אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/נא

יום רביעי כ"ב אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף נא

'כל העומד ליגזז כגזוז דמי'

קושיית רע"א והקרן אורה שספק הגמרא תלוי במחלוקת תנאים

במשנה במסכת אהלות (פ"ג מ"ג) תנן: כל שבמת טמא, חוץ מן השינים והשער והצפורן. ובשעת חיבורו - הכל טמא. ולמדו דין זה מהכתוב (במדבר יט יח): "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והיזה על האהל... ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר", ודרשו: מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. יצאו שינים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שגזען מחליף. ומכל מקום בעודם מחוברים לגוף המת, הרי הם יד לטומאת המת, והם טמאים מכח טומאת המת.

בנידון משנה זו מסתפקת הגמרא במסכת נזיר (נא.): בעי חזקיה, שערו העומד לגלח, צפורן העומד ליגזז מאי. מי אמרינן 'כל העומד ליגזז כגזוז דמי, או דילמא השתא מיהא הא מחוברין'.

ובגליון הש"ס לרע"א ציין לעיין במסכת גיטין דף ל"ט ע"א. ושם נתבאר בברייתא שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל במקדש עבדו האם מועלים בשערו או לא, ומבארת הגמרא במסקנתה שמחלוקתם היא בשער העומד ליגזז, ומחלוקתם האם כגזוז דמי או לא כגזוז דמי. והגמרא מוסיפה ורוצה לתלות מחלוקת זו במחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי שבועת השומרים כשתובעו גפנים מחוברים לקרקע, שלדעת רבי מאיר יכול לחייבו שבועה ולדעת חכמים אינו יכול לחייבו, והיינו שנחלקו גם כן במחלוקת זו האם עומד ליגזז כגזוז והרי הם מטלטלים שנשבעים עליהם, או אינו כגזוז והרי הם מחוברים ואין נשבעים על הקרקעות. אמנם דוחה הגמרא שאפשר שכל דברי רבי מאיר אינם אלא בענבים דוקא שאם ישאירם מחוברים יכחישו ולכן רק פה סובר רבי מאיר ש'כל העומד ליגזז כגזוז דמי', ועדיין אין ראיה שכן דעתו בכל מקום.

ולכאורה כוונת רע"א להקשות, מה שהקשו המפרשים, מה מסתפקת הגמרא האם שער העומד לגלח וצפורן העומד ליגזז חשובים מחוברים לענין טומאת מת או לא, הרי לכאורה אף נידון זה תלוי בנידון הכללי האם 'כל העומד ליגזז כגזוז דמי' וכפי שמדגישה הגמרא עצמה בהעמדת צדדי הספק - וכיון שמחלוקת תנאים היא כמבואר בגמרא בגיטין, כך גם בנידון דידן יהיה תלוי הספק במחלוקת זו.

והדברים מפורשים בקרן אורה: יש לדקדק, מאי שנא הכא דמספקא ליה, ומאי שנא לענין מקדיש את עבדו דפליגי תנאי אי מועלין בשערו העומד לגזוז. וקיימא לן כתנא קמא דאין מועלין, משום דלאו כגזוז דמי. והקרן אורה מעיר שאין לומר שכל ספק הגמרא הוא רק בנוגע לטומאה המחודשת של 'רקב' שנתחדשה בהלכה למשה מסיני, ולה דינים וגדרים מחודשים שאין במקומות אחרים, שהרי בגמרא מבואר שהספק הוא על גוף הדין המבואר במשנה ש'בשעת חיבורן הכל טמא', ולענין דין זה צ"ב מה הסברא לחלק ומדוע לא נתלה הספק במחלוקת המוזכרת בגיטין.

