אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/עה

יום ראשון ט"ו טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף עה

זמן הטהרה בטבילה במקוה

ביאורי הראשונים בסברה שמקוה יציל את הטהורים

במשנה בנדרים (עה.) תנן: האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקום פלוני, הרי הן קיימין – לא אמר כלום [- שנדרים שלא באו לעולם אינו יכול לקיים. ר"ן]. הרי הן מופרין – רבי אליעזר אומר: מופר, וחכמים אומרים: אינו מופר. אמר רבי אליעזר, אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור [- שכבר נדרה וקא חייל עלה], לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור [- אותן שלא באו לכלל איסור לכשיבאו]. אמרו לו, הרי הוא אומר 'אישה יקימנו ואישה יפירנו' – את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר.

ובתוספתא (נדרים פ"ו הובאה גם בגמרא עה:): אמרו לו לרבי אליעזר, ומה מקוה שמעלה את הטמאין מטומאתן אין מציל על הטהורים מליטמא, אדם שאין מעלה את הטמאין מטומאתן אינו דין הוא שלא יציל על הטהורים מליטמא.

ופירש הר"ן (עו.): ומה מקוה אע"פ שמעלה את הטמאים מטומאתם, אינו מציל על הטהורים מליטמא, כדדרשינן מ'והנוגע בנבלתם יטמא' – הלל אומר, אפילו הם בתוך המים. אדם שאין מעלה את הטמאים מטומאתם, שאם בלע אדם טהור טבעת טמאה והקיאה, עדיין טומאתה עליה, אינו דין שלא יציל על הטהורים מליטמא, שאם בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת שלא יציל את הטבעת מלקבל טומאה, ואפילו הכי מציל – דטהרה בלועה לא מטמאה, עכ"ד.

וכך ביאר גם הרא"ש (שם לגירסת ריב"י שהיא גירסא הפוכה מהגירסא שהזכרנו לעיל): ומה אדם שאינו מעלה את הטמאין מטומאתן, פירוש, אם בלע טבעת טמאה טמא מת... מקוה שמעלה את הטמאים מטומאתם הטובלים בו, אינו דין שיציל על הטהורים מליטמא, כגון אם עמד כל גופו במקוה ונגע בידו אחת בשרץ ובידו אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה, יציל עליו שלא יקבל טומאה בעודו במקוה לטמא הכלי בעודו במקוה, ובתו"כ דרשינן והנוגע בנבלתם יטמא אפילו הוא בתוך המים.

חקירת האחרונים אם טמא הטובל נטהר בעצם הטבילה או בעלייתו מהמקוה

מדברי התוספתא, כפי שביארוה הראשונים, הביאו האחרונים ראיה לנידון מפורסם בדבר טהרת אדם הטובל במקוה, והוא בדבר טמא שטובל להיטהר מטומאתו, באיזה רגע נהפך הטמא לטהור. כשנכנס למקוה טהרה ומשקיע את עצמו בתוך המים המטהרים, או כשיוצא ועולה מהם (לשון הגר"י מרצבך זצ"ל, המעיין גליון ז).

נפקא מינה להלכה יצא מחקירה זו – לזמן שהטומאה והטהרה נהגו בו – מה דינם של פירות או של כלי חרס – שלשניהם אין טהרה במקוה – באופן שאדם שהיה טמא עד עכשיו נגע בהם ברגעים אלו כשהוא שקוע כולו במים. האם כבר טהור נגע בהם, שהרי נטהר ברגע הראשון של טבילתו עוד קודם שנגע בהם, ולא נטמאו. או שמא טמאים הם, שכן עדיין טמא הוא עד שיצא מן המקוה. [אמנם אם נגע בכלי הנמצא מחוץ למקוה ודאי שלא נטמא, שכן מיד כשהוציא הטמא את ידו מן המקוה – הרי התחיל לצאת מהמקוה, ודי בהתחלה זו כדי שיטהר בטבילתו גם להצד שטהרת המקוה הינה בעת יציאתו מהמקוה ולא בעת טבילתו בו].

