אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/מח

יום ראשון י"ט אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף מח

חיוב טומאת קרובים בישראל

דעת הרמב"ם שדין 'לה יטמא' הוא רק בכהן שמוזהר על הטומאה

השאגת אריה (חדשות סימן ח) כתב לדון במה שדורשים מן הכתוב "לה יטמא" שיש מצווה על הכהן להיטמא לשבעת קרובים, האם ציווי זה הוא על כהנים דוקא ולא על ישראל, או שמא אף ישראלים חייבים להיטמא לשבעה מתי מצוה אלו.

ואמנם מצאנו בדבר מחלוקת ראשונים. מחד, כתב הרמב"ם (אבל פ"ב ה"ו): "לה יטמא" - מצות עשה, שאם לא רצה להטמא, מטמאין אותו בעל כרחו. במה דברים אמורים, בזכרים שהוזהרו על הטומאה, אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה, כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות, ע"כ. ומבואר בדעת הרמב"ם שדין 'לה יטמא' המחייב טומאה הוא דוקא במי שמוזהר על הטומאה, בכהנים ולא בכהנות, ואם כן הוא הדין לענין ישראל כיון שאינו מוזהר על הטומאה לא יהיה בו דין 'לה יטמא' ואינו מחוייב להטמא לקרוביו.

והרמב"ן בתורת האדם (דין כהנים) פירש מקור דברי הרמב"ם, וכתב שלא נתברר מהיכן יצא לרבינו סברא זו, ושמא הוא דורש 'כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא' ולכן כהנות שאינם ב'לא יטמא' אינן ב'יטמא', או שדורש 'בני אהרן' ולא 'בנות אהרן'. ושני טעמים אלו הממעטים בנות אהרן, ממעטים גם בני ישראל שאינם 'בני אהרן' וגם אינם ב'לא יטמא'.

דעת רש"י והראב"ד שחיוב טומאת קרובים הוא אף בכהנת ובישראלים

לעומת זאת מדברי רש"י יש ללמוד שחיוב ההיטמאות לקרובים הוא חיוב המוטל הן על ישראל והן על כהן, שכן בברייתא המובאת בכמה מקומות בש"ס איתא: אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מיטמא לו... וכתב רש"י בכתובות (פט:): לא אונן, ליאסר בקדשים. ולא מיטמא לה, אם כהן הוא... ולא מיטמאה לו, אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו, בין כהנת בין ישראל. אע"פ שמצוה ליטמא למתים האמורים בפרשה, כדכתיב "לה יטמא", זו אינה חייבת.

הרי מבואר להדיא בדברי רש"י שפירש מה שהארוסה אינה מיטמאת לבעלה - שהוא דין כללי הן בישראלית והן בכהנת שאף שמצוה ליטמא לקרובים, זו אינה חייבת כיון שאינה אלא ארוסה. ומפורש בדעתו שדין הטומאה לקרובים הוא אף בכהנת ואף בישראלית, דלא כדעת הרמב"ם.

ואכן הראב"ד על אתר משיג על דברי הרמב"ם מכח הדין המבואר בברייתא שהארוסה אינה מיטמאה לבעלה, אשר מזה מבואר להדיא שאילו היתה נשואה לו היה עליה להיטמא לבעלה, ואילו לדעת הרמב"ם אשה לעולם אינה צריכה להיטמא לבעלה, לא ישראלית ואפילו לא כהנת. והרמב"ן כתב שלפי דעת הרמב"ם צריך לומר שדברי הברייתא 'לא מיטמאה לו' נכונים לא רק בארוסה אלא גם בנשואה, שלעולם אינה מחוייבת להיטמא לבעלה, אלא שאגב שיטפיה נקט. ובמקום אחר הארכנו בביאור דין טומאת ארוסה ונשואה לבעלה (יבמות שם).

סתירה בדברי רש"י בסנהדרין בביאור דין הברייתא שארוסה 'לא מיטמאה' לארוסה

אמנם מעיר השאגת אריה שבדברי רש"י בסנהדרין (כח:) מצאנו סתירה בדבר זה. שכן רש"י מפרש שם דין הברייתא כך: ואינה מיטמאה לו, אינה מצווה להתעסק בו. ואיידי דתני לא אוננת תני לה, ולא דווקא דנשים דכהונה לא הוזהרו על הטומאה. וסוף דבריו הם כפי שביאר הרמב"ן בדעת הרמב"ם שכיון שלדעת הרמב"ם אין ציווי כללי להיטמא לקרובים, אלא רק בדין כהונה למי שמוזהר על הטומאה, ואם כן נשים דכהונה לעולם לא יהיו מצוות להיטמא, לכך צריך לומר שמה שמבואר בברייתא שארוסה אינה צריכה להיטמא הוא 'לאו דוקא', ובאמת דין זה נכון גם בנשואה. אמנם הרי דעת רש"י שיש ציווי כללי להתעסק בשבעת קרובים, וכמבואר גם מתחילת דברי רש"י שם שכתב 'ואינה מיטמאה לו, אינה מצווה להתעסק בו' שמכלל לאו אתה שומע הן שאילו היתה נשואה היתה מצווה להתעסק בבעלה. ואם כן מדוע הוצרך רש"י לפרש שדברי הברייתא הם 'לאו דוקא'.