יישוב הקרן אורה שכל החיבור הוא מדין 'יד לטומאה' ובזה לכו"ע 'כגזוז דמי'

ויישב הקרן אורה, שכיון ששער וציפורן אף בשעת חיבורן אינם טמאים אלא משום שהם 'יד לטומאה', אם כן יש לומר שכל שעומדים ליגזז הרי אינם מוגדרים עוד כ'יד'. ובזה גרע טפי נידון דידן משאר מקומות, כי בודאי יש לומר שאף דבר העומד ליגזז הרי הוא חשוב חלק מהדבר כל זמן שלא נגזז ממנו. אך כאן הלא אין דין השער והציפורן בעצם כדין המת, וכל טעם הטומאה הוא מדין 'יד' והיינו שהמת מוחזק על ידי השער והציפורן המחוברים בו, ובזה יש לומר שכיון ש'עומדים ליגזז' כבר אינם חשובים 'יד'.

ואמנם בעיקר העמדת ספק הגמרא על דין המשנה ש'כל שבמת טמא', התוספות אכן מציעים דרך אחרת בביאור הספק, כך שכל עניינו נוגע רק ל'טומאת רקב' וכמו שנתבאר, ולפי זה אפשר היה לקיים את יישובו הראשון של הקרן אורה. אך התוספות מכריעים מסברא שכוונת הגמרא אכן לבאר את הדין המבואר במשנה שם ש'כל שבמת טמא', ואם כן לפי זה הקושיא במקומה עומדת, וצריך ליישבה באופן האחר שהעלה הקרן אורה ש'עומד ליגזז' גרע טפי לענין 'יד לטומאה'.

פשיטות הגמרא בנדרים ששער ראשו חשוב מטלטלים כיון שעומד ליגזז

ובגליון הגמרא בגיטין ציין רע"א לסוגיית הגמרא בנזיר, ומלבד זאת הוסיף וציין גם לדברי הגמרא בנדרים (סה:). שם מובא במשנה מעשה באחד שנדר הנאה מאשתו, והיתה כתובתה ת' דינרים, ובא לפני ר"ע, וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו, רבי, שמונה מאות דינרין הניח אבא, נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות, לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים. אמר לו רבי עקיבא, אפילו אתה מוכר שער ראשך - אתה נותן לה כתובתה. אמר לו, אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר, והתירה רבי עקיבא, ע"כ סיפור המעשה.

ועכ"פ על המבואר במשנה שאמר לו ר"ע "אפילו אתה מוכר שערך ראשך אתה נותן לה כתובתה", מדקדקת הגמרא ש"שער ראשו מטלטלי הוא" ומקשה על כך הגמרא "מטלטלי משתעבדי לכתובה", יעו"ש. וביאר המפרש שם מה שנקטה הגמרא בפשטות ש'שער ראשו מטלטלי הוא', שהוא משום "דכל העומד ליגזז כגזוז דמי", וכך כתב גם הרא"ש: בעומד ליגזז, ומתני' סתמא קתני אפילו בעומד ליגזז. הרי מבואר שכל נידון הגמרא ושאלתה הוא רק מכח ההכרעה ש'כל העומד ליגזז כגזוז דמי'.

ותמהו המפרשים (עיין יד דוד נדרים שם ועוד רבים) הלא דבר זה עומד במחלוקת תנאים בגיטין, ודעת חכמים דרשב"ג שאין מועלין בשערו של עבד שהקדישו, דהיינו שאין אומרים 'כל העומד ליגזז כגזוז דמי', ואם כן כיצד נוקט הגמרא בפשטות ששער ראשו מטלטלים הוא. וכך העירו גם השער המלך (טוען ונטען פ"ב ה"ב), ובשו"ת חתם סופר (אה"ע סימן קכד ד"ה עוד נתקשה). ולכאורה נתכוון גם רע"א בהערתו, אף שציינה על הגליון רק בגיטין ולא בנדרים.

חילוק הבאר משה שמת אין שערותיו עומדות ליגזז והערה מהמבואר במו"ק שגוזזין לו שערו

ובספר באר משה לרבי משה כרייף עמד גם כן בהערה זו, שכבר נחלקו תנאים אם שער העומד ליגזז כגזוז דמי או לא, לענין מקדיש עבדו אם מועלים בשערו, ולענין ענבים העומדים ליבצר אם כבצורות דמי, וכן לענין כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וכל העומד ליפדות כפדוי דמי. וכתב דיש מקום לחלק בין נידון דידן לשאר מקומות: דשאני הכא גבי מת כיון דהשתא מיהא שהוא מת לא שייך ביה כגזוז דמי, הילכך לא אמרינן כגזוז דמי אליבא דכולי עלמא.

