אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/פו

יום חמישי כ"ו טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף פו

הפרת נדרים 'לשמה' בשתי נשיו או שתי בנותיו

נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו להפרה והקמה

במשנה בנדרים (פו:) תנן: נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, בתו וסבור שנדרה אשתו... הרי זה יחזור ויפר. ובגמרא ילפינן לה מדכתיב "כי הניא אביה אותה" ואותה דוקא ולא אחרת, וכדפירש הר"ן: דכיון דכתיב 'אותה' משמע שיפר לשם אותה שנדרה, ולא שיטעה באשה אחרת.

והנה אף שבמשנה אפשר היה לפרש שכן הדין בהפרה דוקא, ועל כך אמר התנא בסופה 'הרי זה יחזור ויפר', שהפרתו הראשונה אינה כלום, כתב הר"ן שהוא הדין אם קיים את הנדר כשהוא סבור שבתו נדרה ובאמת נדרה אשתו ולהפך, דכיון שבטעות הקים לאו כלום הוא. ולפי זה מה שנקט התנא לשון 'הרי זה יחזור ויפר' היינו שיכול לשוב ולהפר אף שהקים לה תחילה, כיון שההקמה אין בה ממש.

והר"ן מוסיף שכן מפורש בתוספתא (פ"ז): נדרה אשתו וקיים לה וסבור בתו נדרה, בתו וקיים לה וסבור אשתו נדרה, הרי זה יפר, ע"כ. היינו שכיון שהקים בטעות אין הקמתו הקמה ויכול להפר הנדר. והר"ן מחפש אחר מקור לדין זה שהקמה כשטעה בנודרת אינה הקמה, שכן דרשת 'אותה' היא מהפסוק האמור גבי הפרה, ומנין לנו שכן הדין גם בהקמה. ומסקנת הר"ן ש"אפשר ד'לה' דכתיב בהקמה, כדכתיב 'כי החריש לה', כ'אותה' דמי, ומשמע דוקא".

דרשת הספרי מ'לה' ומחלוקת האחרונים אם בהפרה או בהקמה

וכתב הרש"ש שחכם עדיף מנביא ובאמת כדברי הר"ן ממש, מפורש בספרי (פי' קנג): "והחריש לה" – שהוא מתכוין לה, שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שהיתה אשתי, הרי זה יחזור ויפר, שנאמר והחריש לה שיהיה מתכוין לה, ע"כ. הרי להדיא כפי שהציע הר"ן לדרוש מתיבת 'לה' כדרך שדרשו חז"ל מתיבת 'אותה'.

ואמנם בפירוש זרע אברהם על הספרי (שם) פירש דרשת הספרי על 'הפרה' ולא על 'הקמה', וזה לשונו: כששמע הנדר סבור שאשתו היא שנדרה, והפר לשם אשתו, ואח"כ נודע לו שבתו היתה, הרי זה יחזור ויפר. ושוב הביא שבגמרא בנדרים דרשו כן מתיבת 'אותה' דמשמע שיפר לשם אותה שנדרה ולא שיטעה באשה אחרת. ותמה על דרשת הספרי איך למד מתיבת 'לה' שצריך להפר לשם האשה שנדרה, הלא תיבת 'לה' בהקמה כתובה ולא בהפרה, וכעין שהקשה הר"ן על דרשת הגמרא מ'אותה', מנין שאף הקמה צריכה להיות לשם אותה אשה.

ואף אם מסכים הספרי לדרשת חז"ל מ'אותה', ו'לה' נצרך להקמה וכמו שכתב הר"ן, עדיין קשה על הספרי שהעמיד את דבריו על ההפרה והביא פסוק של הקמה. ואין לומר שכך דרש הספרי, שכיון שלגבי הקמה כתיב 'לה' ויש לדרוש שיהא מתכווין לה, מכל שכן שגבי הפרה אינו מופר עד שיתכוין לה – כי אם כן יקשה למה לי 'אותה' האמור בהפרה, הא ילפינן לה בכ"ש מהקמה. ומכח הערה זו נדחק לפרש שאה"נ הספרי נסמך אף הוא על דרשת 'אותה' האמור בהפרה, אלא שהזכיר תיבת 'לה' אף שאינה מלמדת אלא לדין הקמה – כיון שהיא מוקדמת בפסוק.

