אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/עח

יום רביעי י"ח טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף עח

'עם מקדשי שביעי' או 'מקדש השבת'

חילוק בין קדושת המועדים לקדושת השבת ביחס לישראל

בגמרא בנדרים (עח:) איתא: מועדי ה' צריכין קידוש בית דין שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין. וביאר הר"ן (עח.): מועדי ה' צריכין קידוש בית דין, כדכתיב "אשר תקראו אותם" קרי ביה 'אתם', שצריכין בית דין לקדש ראשי חדשים כדי לעשות המועדות בזמנן. שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין, שאין בית דין צריכין לקדש אחד בשבת כדי לעשות שביעי שלו שבת.

וכ"כ הרשב"ם בבבא בתרא (קכא.): אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת, אלא לעולם יום שביעי שבת הוא בלא קידוש בית דין.

ובגמרא בביצה (יז.) תנו רבנן, יום טוב שחל להיות בשבת... רבי אומר אף חותם בה, 'מקדש השבת ישראל והזמנים'. תני תנא קמיה דרבינא: 'מקדש ישראל והשבת והזמנים', אמר ליה: אטו שבת ישראל מקדשי ליה, והא שבת מקדשא וקיימא, אלא אימא 'מקדש השבת ישראל והזמנים'. אמר רב יוסף, הלכה כרב וכדתריץ רבינא.

ופירש רש"י: אטו שבת ישראל מקדשי ליה, שקדמת קדושת ישראל לשל שבת. בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן, שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם, ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראין מועדים בבית דין. אלא שבת מקדשא וקיימא, מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות דראש חדש.

מבואר אם כן שחלוקה קביעות שבת מקביעות המועדים, ובעוד וקביעות המועדים תלויה בקידוש בית דין [שלדעת הר"ן ושאר ראשונים קידוש המועדים נעשה בקידוש החודש], הרי ששבת מקודשת ועומדת ואינה צריכה קידוש בית דין. ונפקא מינה לנוסח התפילה, שבמועדים אומר 'מקדש ישראל והזמנים' ואילו בשבת אומר 'מקדש השבת', וביום טוב שחל להיות בשבת שמזכיר שבת ומועדים, אומר: 'מקדש השבת ישראל והזמנים', כי קדושת השבת אינה תלויה בקדושת ישראל, וקדושת הזמנים תלויה ועומדת בקדושתם.

ביאור האור שמח בטעם שלייט אביי על החותם בהבדלה 'מקדש ישראל'

ואגב אורחא נזכיר בזה ביאור נפלא מרבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בעל 'אור שמח' (הל' שבת פכ"ט ה"ג, וכ"ה בחידושיו הנדפסים מכת"י עמ"ס פסחים קד.), דהנה בגמרא בפסחים (שם) פליגי אמוראים בחתימת ברכת ההבדלה: מחתם מאי חתים, רב אמר מקדש ישראל, ושמואל אמר המבדיל בין קודש לחול. לייט עלה אביי ואיתימא רב יוסף אהא דרב. דהיינו שאביי או רב יוסף קללו את החותם כדעת רב ואומר 'מקדש ישראל', ויש להבין מה הריעותא הגדולה שיש בחתימה זו.

אמנם לפי מה שנתבאר משתי סוגיות הגמרא, בנדרים ובביצה, מבאר רבי מאיר שמחה הפלא ופלא את הגריעותא שבחתימה זו, שכן נתבאר בדברי הר"ן והרשב"ם שאופן הקידוש של שבת בראשית - לו היה בה דין קידוש - הוא על ידי קידוש אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת. מעתה כשחותם אדם בהבדלה ואומר 'מקדש ישראל' – הרי זה נראה כאילו שבת צריכה קידוש וישראל מקדשי ליום אחד שיהיה שביעי שלו שבת. ומה שאומר 'מקדש ישראל' הוא כמבואר בגמרא בביצה שעד כמה שישראל מקדשים את השבת, יש להקדים את קדושת ישראל לקדושת השבת, שקדושת השבת באה מכח קדושת ישראל, כמו שאומרים במועדים מקדש ישראל והזמנים.