ובסדרי טהרות (אהלות שם) הקשה אף הוא: מאי קא מיבעיא ליה, והא פלוגתא דתנאי הוא גבי מעילה בסנהדרין (טו. בדומה לגיטין שם) המקדיש עבדו אין מועלין בו, רשב"ג אומר מועלין בשערו, וקאמר התם דבשערו העומד ליגזז פליגי. וכתב ליישב שאכן כל הספק אינו אלא לדעת חכמים שם הסוברים ששער העבד אינו נידון כגזוז - ועדיין יש להסתפק האם כל מחלוקתם על רשב"ג הוא רק משום שעבד רשות אחרים עליו, ומשום כך 'אינו עומד ליגזז', משא"כ בשער שעומד ליגזז ואין מי שיעכב שמא מודים חכמים דרשב"ג שהוא כגזוז דמי.

ובסדרי טהרות שם האריך לבאר מדוע נטה המפרש מפירוש התוספות בעיקר הספק בגמרא, וביאר שנידון הגמרא אינו על דין המשנה ששער המחובר למת הוי חיבור. ובתוך דבריו הציע לפרש שדחוק היה לו למפרש להעמיד את נידון הגמרא בשער המחובר למת אחר מיתה, "משום דלאחר מיתה למאי עומד לגזוז". אלא שהסד"ט דוחה טענה זו: דזה אינו, שהרי באמת היה המנהג לגזוז שער המת, וכמו שכתב הרמב"ם (שמחות פ"ד ה"א). ואמנם הכסף משנה לא ציין מקור לדברי הרמב"ם שם, והמגדל עוז כתב שהוא מתשובת הראשונים, אך הסד"ט מקור מצא לדברי הרמב"ם בש"ס ערוך במסכת מועד קטן (ח:) שם נתבאר: עושין כל צרכי המת, גוזזין לו שערו וכו'. הרי להדיא שכך היה מנהגם.

ובביאור ארזי הלבנון (הערה קלב) העיר דלפי זה נדחית גם סברת הבאר משה לחלק שכאן כיון שהוא מת לא שייך ביה כגזוז דמי, שהרי נתבאר שגם במת שייך טובא גזיזה, שכך היה מנהגם.

ובשו"ת מהרש"ם בתשובה החותמת את חלקו השני (סימן ער) מבואר שהשואל הקשה על ספק הגמרא בנזיר מדוע לא הביאה הגמרא את מחלוקת רשב"ג ורבנן לגבי מקדיש עבדו. והוסיף לתמוה עוד בדעת הרמב"ם, שמחד פסק (טומאת מת פ"ג הי"ג): שערו העומד להגזז וצפרניו העומדים להנטל, הואיל והן עומדין להינטל יש בהן ספק, לפיכך הנוגע בהן הרי הוא ספק טמא. הרי שהעתיק ספק הגמרא והניחו בספק. ומאידך לענין מעילה (מעילה פ"ה ה"י): המקדיש עבדו אין מועלין בו ולא בשערו, אע"פ שהוא עומד להגזז, מפני שהוא מחובר לו, וכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח, ע"כ. הרי שלהדיא חילק בין הנידונים ולגבי טומאה נקט שהוא ספק, ולגבי מעילה נקט שהוא כמחובר. והשואל רצה ליישב כישוב הקרן אורה הנזכר לעיל שלענין 'יד לטומאה' כל שעומד ליגזז אינו חשוב יד לדבר.

