אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/לב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון ל אב - מסכת סוכה דף לב[עריכה]

דרכיה דרכי נועם[עריכה]

דרכי נועם בלולב והדס

הגמרא במסכת סוכה (לב.) מביאה את קושייתו של רבינא לרב אשי: ממאי דהאי "כפות תמרים" דלולבא הוא כו' ואימא דכופרא [- ענף של דקל בן שנה או שנתיים שלא נתעבה עצו וניתן לכפות ענפיו על ידי איגוד. ע"פ רש"י]. אמר אביי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" כתיב [- ואלו עשויין כקוצים ויוצאין בהן עוקצין הרבה ומסרטין את הידים. רש"י].

כיוצא בזה מביא הגמרא להלן (עמוד ב) ברייתא המבררת מהו "ענף עץ עבות" שאותו מצווה התורה לקחת כחלק ממצות ארבעת המינים: תנו רבנן "ענף עץ עבות" שענפיו חופין את עצו, ואי זה הוא הוי אומר זה הדס. ומבררת הגמרא: ואימא הירדוף. ונחלקו אמוראים ביישוב קושיא זו. אביי אמר - "דרכיה דרכי נועם" וליכא [- והאי מברז בריז את הידים כקוצים שראשי עליו עשויין חדין כמחט. רש"י]. ורבא אמר- "האמת והשלום אהבו" [- וזה אינו לא אמת ולא שלום, שהוא עשוי לסם המות. רש"י].


דין לולב קווץ וטעם התניא רבתי והרמב"ן משום דרכי נועם

ובגמרא לעיל (ריש עמוד א) הביאה הגמרא ברייתא שלולב קווץ פסול, ולולב קווץ פירש רש"י שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין. ובטעם הפסול יש שפירשו שפסולו משום הדר [עיין לבוש (סימן תרמה ס"ח)]. אמנם בספר תניא רבתי (סימן פה) פירש הטעם שהוא פסול משום דבעינן דרכיה דרכי נועם וליכא. וכבר נמצא כן בהשגות הרמב"ן על הלכות לולב להראב"ד: וכן הקווץ עצמו אינו אלא בלולב שפעמים נעשין עלין שלו כקוצין... ובעינן 'נועם' זה חובלים הוא.


קושיית רבי יוסף ענגיל שסברת דרכי נועם אינה פסול אלא רק מגלה על המין

ובגליוני הש"ס לרבי יוסף ענגיל הביא דברי התניא רבתי וכתב על דבריו: וצריך עיון קצת, דזה הוראה רק לומר שלא היתה כוונת התורה על מין שיוצאין ממנו קוצים ככופרא דלקמן, משא"כ לולב דהוא מין שכיוונה תורה אליו, אם כן אף שלוקח לולב שיוצאין ממנו קוצים הוא רק מזיק בעצמו אבל מדוע לא יצא בו ידי חובתו, ע"כ. דהיינו שמקשה ר"י ענגיל, שבגמרא לגבי כופרא ולגבי הירדוף לא מבואר כלל שאי אפשר לקיים מצות ארבעת המינים בארבעת המינים שיש בהם קוצים הפוצעים את הידים, אלא שכיון שהסתפקנו לאיזה מין כוונת התורה באומרה "כפות תמרים" ו"ענף עץ עבות", על כך אמרה הגמרא שמכח הסברא ד"דרכיה דרכי נועם" מסתבר שכוונתה למין הנעים יותר ולא לכופרא או להירדוף. אבל לגבי לולב קווץ כיון שפשוט לנו מהו המין המדובר, אין חסרון בכך שאדם זה לקח לולב כזה שיש בו חסרון של דרכיה דרכי נועם.

וביתר ביאור, דין דרכיה דרכי נועם אינו מהווה פסול בעצם המצוה, שהמקיים מצוה בצורה הנוגדת ל'דרכי נועם' אינו מקיים מצוה, אלא דין דרכי נועם מלמדנו שהתורה שדרכיה דרכי נועם לא תצווה עלינו לעשות מצוה בצורה שכזו. ולכן כשהנדון הוא לאיזה מין כיוונה התורה שפיר יש להוכיח מדין דרכי נועם שכוונתה למין הנעים יותר, אבל כשיש לפניו לולב ספציפי שיש בו קוצים, שפיר יכול לקיים בו מצוותו ואין חסרון בקיום חובתו בכך שמקיים המצוה באופן הנוגד ל'דרכי נועם'.

ר"י ענגיל מציע שאולי כוונת התניא רבתי, שאף לולב קווץ הוא מין אחר של לולב, ודין 'דרכיה דרכי נועם' רק מברר לנו שלא למין זה כיוונה תורה באומרה 'כפות תמרים', כדרך שדין זה מברר לנו שאין כוונתה למין 'כופרא'. אלא שהוא כותב על הצעה זו: וזה דוחק.


