אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/כז

יום ראשון כ"ח שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף כז

אין בן יוצא בקרבן אביו

איך יצא בן בקרבן אביו הא הויא חטאת שמתו בעליה

בברייתא המובאת בגמרא בנזיר (כז:) דרשו את הפסוק האמור אצל קרבן נשיא "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו" וגו' (ויקרא ד כג), 'קרבנו' - בקרבנו יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו.

וכך שנינו במשנה במסכת כריתות (כז:): המפריש חטאתו ומת, לא יביאנו בנו אחריו. ופירש רש"י: על חיוב שלו, ואין צריך לומר על חטא האב, דאין כפרה לאחר מיתה. ובגמרא: מנא הני מילי, דתנו רבנן 'קרבנו' – בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו וכו'.

והקשו התוספות (נזיר שם ד"ה ואינו יוצא) צריך עיון, דמה איצטריך קרא הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא.

ביאורי הרמב"ם והתוספות הרא"ש ומו"מ בדבריהם

ובבאר שבע (כריתות כז:) הביא קושיית התוספות וכתב שמדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (כריתות פ"ו מ"ז) נראה שהרגיש בקושיה זו, ולכך כתב שם וזה לשונו: ומה שאמר 'לא יביאנה בנו אחריו' אינו רוצה לומר שלא יקריבנה על אביו, לפי שזה פשוט ש'חטאת שמתו בעליה תמות'. אבל רוצה לומר לא יקריבנה בנו על חטא עצמו, עכ"ל.

ותמה הבאר שבע על יישובו: ואני שמעתי ולא אבין תירוץ זה, הלא אכתי קשה, כשם שפשוט שלא יקריבנה על אביו מטעם שחטאת שמתו בעליה תמות, כך נמי פשוט שלא יקריבנה בנו על חטא עצמו, מטעם זה גופא – שחטאת שמתו בעליה תמות ולא חזי להקרבה.

והוסיף שאין לומר שהייתי אומר שאף שחטאת שמתו בעליה תמות, מכל מקום בן כלפי אביו אינו נחשב לחטאת שמתו בעליה, הואיל ויורש נכסיו והוא 'כרעא דאבוה' – שהרי "כבר נדחה לגמרי סברא זו פ"ק דהוריות (ו.)", ולכן מסיק: ולכן שפיר הקשו התוספות, וצ"ע.

והשיטה מקובצת (נזיר שם) הביא קושיא זו בשם תוספות הרא"ש: צריך עיון דודאי חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ויישב: ושמא הוה אמינא דכשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למיתה, ע"כ. אמנם גם הרא"ש לא ביאר מדוע באמת היה הו"א שכשיש לו בן לא יהיה דין 'חטאת שמתו בעליה'.

קושיית הגרי"ז מכח המבואר בזבחים שהיורש מקופיא מכפרא ולא מקיבעא

ובגמרא בזבחים (ו.) מבואר שאף על פי שיורש מתכפר בקרבן אביו, כגון אם הפריש אביו עולה, ומת, מתכפר הבן בעולה זו. אך מכל מקום "מקיבעא לא מכפרא, מקופיא מכפרא", ופירש רש"י: כפרה קבועה, שיהא יורש בעליו ממש, אין להן. אבל כפרה קופיא, וצפה ממילא, יש להן, ע"כ.

על פי זה הוסיף לתמוה בכתבי הגרי"ז (שם) למה הוצרכנו לפסוק ללמדנו שאין אדם מתכפר בקרבן אביו, הרי כיון שהסיקה הגמרא בזבחים שכל מה שיורש קונה לקרבן אביו הוא רק לכפרת קופיא אם כן פשיטא שלא יעלה לו קרבן זה לכפרתו.

ובסגנון אחר הקשה שם, שהגמרא בזבחים תרה אחר מקור לכך שהיורש קונה את קרבן המוריש, ולכאורה יש להוכיח כן בפשיטות ממה שהוצרכה המשנה להשמיענו שאין בן מתכפר בקרבן אביו, ולומדים דבר זה מפסוק, הרי מוכח שלולי הפסוק היינו אומרים שהבן מתכפר בקרבן אביו – ואם כן מוכח שהיורש קונה, ואף שלמסקנא אינו מתכפר אך עדיין עצם הקרבן קנוי לו.

