ממש קודם להבאת ספיקו של רבי זירא מביאה הגמרא את כללו של רבא, לפיו מאחר שטומאת אימורים נלמדת מייתור המילים "אשר לה'" הכתובים בפסוק המלמד את דין טומאת הבשר, לפיכך תלויה טומאת האימורים ועומדת בדין טומאת הבשר, ובכל מקום שטומאת הבשר ישנה, ישנה אף טומאת האימורים, אך במקום שטומאת הבשר איננה אף טומאת האימורים הסתלקה והלכה לה. וממילא, פסח מצרים מאחר שהיו טמאים ולא נצטוו להיטהר הרי עשו את הפסח בטומאה כדין פסח הבא בטומאה ואם כן לא היתה שם טומאת בשר וממילא אף טומאת האימורים איננה ושפיר יכלו לאכול את האימורים.

על פי חשבון זה יש מאחרוני זמננו שפירשו (ברכת שי ואור החמה) את הטעם שספיקו של רבי זירא מובא בגמרא לפני המשנה העוסקת בחילוק שבין פסח מצרים לפסח דורות, ולא לאחריה. שהרי כל טעמו של אביי האומר שאימורי פסח מצרים נאכלו מתבסס על כללו של רבא המוזכר בסמוך שטומאת האימורים תלויה בטומאת הבשר.