השאגת אריה מוסיף שאפשר היה לומר שכיון שרש"י מפרש את הדין ברישא שהארוס 'לא מיטמא לה' דהיינו שאסור בטומאה - כיון שכהן הוא והיא אינה מקרובותיו עדיין, לכן נח היה לרש"י לפרש שגם הסיפא שהיא 'לא מיטמאה לו' עוסקת באיסורי כהונה, ועל כך כתב רש"י שהוא 'לאו דוקא' שכן כהנות לא הוזהרו על הטומאה. אלא שעדיין זה גופא יקשה מה הצריך את רש"י לפרש את הדין ברישא בכהן באיסור טומאה ולדחוק את הסיפא, היה לו לפרש גם את הרישא בישראל שאינו מצווה להיטמא לה כדרך שבעל מצווה להיטמא לאשתו, ואז היה יכול לפרש את הסיפא ברווחות - שהיא אינה מצווה להיטמא לו מדין 'לה יטמא' שאדם מצווה להיטמא לקרוביו.

ועכ"פ מבואר שנחלקו הרמב"ם ורש"י אם 'לה יטמא' הוא ציווי רק לכהנים המוזהרים על הטומאה או גם לכהנות, שדעת הרמב"ם שהוא דין רק בכהנים ודעת רש"י שהוא דין אף בכהנות, וכך דעת הראב"ד והתוספות והרמב"ן. ולפי זה הוא הדין לענין כל ישראל אם מצווה בטומאת קרוביו, יהיה תלוי הדין במחלוקת זו וכמו שנתבאר. וכך דקדק השאגת אריה גם מלשון הטור והפוסקים (יו"ד סימן שעג) שכתבו ש'אחד האיש ואחד האשה במצוה זו', ומכך שלא כתב ש'אחד כהן ואחד כהנת במצוה זו' מבואר שכל איש ואשה בכלל ואפילו ישראלים.

ובשו"ע (שם ס"ג) כתב: כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם, מצוה שיטמא להם, ואם לא רצה - מטמאים אותו על כרחו, אחד האיש ואחד האשה. וכתב הש"ך (סק"ג): 'ואחד האשה' - שהיא כהנת, מצוה לה לטמאות, ע"כ. ומדבריו מבואר שביאר בדעת השו"ע שאף שגם אשה בכלל דין זה, אך דוקא כהנת ולא ישראלית. אמנם השאג"א תמה עליו, הן מסברא שאין מקום לחלק בין כהנת לישראל וישראלית, והן מחמת דקדוק הלשון 'אחד האיש ואחד האשה' ולא 'אחד כהן ואחד כהנת'.

ראיית השאגת אריה לדעת רש"י מדרשת הגמרא להתיר טומאת כהן נזיר למת מצוה

לענין הלכה רוצה השאגת אריה להכריע כדעת רש"י וסייעתו שאפילו כהנת, ישראל וישראלית מצווים להיטמא לקרובים, והוא מביא לכך כמה ראיות. אחת הראיות היא מכח ברייתא המוזכרת בגמרא במסכת נזיר (מח:) וזבחים (ק.), שם דנה הברייתא בכפילות הלשון בפסוק האוסר על נזיר להיטמא: 'כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם' וגו' (במדבר ו ו-ז): רבי עקיבא אומר, 'על נפש' - אלו הרחוקין. 'מת' - אלו הקרובין. 'לאביו ולאמו' - אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. 'לאחיו' - שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. 'לאחותו'... - הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יטמא, אמרת לא יטמא. יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר 'לאחותו' - לאחותו הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא.

ומבואר בגמרא ש'לאחיו' בא ללמד שנזיר כהן גדול אסור להיטמאות לקרוביו ומותר להיטמא למת מצוה. והקשו התוספות בנזיר (ד"ה לאביו) מדוע לא הצריך הכתוב גם שאם היה נזיר וכהן הדיוט, שאעפ"כ מיטמא למת מצוה. ויישבו התוספות, שכיון שכהן הדיוט קדושתו קלה מנזיר, שהרי מותר הוא להיטמא לקרובים, לכן אין קדושתו מעלה ומורידה לגבי מת מצוה, ולכן לא הוצרך הפסוק ללמדנו חידוש זה שמיטמא למת מצוה אלא בנזיר כהן גדול.