חילוק הגרי"ז בין קרבן עולה לשם הבעלים ובין קרבן חטאת לשם בנו

וכתב הגרי"ז לחלק בין שתי הסוגיות, סוגיית הגמרא בזבחים שם מבואר שהיורש מתכפר מקופיא מקרבן אביו, וסוגיית הגמרא בנזיר ובכריתות ממנה עולה שהיתה הוה אמינא שיתכפר בקרבן אביו, וקמ"ל שאינו יכול להתכפר. כי סוגיית הגמרא בזבחים עוסקת בקרבן שאפשר להקריבו גם אחר מות האב, כקרבן האב, וכגון קרבן עולה שעולה שמתו בעליה אפשר להקריבה על גבי המזבח. ונידון הגמרא הוא רק האם כשמקריב את קרבן אביו, אף הוא מתכפר בקרבנו של אביו – עכ"פ מקופיא – שהוא עומד תחת אביו. שונה מכך סוגיית הגמרא בנזיר ובכריתות, שם הרי הקרבן המדובר הוא חטאת, וקרבן חטאת כלל לא קרב אחר מיתת בעליו – שהרי הלכה למשה מסיני היא שחטאת שמתו בעליה מתה, וכל הנידון הוא שהיורש קונה את הקרבן כשאר ירושות וכיון שהוא בעלי החטאת שמא יוכל להתכפר בה, ועל זה דרשו חז"ל מקרא שאינו יכול להתכפר בקרבן אביו.

ובעיקר יישוב התוספות הרא"ש שהיתה הוה אמינא שבמקום שיש בן שחייב חטאת לא תמות החטאת אלא יתכפר בה הבן, כתב הקרן אורה (נזיר שם) שנראה דהיינו דוקא אם אכל הבן החלב בחיי אביו, וכבר התחייב חטאת בחיי אביו. אבל אם אכל חלב לאחר מיתת אביו, פשיטא שדינה למיתה, ועל זה אין צריך פסוק, כי מאחר שמת האב ודינה היה למיתה כדין חטאת שמתו בעליה, שוב אינה חוזרת להכשירה להתכפר בה הבן על אכילת חלב שאכל אחר מיתת האב.

ובמקור ברוך (לרבי נחום ברוך גינצבורג אב"ד קיבארט, ח"א סימן ה ד"ה וליישב) הביא קושיית התוספות ויישוב התוספות הרא"ש בשיטה, וביאור הקרן אורה בדבריו, ועדיין הקשה: ועדנה צריך ביאור, במה קונה הבן הקרבן להתכפר בו, דאיצטריך קרא על זה דאינו מתכפר. והלא גם אם נחליט דהזריקה מכפרת גם על היורש... מכל מקום כולי עלמא מודי דרק 'מקופיא מתכפר' ולא 'מקיבעא', ובמה זוכה הבן כאן בחטאת להתכפר בו מקיבעא, וצ"ב.

ובאמת רבינו גרשום (כריתות שם) כתב בביאור דין המשנה שהמפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו תחתיו, וזה לשונו: אע"פ שעשה בנו אותו חטא עצמו, כגון שזה אכל חלב ומת, ובנו אכל חלב, לא יביאנו בנו אחריו 'משום דחטאת שמתו בעליה היא'. ותמה המקו"ב שהרי אם זה הטעם הרי תמוה מאד מה הוצרכה הגמרא להביא פסוק נוסף על זה אחרי שכן הדין הלכה למשה מסיני.

יסוד המקור ברוך שבהלכה של 'חטאות המתות' נאמרו שני דינים

בכדי ליישב סוגיא חמורה זו, דורך רבי נחום ברוך בדרך אחרת מדרכו של הגרי"ז, והוא מקדים ומעורר תמיהה נוספת על סוגיית הגמרא בגיטין (כח:) שם דנה הגמרא בדינה של חטאת שיש לנו ספק אם מתו בעליה, והגמרא כותבת שאי אפשר להקריבה מספק שכן "לא ניעול חולין בעזרה". ותמה המקור ברוך, מה שייך כאן איסור 'חולין בעזרה', הלא חטאת היא זו, וכל הנידון הוא אם יש כאן דין 'חטאת שמתו בעליה', ולמה לא ביארה הגמרא כן שאי אפשר להקריב חטאת שספק מתו בעליה, מכח הספק שמא למיתה אזלא ואסור להקריבה, ואיסור זה נלמד מפסוק כמבואר במסכת בכורות.

יישוב בזה מביא המקו"ב בשם הגאון ר' אברהם אהרן הכהן זצ"ל מאטווריג, שייסד מכח סוגיית הירושלמי בשבת (פ"ק) שבכל 'חטאות המתות' נאמר שני דינים, א' שאינה קריבה, היינו שפקעה ממנה קדושתה ואינה קרבה על גבי המזבח, ב' דין נוסף שחטאת זו מתה [ובזה נחלקו הירושלמי והבבלי, שלדעת הירושלמי דין זה הוא רק מדרבנן, ואילו לדעת הבבלי דין המיתה הוא הלכה נוספת שנמסרה למשה מסיני.