נפקא מינה בלולב קווץ שיסירו ממנו את הקוצים

ויש לדון נפקא מינה למעשה בין שתי הבנותיו של ר"י ענגיל בביאור ענין לולב קווץ לדעת התניא רבתי, והיא מה יהיה דין הלולב אם יסירו ממנו את אותם הקוצים. כי אם אכן מין הלולב כשר רק שיש חסרון למעשה בקיום המצוה באופן שאינו דרכי נועם, אם כן על ידי הסרת הקוצים יוכשר הלולב. אבל אם כוונת התניא רבתי שלולב שיש עליו קוצין הרי הוא מין אחר, ודין דרכי נועם רק מלמדנו שלא למין זה התכוונה התורה - אם כן אף אם יסיר את הקוצים מהלולב, סוף סוף לא למין זה התכוונה התורה [ודחוק לומר שהגדרת המין תהיה רק מכח מציאות הקוצים, וכיון שהסיר את הקוצים ממילא יהיה לולב זה כמין הלולב שהכשירה התורה].

ובספר תורת ד' מינים (סימן ב הערה יח, הו"ד משנ"ב דרשו סימן תרמה הערה 58) הביא דעת הגרי"ש אלישיב שפסק שאף אם הסיר הקוצים פסול, וטעמו משום שלולב שיש בו קוצים הריהו כמין אחר. ולא ראיתי הדברים בפנים אך לכאורה טעם זה שייך רק לדעת התניא רבתי וכמו שהתבאר, כי לדעת הסוברים שהפסול משום הדר לכאורה ודאי לא שייך לומר שהוא מין אחר.


קושיית התוספות שיבמה נדה שנאסרה שעה אחת תיאסר עולמית

ובעיקר קושיית הגליוני הש"ס, הנה במסכת יבמות מבואר שיבמה שבשעת מיתת בעלה היתה אסורה על היבם, אף אם אחר כך הותרה לו הרי היא אסורה עליו עולמית. ולכן, יבם שאחות אשתו נפלה לפניו ליבום והרי היא אסורה עליו, אף אם תמות אשתו ואזי כבר מותר לשאת את אחותה מכל מקום אינה זקוקה לו עוד לייבום והרי היא אסורה עליו כדין אשת אח שלא במקום מצות יבום. והקשו התוספות (יבמות ב. ד"ה ואחות) מדוע לא נאמר כן גם לגבי אשה נדה שנפלה לפני יבם לייבום, שכיון שעתה אסורה עליו באיסור נדה, שוב אף לכשתטהר תהיה אסורה עליו.

וביישובם השני כתבו התוספות: ועוד נראה לחלק, דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה שעה אחת, משום שנאמר דרכיה דרכי נועם... אבל נדה דרכי נועם היא, דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר, עכ"ל. הרי שביארו התוספות שסברת דרכיה דרכי נועם שייכת לגבי אחות אשתו שכיון שבשעת המיתה היתה אסורה עליו שוב אינה נזקקת לו גם לאחר מות אשתו, משא"כ נדה שבשעת המיתה היתה אסורה אף על בעלה ממילא אין חסרון של דרכיה דרכי נועם בכך שתזדקק ליבם לכשתטהר, ולכך נופלת לפניו לייבום.


חקירת הגר"א וסרמן אם דרכי נועם הוי סיבת הפטור או גילוי לזיקה המחייבת

ובמה שכתבו תוספות שהדין שאם נאסרה עליו שעה אחת שוב אסורה עליו עולמית, היינו משום דאין זה דרכי נועם שתזדקק לאותו שנפטרה הימנו, חקר הגר"א וסרמן בקובץ הערות (סימן ו אות א): ויש להסתפק אם הוא טעם להפטור, שלפיכך אינה נזקקת אליו אחר כך, מפני שאינו דרכי נועם שתיזקק לאחר שנפטרה. או דנימא דמהך קרא דדרכי נועם ילפינן דזמן חלות הזיקה הוא בשעת מיתה ולא אחר כך. ואינו טעם כלל, אלא הוכחה וראיה שכך הוא הדין, דחלות הזיקה הוא דוקא בשעת מיתה. ואינו מטעם דדרכי נועם אלא דגזירת הכתוב היא דכל דיני זיקה צריכין לחול בשעת מיתה.

והיינו שנסתפק הגרא"ו האם סברת דרכיה דרכי נועם היא עצמה הסיבה לכך שאין הזיקה חוזרת, דכיון שכבר נפטרה הימנו אין זה דרכי נועם שתחזור ותזדקק אליו - ולכן אינה נזקקת אליו. או שדרכיה דרכי נועם אינו אלא סברא לדידן שממנה אנו למדים שעל כרחך כוונת התורה בחיוב ייבום רק לזיקה שחלה כבר בשעת המיתה, ואילו זיקה שבשעת המיתה אינה ויכולה להתחדש רק לאחר זמן, מסברא ידעינן שלא לזה כיוונה התורה כי הרי התורה דרכיה דרכי נועם ואילו כוונתה שגם זיקה המתחדשת לאחר זמן בכלל מצות יבום אם כן ייווצר מצב שאינו דרכי נועם, וע"כ שלא לזה כיוונה התורה ובכלל דין ייבום רק זיקה החלה בשעת המיתה.