דברי הכסף משנה שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה וביאור הפרי יצחק

האחרונים העוסקים בשאלה זו מביאים ראש וראשון את דברי הכסף משנה (אבות הטומאה פ"ו הט"ז), שם כתב הרמב"ם: הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב שהוא במקוה ונגע בו הרי זה טמא. שנאמר "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, ונוגע בנבלתם יטמא" – אפילו כשהן בתוך המקוה מטמאין. ומוסיף הרמב"ם: וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע – יטהר. ועוד כתב: וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה – יטהר, שהרי עלתה לו טבילה.

וכתב הכסף משנה: ונראה מתוך דבריהם [- של התו"כ והתוספתא שהם המקור לפסקי הרמב"ם] שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה, עכ"ל. הרי בפשוטו דברי הכסף משנה מפורשים וברורים שטהרת המקוה אינה בעת הטבילה עצמה, אלא בשעה שעולה מן המקוה.

ובפרי יצחק (ח"ב סימן לה) עמד על דברי הכס"מ, ותחילה העיר כי דברי הכס"מ צריכים ביאור, על מה כוונתו לתת טעם. שכן אפשר שכוונתו לבאר את לשונם של חז"ל "כשיעלה מן המקוה... יטהר", שעל כך הוקשה לו למה לי שיעלו מן המקוה כדי שיטהרו, הלא תכף כשסילקו ידיהם מן הטומאה - הרי הם טהורים אף בעודם במקוה. ועל כך כתב שמדבריהם אלו מבואר שאין הטהרה אלא כשעולה מן המקוה, ולכן נקטו בלשונם כשיעלה מן המקוה דוקא.

אלא שהגרי"ב מעיר על כך שביאור זה הוא דוחק, ראשית, שהרי אין זה אלא דקדוק בלשון, וכבר מצאנו בדברי חז"ל את הלשון 'טבל ועלה' ולא ראינו שעורר הכס"מ על כך דמשמע שרק כש'עלה' אזי הועילה טבילתו. ועוד, שלשון הכס"מ 'ונראה מתוך דבריהם שהטעם...' משמע שבא לבאר את 'טעם הדין' ולא רק את דקדוק לשונם.

ולכך רוצה הגרי"ב לבאר שבא הכס"מ ליתן טעם לעיקר הדין שטומאה אף שנמצאת במקוה הרי היא הנוגע בה נטמא, ולכאורה קשה מדוע יטמא הלא אם נגע בשרץ כשהוא מחוץ למקוה וטבל במקוה – נטהר, ומה אכפת לי שעתה השרץ במקוה, כיון שסו"ס טובל הוא בשעה זו ממש במקוה המטהרו בכל רגע. ועל כך ביאר, שטהרת המקוה היא ביציאתו מן המים, ולכן אף שהשרץ בתוך המקוה הרי הוא מטמא, שכן אין עצם שהות האדם במים מטהרתו אלא רק יציאתו מן המים. ומ"מ העיר הגרי"ב גם על ביאור זה, שכן מה צריך ליתן טעם לגזירת הכתוב, וכבר גזרה תורה שהטומאה אף כשהיא בתוך המקוה – מטמאת.

תמיהת הגר"י בלאזר מדוע צריך פסוק שנבילה מטמאת בתוך המקוה

ועל עיקר יסוד הכס"מ שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה ולא בעודו בתוכו, תמה הגרי"ב, שהרי הספרי לומד מהפסוק שנבילה מטמאת גם כשהיא בתוך המים, ולכאורה צ"ב מה היה הס"ד שלא תטמא הנבילה, והרי טמא שירד לטבול לדברי הכס"מ אינו נטהר עדיין בהיותו במים ואם יגע בשאר דברים יטמאם – וכיצד יעלה על הדעת שטומאה בעצמה בהיותו במים כבר תטהר.

ואין לומר שדרשה זו היא היא מקור דברי הכסף משנה, דהיינו שמכח שמבואר בתורת כהנים שהטומאה מטמאת אף בהיותה במקוה, ע"כ שאין הטובל נטהר אלא בעלותו מן המקוה – שכן מנא לן לחדש שכל זה בכלל הגזירת הכתוב, הרי אפשר שהאדם הטובל נטהר בעצם טבילתו במקוה, אלא דמ"מ נתחדש בגזה"כ שטומאה הנמצאת במקוה – עודה מטמאת.