הטעם שכינו חז"ל לשבת בתואר 'שבת בראשית'

ובעיקר היסוד הנזכר שחלקוה שבת משאר המועדים, שהשבת קדושה מאליה ואינה צריכה לקידושם של ישראל, דקדקו האחרונים מנוסח התפילה 'עם מקדשי שביעי' אשר ממנו נראה לכאורה כאילו חלק יש לשראל בקידוש השבת, בעוד שבגמרא מפורש שאינו כן אלא 'מקדש השבת' דוקא, וישראל אינם אלא 'מקדשי הזמנים'.

והנה הגמרא בנדרים מכנה את השבת בתואר 'שבת בראשית' ולא 'שבת' סתם, ועמדו הראשונים לבאר טעם הדבר. הרא"ש (עח.) ביאר: לפי שגם המועדים קרויין שבת, להכי קרי ליה שבת בראשית, ע"כ. וכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס כשדנה הגמרא בביאור הכתוב 'ממחרת השבת' שעניינה יום טוב ראשון של פסח ולא 'שבת בראשית'.

וביתר ביאור הוסיף הרשב"ם (ב"ב קכא.) שנקטו כן משום שכל המועדות נמי כתיבה בהו 'שבת שבתון', הלכך קרי ליה שבת בראשית, שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית, דבשבת ראשונה כתיב בו 'ויכולו... ויקדש אותו', ע"כ. דהיינו שלדברי הרשב"ם יש טעם מיוחד לנקוט לשון 'שבת בראשית' דוקא כשבאים חז"ל להורות לנו את החילוק שבין מועדי ה' הצריכים קידוש בית דין, ובין שבת שאינה צרכיה קידוש אלא היא מקודשת ובאה מששת ימי בראשית, ודבר זה רמזוהו בכנותה בשם 'שבת בראשית'.

ביאור הדברי יעקב שרמזו לשבת שצריך לקדש בהולך במדבר שמקדש יום שביעי

ביאור מקורי אחר מעלה רבי יעקב קופל קלצקין זצ"ל הי"ד, אב"ד קרסלבקה שבלטביה, בספרו דברי יעקב (נדרים שם), וזאת על פי המבואר בגמרא בשבת (סט:) בדינו של המהלך בדרך ושכח באיזה יום תחול שבת: תניא, היה מהלך בדרך או במדבר, ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ומשמר יום אחד. [ואמנם בגמרא שם נחלקו אמוראים בדין זה, שדעת רב הונא שם שמונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ואילו דעת חייא בר רב שמשמר יום אחד ומונה ששה. אלא שהגמרא מביאה את דברי הברייתא הנזכרת, בה מפורש הדין שמונה ששה ומשמר אחד, ומכח ברייתא זו דוחה הגמרא את דבריו של חייא בר רב ומכריעה שדינו למנות ששה ימים ולשמר כשבת את היום השביעי].

והנה יש לדון בדינו של 'יום שביעי' זה, אשר על פי הרוב כלל אינו 'שבת בראשית', אלא דמכל מקום תקנו שינהג בו מנהג שבת [ונחלקו הראשונים אם דינו מדרבנן או מדאורייתא, שעל מה שאמרו שם בגמרא שיום זה מינכר משאר ימים בקידוש והבדלה, כתב רש"י: לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו. וכ"כ הר"ן. ולפי זה אינו אלא מדרבנן, וכ"ה להדיא בריטב"א ובמאירי. אמנם הרדב"ז (ח"א סימן עו) נראה מדבריו שאכן דין השבת תלוי במנין הימים שלו, ושבת נוהגת ביום השביעי למניינו מעיקר הדין, וכן משמע בדברי הרמב"ם (שקלים פ"א ה"ו)], האם יצטרך לקדשו – או שגם בנוגע ל'יום השביעי' זה נאמר ש'קדושת שבת מקדשא וקיימא'.

ואף שאפשר לומר שאכן עיקר קדושת שבת מקדשא וקיימא, ואף אדם זה אינו מחדש כאן קדושה חדשה, רק שמנהיג את קדושת השבת ביום השביעי מחמת חסרון ידיעתו – מכל מקום מחדש הדברי יעקב שאינו כן, אלא באופן זה צריך האדם לקדש את השבת כיון שאין זו שבת דעלמא אלא שבת 'יום השביעי' שאינה נוהגת אלא בו. [ועפ"ז יש לדקדק הלשון 'מונה ששה ומשמר יום אחד', ולא נקטה כלשון אחרת המוזכרת שם בסוגיא 'משמר יום אחד לששה', כי באמת גם מנין הששה הוא חלק משימור היום השביעי, כמו שנתבאר שאופן קידוש היום השביעי הוא ע"י קידוש היום הראשון שיהיה שביעי לו שבת].