ותלה הקובץ הערות ספק זה במחלוקת ראשונים. דמלשון רש"י (שם פז: ד"ה דרכיה) שכתב בביאור דין זה דדרכיה דרכי נועם, "הילכך על כרחך בין אין לו בשעת מיתה קאמר והרי יש לו", משמע שאין זה טעם לפטור מייבום אלא רק גילוי שלא בכהאי גוונא דיברה תורה. אמנם בדעת הרשב"א (שם מא.) הוכיח הגרא"ו (אות ז) שלדעתו דין דרכיה דרכי נועם הוא גופא טעם הפטור ואין זה רק ראיה וגילוי לכוונת התורה שהזיקה אינה אלא בשעת מיתה.


ביאור סוגיית הגמרא דידן לאור דברי הקובץ הערות

ובתוך דבריו ציין הגרא"ו לדברי הגמרא בסוגייתנו (עמוד ב) לגבי ענף עץ עבות, דמקשינן ואימא הירדוף, ומשני בעינן דרכי נועם. וכתב בפירושו: והיינו דמזה מוכח דאין כוונת הכתוב להירדוף, וממילא הירדוף פסול מפני שאינו מכלל המינין שאמרה תורה, ואין פסולו מטעמא דדרכי נועם.

ונמצא לכאורה שבמחלוקת זו שהביא הגרא"ו בין רש"י לרשב"א, נחלקו גם התניא רבתי והגר"י ענגיל. כי לדעת הגר"י ענגיל כל דין "דרכי נועם" אינו אלא גילוי מילתא לכוונת התורה אך אינו פסול בעצם, ולכן הקשה על דברי התניא רבתי כיצד ביאר שלולב קווץ פסול משום דרכי נועם, הלא כיון שהוא ממין לולב כשר, מה בכך שלולב זה יש בו קוצים הלא אין בסברת דרכי נועם סברא בעצם לפסול הלולב. ורק יש בכחה להורותנו שכשאמרה תורה "כפות תמרים" אין כוונתה לכופרא, וכשאמרה "ענף עץ עבות" אין כוונתה להירדוף", ולא יותר מכך.

משא"כ התניא רבתי סבירא ליה כסברת הרשב"א שדין דרכי נועם הוא סיבת הפטור ממצות ייבום והוא הדין שדין דרכי נועם הוא פסול בעצם, והיינו שלא יתכן שיצא ידי חובת מצוות התורה באופן שאינו דרכי נועם, ולכן ס"ל שאף אם לולב קווץ הרי הוא בכלל מין התורה מכל מקום יש בו פסול זה דדרכי נועם, ולכן אינו יוצא ידי חובתו [ומ"מ אף שהתניא רבתי ע"כ יסבור כהרשב"א, אפשר לומר שהרשב"א לא יסכים לחידושו של התניא רבתי, ואכ"מ להאריך בזה].


נקודת המחלוקת אם אומרים ב'דרכי נועם' 'בהכי חייביה רחמנא'

אמנם לכאורה קשה על דברי התניא רבתי כפי שהעיר הגרא"ו שמסוגית הגמרא משמע רק שדין דרכי נועם הוא גילוי מילתא שלא לזה כיוונה התורה, וכיצד למד מכך דין חדש זה שהוא פסול בעצם.

אלא שבעיקר דברי הגרא"ו צ"ב כיצד הביא ראיה לצד זה מדברי הגמרא דידן, הלא ניתן לפרש את סוגייית הגמרא גם אם דרכי נועם הוא סיבה לפטור ולא רק גילוי מילתא. דעל כרחך אין כוונת התורה להירדוף כיון שיש בו קוצים ולעולם לא יקיים בו מצותו, וכסברת התניא רבתי שהוא פסול בקיום המצוה - ועל כרחך שכוונת התורה למין אחר. ויתכן שכך למד התניא רבתי בכוונת הגמרא.

ובדעת הגרא"ו צריך לומר, שסבירא ליה שא"א לומר כן, כי אם אכן כוונת התורה למין מסויים אף שיש בו חסרון של דרכי נועם, הרי "בהכי חייביה רחמנא" וכאילו מפורש בתורה שיוצאים דוקא בכופרא והירדוף שבודאי לא היינו פוסלים בכהאי גוונא משום דרכי נועם. וע"כ שכוונת הגמרא רק להביא ראיה שלא מסתבר שלמין זה התכוונה התורה.