ראיות הפרי יצחק דלא כהכסף משנה מכח דין התוספתא וביאור הרא"ש

עוד מוכיח הפרי יצחק נגד שיטת הכסף משנה, מכח דין התוספתא הנזכר בראשית הדברים, שכן נתבאר בדברי הראשונים, הר"ן והרא"ש, שהתוספתא הכריחה שאי אפשר לומר שהמקוה מציל על הטהורים מליטמא – מכח דרשת התורת כהנים ששרץ בתוך המים מטמא. ולכאורה לפי מה שנתחדש בדברי הכסף משנה שטעם התו"כ הוא משום שטהרת המקוה אינה נגמרת עד שיעלה הטובל מתוך המקוה, אם כן מה ראיה יש מדברי התו"כ ששרץ מטמא בתוך המקוה, לפרוך את הדין אותו מציעה התוספתא שמקוה יציל את הטהורים, הלא יש לחלק בין הדברים ולומר, שאם הטבילה לא הסתיימה ועדיין הטובל בתוך המקוה, אזי השרץ מטמאו כיון שעדיין לא סלקא ליה טבילה. אבל אם כבר עלה מתוך המקוה ונטהר, שמא טבילה זו מטהרתו גם בעתיד ומצילתו מפני הטומאה.

הפרי יצחק אף מוסיף שהדברים מפורשים ביותר בדברי הרא"ש, שפירש הצד שמקוה יציל את הטהורים מלטמא: כגון אם עמד כל גופו במקוה ונגע בידו אחת בשרץ ובידו אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה, יציל עליו שלא יקבל טומאה בעודו במקוה לטמא הכלי בעודו במקוה, ובתו"כ דרשינן והנוגע בנבלתם יטמא אפילו הוא בתוך המים. הרי מבואר מדבריו שהיה מקום ללמוד בקל וחומר שכשם שמקוה מעלה את הטמאים כך גם דין הוא שיציל באופן שכל גופו במקוה ונגע בטומאה ובידו השניה בכלי, ורק מדרשה ילפינן שאין עושים קל וחומר זה – ולפי דברי הכסף משנה, מה שייך לדון דין זה בקל וחומר, הרי כיון שהטמא עדיין בתוך המקוה ולא יצא לחוץ, הרי עדיין לא נטהר ופשוט שלא יציל את הכלי מליטמא.

ראיה נוספת מדברי הרא"ש נגד דעת הכסף משנה, מעלה הגרי"ב ממה שהעמיד הרא"ש את הנידון באופן שנגע במקביל בשרץ ובכלי, ולכאורה אם טעם הדין כמו שכתב הכסף משנה שכל זמן שלא עלה מן המקוה לא נטהר, אם כן יכול היה הרא"ש להעמיד המקרה בפשטות כגון שנגע בשרץ ואח"כ נגע בכלי בתוך המקוה, שאם המקוה מציל הרי האדם טהור וגם הכלי טהור, ואם אינו מציל נטמא האדם ולא נטהר עד שיעלה מן המים. אלא על כרחך שגם בעודו במקוה נטהר, ולכן כל הנידון הוא רק באופן שידו אחת עודה נוגעת בשרץ. [ויעויין בדברי הפרי יצחק שנקט בדעת הכסף משנה שכל זמן שלא יצא ראשו ורבו אינו נטהר, ולעיל הבאנו דברי הגר"י מרצבך שנקט בפשטות שכל שיצא אפילו מיעוטו כבר חשיב תחילת יציאה ונטהר].