מעתה אחר שנתחדש שבדין חטאות המתות, מלבד דין מיתה נאמר גם שאין בהם קדושה, אם כן מבואר היטב מדוע נקטה הגמרא בלשון זו על ספק חטאת מתה, שהיא 'ספק חולין בעזרה', שכן עד כמה שהיא 'חטאת מתה' הרי מלבד מה שדינה למות, דינה גם שפקעה קדושתה והרי הוא חולין בעלמא.

לפי זה, מוסיף המקו"ב ובונה את חידושו, יש לומר שחטאות המתות הרי הם 'ממונו' כיון שפקעה קדושתם ואינם אסורות בהנאה אלא רק באיסור אכילה, ודבר האסור באיסור אכילה – ממון בעלים הוא. אלא שמכל מקום יש לו דין חיובי המוטל עליו לקיים דין החטאת ולהמיתה, אך בדיני הממון הרי היא של בעליה. ולפי זה שייך בה גם דין ירושה, רק שהיורש מקיים מצווה בחטאת – והיא מצוות מיתה.

על פי כל זה, תבואר היטב ההוה אמינא בגמרא שהבן יתכפר בקרבנו של אביו, שכן כשמת האב והניח חטאת – תכף ומיד חלה עליו ההלכה הראשונה ש'חטאת שמתו בעליה אינה קריבה' וכיון שאינה קריבה הרי מיד פוקעת ממנה קדושתה. וכיון שנפקעה קדושתה, שוב שייך בה ירושה, והבן יורש את החטאת. וכיון שירשה שוב לא חלה עליה ההלכה השניה שתמות.

וטעם החילוק, שההלכה הראשונה חלה כיון שסוף סוף מיד כשמתו בעליה כבר 'אינה קריבה', אמנם ההלכה השניה שדינה למות נאמרה רק באופן שאין לקרבן על מי לכפר, אבל עתה שיש מי שירש את הקרבן אינה מתה, שהרי גם עתה יכול הוא להביאה. "כי ההלכה לא הקפידה דמתה, כי אם היכא דאין מה שיתכפר ויביא אותה, והכא דהיורש שפיר מצי לזכות בהחטאת משום דנפקע קדושתה, ועל זה איצטריך קרא לקרבנו דאין מתכפר בקרבן שהניח לו אביו, וממילא חלה גם ההלכה השניה שמתה.

חילוק על פי זה בין עולה שקדושתה עליה ובין חטאת שאינה יכולה לכפר לבעלים

על פי זה מיישב המקור ברוך גם את סתירת הסוגיות מנזיר וכריתות לזבחים, וכעין חילוק הגרי"ז, כי הגמרא בכריתות ובנזיר עוסקת בחטאת, וכיון שחטאת שמתו בעליה אין הבעלים מתכפר בה, ממילא אינה קרבה ופקעה ממנו קדושת הקרבן, וממילא נעשית ממונו ויכול היורש לזכות בה, וממילא גם יכול להתכפר בה ואין הדין השני – שחטאת שמתו בעליה תמות – חל. משא"כ בגמרא בזבחים העוסקת בהפריש אביו קרבן עולה, וקרבן עולה נותר קדוש כבתחילה, גם אחר פטירת אביו, ובזה מבאר הגמרא בזבחים שאין ליורש זכות ממש בקרבן אביו, וכל מה שיש הוא רק מקופיא ולא מקיבעא.

על מהלך זה העיר בספר עבודה ברורה (כריתות דף כ"ז, הערה תתיב) שאין כוונתו שכשמת האב ואין הבהמה עומדת להקרבה יוצאת לחולין ממש ולכן בנו יכול להקריבה, כי אם כן הרי כשיצא לחולין בטלה לגמרי ההפרשה של האב, ואם כן מדוע לא יוכל בנו להביאה בחטאו. ועל כרחך צריך לומר שגם כשיצאה לחולין אינה ממש כשאר בהמות חולין, ואילו לא יירשנה בנו דינה למיתה – ומוכח שעדיין דנים בה שם 'חטאת שמתו בעליה', ועל כך דורשים מקרא שבנו לא יקריבנה, משא"כ אילו היתה יוצאת לחולין ממש, לא היה טעם לומר שהבן לא יוכל להפרישה בחטאו.

ביאור הבאר שבע בדעת הרמב"ם ומו"מ השפת אמת בדבריו

ולעיל הבאנו דברי הבאר שבע שדקדק בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שעמד על קושיא זו, וביאר שאין כוונת הגמרא שיקריבנה על האב, אלא שיצא האב בקרבן בנו. ותמה הבאר שבע על יישובו מה מקום יש לחלק בין הקרבתו על אביו להקרבתו על עצמו – סוף סוף 'חטאת שמתו בעליה – תמות'.