מעתה יבואר היטב הטעם שנקטו חז"ל בדבריהם, ש'שבת בראשית' אינה צריכה קידוש – כי אכן גם 'שבת' יתכן ויצטרך לקדשה, באופן ששומר את השבת מדין 'מונה ששה ומשמר שביעי' – ורק 'שבת בראשית' שמקודשת ובאה משבעת ימי בראשית, היא שאינה צריכה קידוש.

ביאור נוסח התפילה 'עם מקדשי שביעי' אף שאומרים 'מקדש השבת' ולא ישראל

עפ"ז יישב רבי יעקב קופל גם את נוסח התפילה 'עם מקדשי שביעי', וזאת בהקדם הערה נוספת שיש להעיר על נוסח זה, מדוע שינו מסדרי התפילה את תוארו של יום השבת, ונקטוה במנין הימים 'מקדשי שביעי' ולא 'מקדשי השבת', כלשון חתימת הברכה 'מקדש השבת'. אלא נראה כי שתי הקושיות מתורצות האחת בחברתה, וזאת משום שנוסח התפילה כלל אינו מתייחס לקדושת שבת בעלמא – שבה אכן אין לישראל כל חלק בקידושה, וכמבואר בגמרא בביצה. אלא כוונתנו בתפילתנו להורות על מעלתם של ישראל שהם 'עם מקדשי שביעי' – היינו ששייכותם לשבת גדולה כל כך, עד שאף אם אבדו חשבון הימים ואין השבת בידם, מכל מקום הרי הם 'מקדשי שביעי' ומקדשים את היום השביעי, כמבואר בגמרא בשבת. [וכן ביאר בסידור צלותא דאברהם בשם שו"ת נפש חיה].

רמז הגר"א לדין המהלך במדבר בפסוק זכור את יום השבת לקדשו

והנה בקול אליהו (שמות אות סג) דקדק אדוננו הגר"א את לשון הפסוקים: זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. ויש לדקדק מהו שאמר 'ששת ימים תעשה מלאכה', וכי מצוה היא לעבוד ששה ימים. ולא היה לו לומר אלא 'זכור את יום השבת לא תעשה כל מלאכה'. ועוד זאת יש לדקדק שכן לשון 'כל' ריבוי הוא בכל מקום, ומה ראה הפסוק לכפול ולומר 'ועשית כל מלאכתך' ו'לא תעשה כל מלאכה'.

אלא, מבאר הגר"א, נראה שרמזה לנו התורה כאן לדין המבואר בגמרא בשבת בדין השוכח מתי יום השבת, שדינו שמונה ששה ומשמר אחד. ואמרו בגמרא עוד שאדם זה אינו יכול לעשות מלאכה גם בשאר ימות החול – שהרי כל יום הוא ספק שבת, ומאידך לא לעשות מלאכה כל שבעת הימים אי אפשר לו – משום פיקוח נפש, אלא דינו הוא: בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, ואפילו בההוא יומא, וההוא יומא במאי מינכר ליה – בקידושא ואבדלתא.

ולדין זה רמזה התורה ואמרה 'זכור את יום השבת לקדשו' – ועל ידי שתזכור אימתי תחול שבת, עי"ז 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' – ולא תצטרך לצמצם מלאכתך כדי פרנסתו, 'ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה' – ולא תצטרך לחללו בעשיית מלאכה כדי פרנסתו משום פיקוח נפש. ונמצא שע"י שתזכור את יום השבת לקדשו, טוב יהיה לך בשני העניינים, בגוף ובנפש, בגוף בעשיית המלאכה בששת ימי החול, ובנפש בשמירת שבת כהלכתה ביום השביעי. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

אמנם על פי מהלך הדברי יעקב, היה אפשר לבאר הרמז בכתוב באופן אחר, 'זכור את יום השבת לקדשו' – היינו אימתי צריך אתה לחשב אימת יחול יום השבת 'לקדשו', ואינו קדוש מעליו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך כו' – היינו כשקדושת השבת אינה מכח 'שבת בראשית' אלא רק מכח היותו 'יום השביעי'. [אלא שפרטי הדין בעשיית המלאכה בששת הימים וההימנעות ממלאכה ביום השביעי, אינם נכונים לפי דרש זה שהרי באופן זה עושה כדי פרנסתו בכל יום].