ראיית הרוגוצ'ובר מדברי התוספתא בפרה וביאור הגרש"י זוין בדבריו

בספר אישים ושיטות (הרוגאצ'ובי בתורת משיב) הביא שהצפנת פענח ציין לראיה לדעת הכסף משנה מדברי התוספתא בפרה (פ"ח) שם אמרו: יש כאן שהוא אומר טיהרני וטימאתיו, כיצד, מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ירד וטבל בתוכה הוא טהור ומקוה טמא, הרי זה אומר טיהרני וטימאתיו. כדרכו, אומר הגרש"י זוין זצ"ל, לא ביאר המחבר כוונתו, אבל מובן מאליו שכך היא ראייתו: אם נטהר הטמא בעודו בתוך המים, הרי אז עוד לא נחסרה המקוה, ומה זה ענין ל'טיהרני וטימאתיו'. אלא ודאי שגם טהרת האדם באה עם עלייתו, באופן שפסול המקוה וטהרת הטובל באים בבת אחת, ולכן מתאים לומר שגדרו הוא 'טיהרני וטימאתיו', שכן בעת הטהרה נפסל המקוה [ודעת הרוגוצ'ובער שאף שנטהר הוא בעלותו אך טהרתו היא למפרע מזמן כניסתו, יעו"ש בדבריו].

מדוע שאל הרש"ר הירש את השערי דעה על בעיה מופשטת שלא לפי דרכו

בקובץ המעיין (גליון ז) עומד רבי יונה מרצבך זצ"ל ר"י קול תורה, על דרכו של הרש"ר הירש בהסברת טעמי המצוות ורעיונותיהם. לדבריו, קשר בל ינותק קיים בין דיני המצוה והלכותיה ובין טעמיה. רק מי שמביט על כל פרט ופרט של המצוה, רק מי שחוקר טיבה של כל הלכה והלכה, יוכל להעיז לנסות ולמצוא את רעיון המצוה, טעמה, והרמז שיש בה לאדם.

דוגמא מעניינת לכך מוצא רבי יונה מחקירת האחרונים הזו אותה הוא מגדיר כ"בעיה מופשטת כמעט, ראויה לחובשי בית המדרש בלבד". והנה רבי חיים יהודה ליב ליטווין זצ"ל מסאסניצא, בספר השו"ת שלו שערי דעה, הנדפס בלמברג שנת תרל"ה מביא כמה וכמה חילופי תשובות שהיו לו עם גדולי הזמן. באחת התשובות (ח"א סימן עה) הוא מספר כי בהיותו בפרנקפורט על נהר מיין, אצל כבוד הרה"ג המפורסם לתהלה בכל מדינת אשכנז מו' שמשון רפאל נ"י, שאל אותו הרש"ר הירש שאלה זו שנסתפק בה, אם טמא שהטבילה מטהרתו, נטהר עוד בהיותו בתוך המים, או שגמר טהרתו בצאתו מהמים ולא קודם לכן. הגרחי"ל ליטווין השיב לו בדברו עמו ואחר זמן העלה את דבריו על הכתב "אע"פ שרחוק הדבר שיהיה בזה שום נפקא מינה לדינא, יען כי חביב עלי כבוד הרה"ג הנ"ל אשר רוח חכמים וחסידים שם באשכנז נוחים הימנו".

אודה, אומר רבי יונה, כי כשראיתי תשובה זו, השתוממתי רגע אחד. מי שמכיר דרכו, דעותיו ובעיותו של רשר"ה יודע שרחוק הוא מאד מחיקות מופשטות הלכתיות כאלה, שאין להם אחיזה בדבר ממשי, או בפירוש דברי התורה והראשונים... ומה איפוא הניע את רשר"ה לשאול בכה ולחקור בדבר.

זמן התשובה הוא בזמן שבין הדפסת פירוש הרשר"ה על שמות ועל ויקרא

נראה לי ברור, מסיק הגרי"מ, שלא את דבר ההלכה ההיא בגלל עצמה חקר רשר"ה אלא משום שהיה בדעתו לחקור ולמצות עומקו של רמז וטעם החוזק וגזירת הכתוב הזאת שטבילה מסלקת טומאתו של אדם. וכשיטתו שרק מתוך ידיעת כל פרטי הדינים וחקר הלכותיה, יש לרדת לעומקה של מצוה וסודותיה ולתפוס את הרעיון שבה.