אך הרש"ש נוקט שכוונת הספרי אכן לדברי הר"ן ממש – היינו למצוא מקור לדין זה בהקמה ולא בהפרה, והספרי עוסק אכן במקרה שבו הקים נדר שהיה סבור שאשתו נדרה והקם לשמה, ואח"כ נודע לו שבתו היתה. וביאר שלשון הספרי "הרי זה יחזור ויפר" הוא שהטעה את בעל הזרע אברהם להעמיד את דרשת הספרי על הפרה – אך באמת הלא גם במשנתנו כתוב 'יחזור ויפר' ואעפ"כ פירש הר"ן שהוא הדין בהקמה, ועל כרחך שפירושו שאף שהקם יכול לחזור ולהפר, ואם כן יש לומר שאף חז"ל בספרי לכך נתכוונו.

הערת הרש"ש מדוע לא נקטה המשנה שתי נשיו או בנותיו

ועכ"פ מאחר שנתבאר בדברי הר"ן ובספרי שלומדים דרשה זו מתיבת 'לה', מעיר הרש"ש שדרשה כעין זו נמצאת גם בגמרא בגיטין (כד:) לענין גט אשה – ושם ממעטת הגמרא שאם כתב גט לשם אשתו הגדולה אינו יכול לגרש בו את אשתו הקטנה. ומעתה מעיר הרש"ש מדוע לא השמיענו התנא רבותא טפי בשתי נשיו או בשתי בנותיו באופן שנדרה זו וסבור היה שנדרה זו, וכן הפוסקים לא כתבו אלא רק כלשון המשנה, בנדרה אשתו וסבור בתו או נדרה בתו וסברה אשתו – וקשה כנ"ל מדוע לא הזכירו שהוא הדין בשתי בנותיו או בשתי נשיו.

אמנם בספר תפארת ציון רצה ללמוד באמת מכח דקדוק זה שלא שנה התנא אופן זה של שתי נשיו או שתי בנותיו – שכל דרשת חז"ל מ'יניא אותה' הוא דוקא במקום שיש קפידא, כמו מאשתו לבתו, שאפשר ויותר חפץ הוא בהפרת אשתו מפני שהיא כגופו, או שחפץ יותר בהפרת בתו כי אהבתו אותה היא "אהבה עצמית" [- ולא אהבת דבר שחוצה לו כמו אשה]. משא"כ בשתי נשיו או בשתי בנותיו ששתיהן שוותו לו בדבר ההפרה, בכהאי גונא יש לומר שבודאי לא הקפיד הכתוב ומועילה ההפרה שסבור היה שהפר לזו – לזו.

ואף שלגבי גט דורשת הגמרא מתיבת 'לה' שאם כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. שאני גט שסתם נשים אינן עומדות להתגרש, ו'לה' היינו אותה שלא תמצא חן בעיניו – ומתמעטות ממילא כל הנשים, גם קטנה בגט של גדולה, משא"כ בהפרת נדרים שכל הנשים שוות לבעל לענין שאינו רוצה אשה נדרנית, וכל הבנות שוות לבעל שאינו רוצה שיהיה להם נדר – ולכך אין מעמידים את המיעוט אלא בטעה בין אשה לבת או בין בת לאשה, ולא בשתי נשים או בשתי בנות.

מחלוקת הראשונים אם 'אותה' דוקא לענין הפרה לשתי נשיו בבת אחת

והנה בגמרא בנדרים (עג.) איבעיא להו, בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת. ומבארת הגמרא שורש הספק: 'אותה' דוקא או לאו דוקא. ופושטת הגמרא: אמר רבינא, תא שמע, אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה, רבי יהודה אומר... משום שנאמר "והשקה אותה" – לבדה. ונחלקו הראשונים אם פשיטות רבינא היא מדעת חכמים, שהוצרכו לטעם ש'לבה גס בה' הרי שבלאו הכי אע"פ שכתוב בסוטה לשון 'אותה' – אותה לאו דוקא. או שלכולי עלמא 'אותה' דוקא ואף חכמים לא אמרו טעם אחר, אלא שנתנו טעם לדין זה של 'אותה – לבדה' בסוטה, שטעמו מפני שלבה גס בחברתה, וכדעת רבי שמעון הדורש טעמא דקרא.