מהלך רבי יחזקאל סרנא זצ"ל שיצירת המנוחה וקדושה של שבת ביד ישראל

מהלך אחר מעלה רבי יחזקאל סרנא זצ"ל (דליות יחזקאל ח"ג עמוד מ) בביאור תואר ישראל כ'עם מקדשי שביעי' אף שקדושת השבת לא באה מכוחם: כי חוק החידוש, שהעולם מתחדש בכל יום תמיד, נעשה בשביל חפץ הקב"ה שנהיה אנו הבוראים והיוצרים, ולכן לא ברא ה' בריאה קיימת לתמיד אלא רק בריאה לרגעים, והניח לנו מקום שנתגדר בו בבריאת העולם. ולכן אומרים אנו בתפילה: המחדש 'בטובו' בכל יום תמיד מעשה בראשית.

ונראה כי חוק זה של חידוש תמיד – אינו רק במעשה בראשית של ששת ימי המעשה, אלא גם ביצירת השבת ישנו לחוק החידוש, וזאת מפני שחפץ הקב"ה שנהיה אנחנו היוצרים. ויצירת השבת על ידינו עולה היא על יצירתנו במעשה בראשית של ששת ימי המעשה. כי במעשה בראשית של ששת ימי המעשה, חלקנו הוא במה שאנו מקיימים את התורה, והשי"ת העמיד לחוק שעל ידי קיום התורה שלנו מתחדש העולם במאמרו. משא"כ בשבת שגופה של היצירה הוא 'מנוחה וקדושה' שהם סגולות רוחניות – הרי שבמעשנו אנו יוצרים את היצירה עצמה, על ידי המנוחה והקדושה שלנו.

בזה יתבאר יפה אמרנו בתפילה 'עם מקדשי שביעי', אף שרק במועדות אנו חותמים בברכה 'מקדש ישראל והזמנים' משא"כ בשבת אנו אומרים 'מקדש השבת' מפני שהשבת קבועה ועומדת. אך לפי המתבאר, אף אמנם שבקביעת קדושת היום חלוקה שבת מן המועדים, מכל מקום ביצירת המנוחה והקדושה שביום השבת עצמו – מסורה יצירה זו לידינו.

ביאור נחמד בפיוט 'כל מקדש שביעי' המבאר את קידוש השבת ע"י ישראל

ובזמירות לליל שבת בפיוט 'כל מקדש שביעי' נאמר: כל מקדש שביעי כראוי לו... ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל. דורשי ה' זרע אברהם אוהבו המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא, שמחים לשמרו ולערב ערובו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

ונראה לבאר כי הפייט בדבריו נזקק להערה זו כיצד זה יהיה האדם בבחינת 'מקדש שביעי', כיון שהשבת מיד 'ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל'. ומוסיף ואומר 'דורשי ה'' – היינו החפצים לקיים מצוות ה' מעבר לחובתם, ורוצים לקיים את מצות השבת בנדבה, 'זרע אברהם אוהבו' - שאף הוא קיים את השבת עד שלא נתנה – דבר שלכאורה אינו שייך אחר מתן תורה, שנצטוו ישראל על השבת והשבת קדושה ועומדת. ועל כך משיב הפייטן בג' דברים שבהם ישראל חשובים 'עם מקדשי שביעי', ובהם יכולים ישראל להוסיף 'נדבת לבם' על דין השבת:

א' המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא – היינו תוספת שבת, וכמבואר באור החיים שזהו מה שאמר הכתוב 'לעשות את השבת' – שישראל עושים את השבת על ידי תוספת שבת. [ועוד הביאו בזה רמז ש'מקדשי שביעי' בגימטריה 'מוסיפין מחול על הקודש'].

ב' שמחים לשמרו ולערב ערובו – היינו שאף שעיקר השבת קדושתה בידי שמים, הרי שתוספת איסורים ומצוות דרבנן הם בגדר 'עם מקדשי שביעי', והיינו עירובין שהם תקנת חכמים לקדושת השבת.

ג' זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו – כמבואר בספרים שאף שקדושת השבת במקומה עומדת, הרי שאופן שמירתה בשמחה ובעונג הוא ביד ישראל, ובזה נעשים ישראל 'עם מקדשי שביעי'.