גם ראיה לדבר מביא רבי יונה מרצבך במאמרו, שכן זמן התשובה אותה כותב השערי דעה הוא מקיץ שנת ה'תרל"א, והנה זמן זה הוא בין הופעת פירושו של רשר"ה (בגרמנית) על חומש שמות, שנדפס בתרכ"ט, ובין הופעת פירושו על חומש ויקרא, שנדפס בתרל"ג. הרי שבאותה שעה עסק רשר"ה בביאור חומש ויקרא – ואכן כשנעיין בדבריו בביאור עניין הטבילה נמצא שהיטב נגע בחקירה זו, אם כי נראה שהוא מזכיר את שני הצדדים גם יחד.

עניינה של ביאת מים וביאת שמש לידה מחדש מתוך ניתוק ממקום וזמן הטומאה

וכך מבאר רש"ר הירש (ויקרא סו"פ יא ד"ה טבילה) את עניינה של טבילה - ביאת מים, והערב שמש - ביאת שמש, שני החלקים המרכיבים את טהרת האדם הטמא: טבילה. כבר עמדנו על הצירוף של 'ביאה במים' ו'ביאת שמש' בתורת כהנםי, חזרת הטהרה תלויה בשתי ביאות אלו, וזו משמעות הקשר הפנימי שביניהן. שתי אלה מנתקות את הקשר שבין הטמא לבין רשות הטומאה. הטבילה – מבחינה מקומית, הערב שמש – מבחינה זמנית. מים המכונסים בשקע שבקרקע, בלי שניטל מהם אופיים כיסוד [על פי התנאים האמורים בפירוש פסוק ל"ו: לא בכלי, בלא תפיסת ידי אדם, לא שאובים ולא ע"י דבר המקבל טומאה].

מים אלה הם מחוץ ל'תחום הטומאה'. וכבר אמרו בכלים (פי"ז מי"ג): "כל שבים טהור", הוה אומר, כלים העשויים מחיות המים אינם מקבלים טומאה. נמצא שהתחום העיקרי של הטומאה, הוא האדמה – היבשה, שהיא מקום משכנו של האדם. ושעה שאדם טובל את כל גופו במים אלה, והוא שוקע בלי חציצה ביסוד זה – כבר ניתק כל קשר שבינו לבין תחום הטומאה. הרי הוא עוזב את קרקע האדם וחוזר לשעה קלה אל עולם היסודות – כדי להתחיל חיים חדשים של טהרה. מבחינה סמלית הוא נולד מחדש.

אם לאחר מכן גם שקעה לו חמה, וכך נגמר היום שראהו בטומאתו, כי אז... הוא עבר ליום טהור, באותה שעה כבר ניתק הקשר שבינו לבין טומאתו – גם מבחינה זמנית – ונמצא תטהרת שלמה.

הרי לנו שהרשר"ה בדבריו מדמה את טהרת המקוה כלידה חדשה, סמליות שמתפרשת היטב עם חידשו של הכסף משנה לפיו טהרת הטובל אינה בעצם הטבילה כי אם דוקא בעליתו מן המקוה – כשהוא "מבחינה סמלית נולד מחדש". אמנם גם הרש"ר מזכיר את הטבילה בלי חציצה בתוך יסוד המים שבכך ניתק כל קשר שבינו לבין תחום הטומאה – ולכן נוקט הגרי"מ שהרשר"ה בדבריו מערב את שני צדדי החקירה.

אין זאת אלא שרשר"ה ראה את החקירה ההשקפתית, אם עניינה של הטבילה - ביטול עצמיות האדם וחזרתו אל חיק הבריאה, בשקיעתו במים שנתהוו ללא תפיסת יד אדם, או שעניינה להיפך - התחלת העתיד, חיים חדשים בטהרה, תלויה בחקירה ההלכתית אם הכניסה למקוה היא המטהרת, או שמא טמא הוא עד הרגע האחרון ואך כשיוצא מן המקוה אזי נטהר הוא כבריאה חדשה – ולשם כך חקר ושאל להכיר אמתות מהות הטבילה מתוך הלכותיה. כי, כפי שהוקדם, הדרך 'לדעת' תורה, אין לה מוצא אחר אלא 'מדין' תורה.