והר"ן הביא ראיה לכך שמסקנת הגמרא שדורשים 'אותה' לבדה, וזאת מהגמרא הנזכרת בהמשך המסכת, שמבארת הגמרא שמקור הדין שנדרה אשתו וסבר שנדר בתו ולהפך, הוא מתיבת 'אותה', ואם כן מבואר בגמרא ש'אותה' דוקא לענין שצריך לדעת מי נדר, וממילא מסתבר ש'אותה' דוקא גם לענין אותה לבדה. ולכאורה מדברי הר"ן כאן מוכח להדיא שדין 'אותה' הממעט שצריך לדעת מי נדרה, עוסק אף בשתי נשים – שאזי יש לומר ש'אותה' היינו היא לבדה ולא צרתה, ולשמה ולא לשם צרתה. אבל אם ננקוט כחידושו של התפארת ציון שדין לשמה הוא דוקא לענין לשם אשתו ולא לשם בתו ולהפך, אם כיצד נלמד מאותו המיעוט גם אותה ולא אותה וצרתה, שלכאורה אין הדרשות שוות זו לזו.

חילוק הר"ן בין דין ידיעת מי נדרה ובין דין אותה לבדה

והר"ן שם מוסיף ואומר שהטעם להשוות בין הסוגיות, בין מיעוט 'אותה לבדה' למיעוט 'אותה ולא לשם חברתה', הוא "אם לא שתאמר, נהי ד'אותה' דוקא לענין שידע מי נדרה, לענין 'אותה לבדה' לאו דוקא". דהיינו שהיה לר"ן צד לחלק ולומר שבודאי דורשים תיבת 'אותה', אלא שאין שתי הדרשות שוות, ואותה ילמדנו רק שצריך לדעת מי נדרה אך לא ילמדנו שאותה לבדה. וכתב התפארת ציון שם לבאר סברת הר"ן: והטעם בזה, שאין דורשים תיבת 'אותה' אלא במקום שהסברא נותנת שיש הבדל בין אם היא לבדה או לא. ולכן בענין שנדרה אשתו וסבר שנדרה בתו הדין נותן שיהיה 'אותה' דוקא, מפני שאפשר שאם ידע שנדרה אשתו לא היה מפר לה, מחמת שהנדר טוב לה לפי טבעה וכיו"ב, אבל לענין 'אותה לבדה' אין הדין נותן שיהיה 'אותה' דוקא, דמאי נפקא מינה בהפרה אם מפר לאחת בפרט או מפר לשתים כאחת.

והנה סברא זו היא שעמדה גם בבסיס חילוקו של התפארת ציון בסוגיא של נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, שאין ממעטים מ'אותה' אלא בקמום שיש סברא לחלק – והתפארת ציון עצמו מציין ששורש סברתו כבר חיזקה בראיות בסוגיית הגמרא אם 'אותה' דוקא. אמנם לפי דברי הר"ן הרי נראה שאדרבה בסוגיא שם מבואר שאין סברא זו עומדת בכל מקום – שהרי הר"ן רק הציע סברת חילוק זו, לומר ש'אותה' דוקא לענין שידע מי שנודר ולא לענין אותה לבדה, אבל הר"ן אינו מסכים עם החילוק ונוקט שמסוגיית הגמרא לגבי ידיעה מי שנדר יש להביא ראיה ש'אותה' דוקא גם לענין 'אותה' לבדה – וכיון שכן מסברא יש לומר שהוא הדין לענין 'אותה' דוקא בידיעת מי שנודר, שיהיה צריך לדעת מי נודר גם בשתי נשים או בשתי בנות. ובפרט לפי מה שנתבאר שאם אינו כן הרי דרשת שתי הדרשות מאותה התיבה קשה – כיון שאין זה אותה צורת דרשה.

ואמנם ביד דוד (נדרים עג.) תמה באמת על עיקר דימויו של הר"ן בין הסוגיות, שהרי לכאורה יש להקשות מה הסתפקה הגמרא אם 'אותה' דוקא או לא, הרי מפורש במשנה לענין נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו ש'אותה' דוקא, שלכך אין הפרתו הפרה. ועל כרחך צריך לומר כסברת הר"ן שיש לחלק בין ידיעת מי שנדרה לדין אותה לבדה, ועד כמה שיש לחלק כן איך הוכיח הר"ן שמסקנת הגמרא שאותה דוקא מכח מה שבדין נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו אמרינן ש'אותה' דוקא.