והציע הבאר שבע לבאר סברת הרמב"ם מכח סברת 'ברא כרעא דאבוה', וכמו שביאר השפת אמת (נזיר שם) בדבריו שכיון שהבן יוצא בקרבן אביו "הוי כמו שעדיין בעלים חיים". אלא שהבאר שבע תמה על כך שכן הגמרא בהוריות דוחה טעם זה. והשפת אמת שם העיר על דברי הבאר שבע: ואיני יודע כוונתו, דודאי למסקנא דאין הבן יוצא בקרבן אביו שוב הוי בכלל מיתת בעלים משא"כ בסלקא דעתך, ע"כ. ולכאורה כוונתו שסוגיית הגמרא בהוריות הדוחה סברא זו היא אחר שלמדנו מהפסוק שאין בן מתכפר בקרבן אביו, אבל אין הכי נמי שלולי הפסוק היינו אומרים שכל עוד הבן יכול להתכפר תחת אביו – הרי זה "כמו שעדיין בעלים חיים".

חטאת שמתו בעליה תמות כיון שאינה עומדת לכפר ואילו היה הבן מתכפר לא היתה מתה

מהלך חדש בביאור דברי הרמב"ם בפירוש המשניות הציע חכ"א בספרו "חידושים על מסכת כריתות" (סימן לט אות ג) והוא כעין דברי מקור ברוך, ויסוד הדברים שכל ההלכה למשה מסיני שחטאת שמתו בעליה תמות – מבוססת על כך שאין כפרה לאחר מיתה, והלל"מ היא שכל חטאת שאינה יכולה לכפר, דינה למות. ומעתה אילו היה יכול הבן להתכפר בה בשביל עצמו, הלא ממילא היה מסתלק ממנה דין חטאת שמתו בעליה, שכל עניינה שאין צריך לחטאת כיון שאי אפשר להתכפר בה, משא"כ כאן שהבן יכול להתכפר בה.

וזו כוונת הרמב"ם בפירוש המשניות שלא היה צד שיוכל להקריבה עבור אביו, שהרי חטאת שמתו בעליה תמות, אלא רצה בכך שלא יקריבנה בנו על חטאת עצמו – דהיינו שאילו היה יכול הבן להקריבה על חטאת עצמו, ממילא לא היתה בכלל חטאת המתה, וסרה קושיית הבאר שבע שדין כפרת עצמו שווה לכפרת אביו כלפי ההלכה למשה מסיני ש'חטאת שמתו בעליה תמות'.

ביאור הערוך לנר בסברת התוספות הרא"ש ומהלך חדש מחכ"א לבארו באופן אחר

ולעיל הבאנו יישוב השיטה בשם התוספות הרא"ש שהיה הוה אמינא שכשיש לו בן צריך לקרבנו לא אזיל למיתה. ובערוך לנר (כריתות כז: ברד"ה לא יביאנה) הביא קושיית התוספות ויישוב השיטה בשם הרא"ש, וכתב על יישובו "ולא ביאר מהיכי תיתי לומר כן". ובביאור סברתו כתב הערוך לנר, על פי מה שאמרו בהוריות (ו.) מהכתוב "תחת אבותיך" וגו' שהיה צד לומר שבן עומד במקום אביו [היינו כהצעת הבאר שבע בביאור דברי הרמב"ם].

והוסיף, שאין להקשות, אחרי שדרשו חז"ל מקרא שאין הבן יוצא בקרבן אביו, הרי מוכח שאין הבן עומד תחת אביו, ואם כן מה היה הצד בגמרא בהוריות שהבן עומד במקום אביו, לענין שנקריב קרבנו כל זמן שבנו קים [הפך הערת הבאר שבע, שהקשה למה צריך פסוק לכפרת הבן אחרי שמסקנת הגמרא בהוריות שאין הבן עומד במקום האב]. אמנם כתב הערוך לנר שאין זו קושיא, כי בפסוק התחדש רק שאין בן עומד במקום אביו להתכפר בקרבנו, אבל עדיין לא שמענו שאין לומר כסברת הגמרא שם שאין האב נחשב למת לענין שנקריב קרבנו כל זמן שיש לו בן.

ואמנם לפי מה שנתבאר בביאור דברי הרמב"ם, כתב אותו חכם לפרש את דברי הרא"ש באותו סגנון, שהיתה הוה אמינא שכשיש לו בן צריך לקרבנו – הרי חטאת זו עומדת לכפרה, וממילא 'לא אזיל למיתה', שכל דין המיתה בחטאת שמתו בעליה הוא מחמת שאינה עומדת לכפרה.