אמנם בגמרא בזבחים (ק.) מבואר שאכן הפסוק נדרש גם לאופן זה, ששם דורשת הגמרא: 'נפש' - אלו הקרובים. 'מת' - אלו הרחוקים. 'לאביו' - אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. 'לאמו' - היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. 'לאחיו' - שאם היה כהן גדול והוא נזיר וכו', ע"כ. הרי לנו שחילקה הגמרא את דרשת 'לאביו ולאמו' לשניים, ודרשה מ'לאביו' את עיקר הדין שמיטמא למת מצוה, ומ'לאמו' דרשה שמיטמא אף בכהן הדיוט שהוא נזיר. ועמדו על כך התוספות בנזיר ובזבחים (ד"ה נפש): בנזיר... ועושה שם חדא דרשה מ'לאביו ולאמו', עכ"ד. וגם התוספות בנזיר בהמשך דבריהם (מט.-:) עמדו על שינוי הלשון, ומסקנתם: דאין הכי נמי, דהכא נמי נימא לאביו לחודיה למת מצוה, ולאמו משום כהן הדיוט והוא נזיר כדדריש התם. ומיהו לא חש לפרושי כל הדרשות הכא, משום דסמיך אסוגיא דהתם דפרק טבול יום. וכן דרך הש"ס שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר.

מילפותא זו מ'לאמו' שכהן הדיוט שהוא נזיר אינו מיטמא לאמו אבל מיטמא למת מצוה, מוכיח השאגת אריה שאפילו ישראל מצווה להיטמא לקרוביו, שאם לא כן מנין לנו ש'לאמו' בא לדייק שנזיר כהן מיטמא למת מצוה, שמא לא בא הכתוב אלא ללמדנו את עיקר הדין שאף שכהן מצווה להיטמא לקרובים, כאן אינו מיטמא לאמו - ואין אומרים שיבוא עשה דטומאת קרובים וידחה לא תעשה של נזיר ולא תעשה של על נפשות מת לא יבוא. אלא על כרחך שכל ישראל מצווה להיטמא לקרוביו, ואם כן כבר בעיקר דינו של נזיר שאינו מיטמא לקרוביו מבואר שאין עשה דטומאת קרובים דוחה לא תעשה דנזיר, ועל כרחך מה שנתחדש עוד ב'לאמו' בכהן שהוא נזיר הוא חידוש דין לענין 'אבל מיטמא הוא למת מצוה'.

ראיה לדעת רש"י מהטמאים לנפש אדם שהיו ישראלים שנטמאו לקרוביהם

ראיה נוספת לדעת רש"י והסוברים כמותו שכל ישראל חייבים בטומאת קרובים, מביא השאגת אריה מדברי הגמרא בסוכה (כה.) שם דנה הגמרא במקור הדין ש'עוסק במצוה פטור מן המצוה', ומעירה הגמרא שלכאורה מקור ברור יש לדין זה כמבואר בברייתא: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" וגו' [- לענין פסח שני] אותם אנשים מי היו... רבי יצחק אמר... עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח, שנאמר "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" - ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות.

ופירש רש"י: שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח, ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן - אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא, עכ"ל.

ועוד כתב רש"י בביאור מה שאמרו בגמרא 'עוסקין במת מצוה היו': לאו מת מצוה דוקא קאמר, דאפילו מתיהן נמי מת מצוה קרי להו, דמצוה להתעסק בהן, כגון האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא בו, עכ"ל רש"י. ומדקדק השאגת אריה שפירושו של רש"י מוכרח, שאין כוונת הגמרא למת מצוה ממש, כי אם כן מה הראיה משם שעוסק במצוה פטור מן המצוה, שמא מה שנטמאו להם שבעה ימים לפני הפסח ולא חששו, הוא משום חומר 'מת מצוה' שדוחה כל מצוות שבתורה בשב ואל תעשה ואפילו פסח ומילה, ואי אפשר ללמוד ממנו לכל המצוות שעוסק במצוה פטור מן המצוה.

אלא על כרחך שהבינה הגמרא ש'מת מצוה' לאו דוקא ופירושו טומאת קרובים, והותר להם להיטמאות להם אף שיבטלו מצות הפסח כיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה - ואם כן יש בידינו ראיה ברורה שטומאת קרובים היא בגדר 'מצוה' אף בישראלים, שהרי ודאי לא היו הם כהנים, כיון שבאותה שעה לא היו שום כהנים בעולם מלבד אהרן ושני בניו. ומסיים השאגת אריה: וכמדומה לי שזו ראיה שאין עליה תשובה.