פסק הרמב"ם שהבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת

והרמב"ם (נדרים פי"ב הי"ד) פסק: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת. והוסיף עוד: וכן האב מפר נדרי שתי בנותיו כאחת. ובפשוטו כוונת הרמב"ם כפי שביאר הר"ן, שרבינא פשט את הספק מדעת חכמים, שממה שנתנו טעם לאי השקאת סוטה לשתי נשיו בבת אחת משום שלבה גס מחמת השקאת חברתה, מוכח שלדעתם 'אותה' לאו דוקא. והר"ן תמה על ביאור זה משתי סוגיות, וכבר נתבארה לעיל ראייתו האחת מסוגית הגמרא בדין נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו – ששם מוכח שאין הפרתו הפרה כיון ש'אותה' דוקא.

ועוד הקשה הר"ן בשם הרמב"ן, שבגמרא בסוטה (ח.) מפורש שדעת חכמים היא דעת רבי שמעון הדורש טעמא דקרא, ו"מה טעם קאמר" – מה טעם 'אותה לבדה' מפני שלבה גס בחברתה. ואם כן נמצא שגם לדעת תנא קמא – רבי שמעון – דורשים 'אותה לבדה' אלא ששנה התנא טעם הדבר.

ביאור הבנין יחזקאל שספק הגמרא הוא רק בשתי נשים ולא באשתו ובתו

ובספר בנין יחזקאל (לרבי יחזקאל סירקין, ורשא תרכ"א, נדרים עג.) כתב ליישב קושיית הר"ן מסוגיית הגמרא בסוטה, ולא נאריך בהצעת דבריו, אמנם שורש דבריו הם שהנה לא הסתפקה הגמרא אלא בבעל שמפר לשתי נשיו כאחת, ולכאורה צ"ב מדוע לא הסתפקה הגמרא גם אם יכול הבעל להפר לבתו ואשתו כאחת. וכתב לבאר שבאמת היה פשוט לגמרא ש'אותה' נדרש למעט חברתה, אלא שהסתפקה הגמרא האם מיעוט זה בא למעט גם חברתה הדומה לה – דהיינו שתי נשים, או רק חברתה ממין אחר, דהיינו בת במקום אשה או אשה במקום בת.

והאריך לבאר לפי זה שבזה גופא נחלקו חכמים ורבי יהודה בדין סוטה, ולדעת חכמים ממעטים אפילו שתי נשיו מהפרה, ולדעת רבי יהודה אינו ממעט אלא אשתו ובתו. ובזה ביאר דעת הרמב"ם, שהרמב"ם דקדק וכתב שהבעל מפר נדרי שתי נשיו או האב מפר נדרי שתי בנותיו כאחת, ולא הזכיר שיכול להפר נדר אשתו ובתו כאחת – כי דבר זה לא עלה על לב אדם מעולם ואף לדעת רבי יהודה באופן זה דורשים 'אותה לבדה', ורק בשתי נשיו או שתי בנותיו פסק כדעת רבי יהודה שיכול להפר לשתי נשיו.

ולפי זה מיושבת גם קושיית הר"ן מסוגיית הגמרא בדין נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו – שהרי לענין שתי מינים לא היה צד לגמרא ש'אותה' לאו דוקא, וכל נידון הגמרא הוא רק ביחס לשתי נשים.

ולדבריו יש לתלות גם את נידון הרש"ש בטעה במי נדר בשתי נשים או שתי בנות, במחלוקת חכמים ורבי יהודה לענין סוטה – וכיון שפסק הרמב"ם כדעת רבי יהודה ש'אותה דוקא' רק לענין בתו ואשתו ולא לענין שתי נשיו או שתי בנותיו, הוא הדין לענין נדרה אשתו וסבר שנדרה צרתה – תועיל הפרתו. אמנם הרש"ש העיר שבכל הפוסקים לא הוזכר חילוק זה, והיינו גם לדעת הסוברים שאין הבעל מפר נדרי שתי נשיו וכהכרעת הר"ן – ולדעתם קשה מדוע יהיה חילוק בין הפרה לשתי נשים שאינה מועילה מדרשת 'אותה לבדה' ובין טעות במי שנדר בשתי נשים שמפשטות המשנה והפוסקים משמע שתועיל ההפרה.