חילוק הטור בדעת הרמב"ם בין דין שומרים לדין אונאה וביאור החסדי דוד עפ"ז בספק בנזיר

ובפירוש חסדי דוד על התוספתא (אהלות פ"ד) הקשה אף שתי קושיות אלו, א' מה מסתפק הש"ס ולא פושט דין שער וצפורן בטמא מת, "הלא הך מילתא תליא באשלי רברבי, בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן בפרק הכונס, דרבי שמעון ס"ל כל העומד ליתלש כתלוש דמי ורבנן סברי דחשיב כמחובר, א"כ הוה ליה למימר 'תנאי היא'. וכן הקשה גם על דעת הרמב"ם שפסק שהוא ספק, שעה שלענין מחלוקת ר"ש ורבנן פסק רב להדיא שהלכה שכתלוש דמי (ב"ק נט:) [וזה צ"ב גם מפסק הרמב"ם לענין מעילה, וצ"ל כמו שנימק הרמב"ם את פסקו שכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח, משא"כ לגבי פירות כמבואר בבבא קמא. אך אם כן צ"ב מה הקשה החסדי דוד משם לענין שער וצפורן מת, שהרי שער הוא הולך ומשביח, ואף במת שאינו הולך ומשביח אך גם אינו כפירות]. וכתב החסדי דוד שמכח הקושיא נראה ברור שהבינה הגמרא שדין טומאה שאני, אלא ש"צריך להבין מה טעם יש לחלק".

והנה כבר הבאנו בתוך הדברים את מחלוקת חכמים ורבי מאיר לענין שבועת השומרים, בענבים העומדות ליבצר אם כבצורות או לא. והרמב"ם ושאר הפוסקים פסקו כחכמים, וכתב הטור (חו"מ סימן צה) בשם מוהר"י הלוי שלא פסקו כן אלא לענין שומרים, אבל בדין אונאה ושבועה ולכל שאר מילי, סוברים הם שכל העומד ליבצר כבצור דמי. ורק לענין שומרים כיון שלשמירה הם ועל דעת זאת מסרם לו, אם כן יש לדונם כפי מה שהם במחוברים לקרקע, שהרי "לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה".

ולפי זה כתב החסדי דוד לבאר שזה שורש ספק הגמרא בנזיר, למה עלינו לדמות דין מת האם לרוב המקומות שבהם נפסק שכתלוש דמי, וכפי שפסק רב להדיא בבבא קמא. או שמא יש לדמות מת לשומר, שכשם שבשומר כיון שלא על דעת כן נמסרו לו חשוב כמחובר, כך גם לענין מת "הואיל וכשמת היו מחוברים - לאו למיתלשינהו קיימי, שהרי אסורים בהנאה, והילכך יש לדמותו טפי לדין השומרים".

[וצ"ב בדבריו, א' מה שהעיר הארזי הלבנון ע"פ סדרי טהרות שמנהגם היה לגלח השערות, ואם כן מה שהם אסורים בהנאה עדיין לא יגדיר את השערות כ'לאו למיתלשינהו קיימי'. ב' עד כמה שנוחתים אנו לסברא זו, מדוע לא נפרש שהספק הוא בעצם האם גם באופן שאינו עומד להיתלש אומרים 'כגזוז דמי', ומה לנו לפרש שהספק הוא האם "ניזול בתר רובא דבעלמא בכל מילי" או "יש לדמותו טפי לדין השומרים", וצ"ב].

הערת הש"ך על דעת הרמב"ם מכח דימוי הסוגיא בגיטין לדין מעילה ודין שבועת השומרים

ויש לציין עוד לדברי הש"ך (חו"מ סימן צה סק"ט) שתמה באמת על דברי הרמב"ם ורבותיו שחילקו בדין 'עומד ליגזז' בין שומרים לשאר מילי, וזאת מכח המבואר בגמרא בגיטין שרצתה הגמרא לתלות מחלוקת חכמים ורבי מאיר במחלוקת רשב"ג וחכמים בדין מעילה בשער עבדו, והגמרא אמנם דחתה את הדימוי אך מכח סברא אחרת, ונראה כי הסכימה לעצם הדימוי, ולדברי הרמב"ם הרי יש לחלק בין דין שומרים לדין מעילה.