אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/עב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי י"ב טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף עב[עריכה]

הנהגות תלמידי חכמים לכל אדם[עריכה]

טביעות עין מחמת הקפדת תלמידי חכמים על הפיכת חלוקם

במשנה בנדרים (עב:) שנינו: דרך תלמידי חכמים, עד שלא היתה בתו יוצא מאצלו, אומר לה: 'כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין'. וכן הבעל, עד שלא תכנס לרשותו אומר לה: 'כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין', שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר [- לפי שאין הבעל מיפר בקודמין].

ובגמרא בשבת (קיד.) אמר רבי יוחנן, איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להופכו. ופירש רש"י: לובשו כשהוא הפוך, מקפיד עליו והופכו, שמקפיד עליו שלא יראו התפירות ואימרי החלוק.

ונפסק בשו"ע (חו"מ סימן רסב סכ"א): המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה, אם כלי חדש הוא – הרי הוא שלו, ואם היה שטבעתו העין – חייב להכריז, שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן בכלי זה סימן, יש לי בו טביעות עין, חייב להראותו לו. אם הכירו ואמר שלי הוא – מחזירין אותו. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק... ושהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.


פסק הטור והשו"ע שכל אדם ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו וקושיית הט"ז מהוכחת הטור מת"ח

ואמנם ענין זה של הפיכת החלוק, הביאו השו"ע גם באורח חיים (ס"ב ס"ג): ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו, שלא יהפוך הפנימי לחוץ. ופירש המגן אברהם (סק"ג) שבכך יראו התפירות המגונות ויתגנה בעיני הבריות. ומקורו מדברי הטור: וידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא להפוך הפנימי לחוץ, כדאיתא בשבת פרק אלו קשרים, אמר רבי יוחנן, איזהו תלמיד חכם המדקדק בחלוקו להפכו כדרכו.

והקשה הט"ז (סק"ב) וקשה על הטור שפתח בכל אדם, ומייתי ראיה מתלמיד חכם. ועוד, דבתחילה אמר 'ללובשו כדרכו' וגבי תלמיד חכם נקט 'להפכו כדרכו'. ונראה דחדא מיתרצית בחברתה, דתחילה אמר שכל אדם יהא נזהר לכל הפחות בלבישתו לכתחילה, שבתלמיד חכם מצינו דבר גדול מזה שאפילו היה לובשו כבר מהופך, חוזר ופושט ולובש כדרכו.

וכך כתב גם הפרישה (סק"ג): ומביא רבינו ראיה מרבי יוחנן, שכיון שתלמיד חכם פושט אפילו כל בגדיו אם לבשו מהופך, נראה דלכל הפחות בתחילה יזהר כל אדם ללבשו כדרכו. ובחידושי הגהות (סק"א) כתב: אע"ג דלא אמר רבי יוחנן אלא בתלמיד חכם דוקא, היינו לענין אם לבשו כבר שיפשיטנו ויהפכו כמו שכתב רש"י בהדיא, ולמד רבינו דאף מי שאינו תלמיד חכם, עכ"פ יזהר שלא יהפכנו בלבישתו. מהרלנ"ח וכן כתב הט"ז, עכ"ד.

ולפי דבריהם נמצא שאם לא נזהר, ולבש חלוקו מהופך, אזי חלוק הדין, שאם תלמיד חכם הוא יש לו להקפיד בזה ולפשוט חלוקו וכדברי רבי יוחנן, אמנם אם הוא אדם בעלמא ואינו תלמיד חכם אזי אינו צריך לפשוט חלוקו, שסתם אדם אין לו אלא להזהר מתחילה שלא ללובשו מהופך, אך כל שלבשו כבר אי"צ לפושטו. וכך פסק המשנה ברורה (סק"ד): ואם לא נזהר והפך, אם תלמיד חכם הוא, צריך לפושטו ולחזור ללובשו כדרכו, שלא יהיה בכלל משניאי חס ושלום, ושאר כל אדם אין צריך.


ביאור הבכור שור דסבירא ליה לטור שכיון שדבר שנאוי הוא יזהר כל אדם עכ"פ בתפילה

ובבכור שור (ע"ס הש"ס לשבת שם) ביאר דברי הטור באופן אחר: דסבירא ליה להטור, כיון דדבר שנאוי הוא – ראוי לכל אדם ליזהר בו, כשרוצה לעמוד בתפילה, שראוי להדר בגדיו כמ"ש (שו"ע סימן צח ס"ד), ולמדנוה משק, 'אשר אין לבוא לשער המלך בלבוש שק'.

והוסיף הבכור שור, שמה שאמרו בגמרא 'תלמיד חכם' הוא משום ששאר אדם אע"ג שמדקדק בחלוקו ומזה נדע שיש לו טוב עין לדקדק [וכמבואר מתו"ד המהרש"א שם שכיון שמקפיד בעינו לדקדק בלבושו, יכול להכיר חפציו בטביעות עין], אך מכל מקום כיון שאינו ת"ח חושדים בו שמא משקר, ורק תלמיד חכם שאין בו חשש משקר, וגם מכיר בטביעות עין – לו מחזירים. ועוד ביאר, שאף שכל אדם יש לו לעשות כן, מכל מקום בזה גופא שיודע להיזהר במה שצריך להיזהר – בזה ניכר שהוא תלמיד חכם.

ונמצא לפי דברי הבכור שור שאף שבגמרא מבוארת הנהגה זו של היפוך החלוק בתלמיד חכם, מכל מקום הנהגה ראויה היא לכל אדם. והבכו"ש מביא דוגמא לדבר מהדין המבואר במשנה בנדרים שהובאה בראש הדברים. שכן אף שבמשנה כתוב ש'דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין', מכל מקום מבואר בגמרא ד'אורחיה דצורבא מרבנן להדורי' – ומלשון זו משמע שבאמת ראוי לכל אדם לעשות כן אלא דאורחא דצורבא מרבנן לדקדק בזה. [ואפשר שהבכו"ש מביא ראיה גם לביאורו השני הנזכר, שהידיעה להיזהר במה שצריך להיזהר היא היא מסימני ת"ח, וכן גם בנדרים אף שכל אדם ראוי שיעשה כן אורחא דמילתא שרק התלמידי חכמים יודעים להיזהר במה שצריך להיזהר].

ולכן הכריע הבכור שור: ומזה הטעם נראה פשוט, דאפילו כל אדם, אם לבשו מהופך, יהפכנו לכדרכו, עכ"פ לצורך תפילה. והטור שלא האריך לכתוב כן, משום דסידורא דיומא קנקט ואזיל בכל הסימן שם כדת מה לעשות, ואין מהצורך לכתוב דכל הזריז יותר בענייני חסידות וזהירות אלו ולתקן אשר עיוות הרי זה משובח. והביא גם דברי הט"ז שכתב שלכל אדם דין זה הוא לכתחילה, ובדיעבד הוא רק לתלמידי חכמים, וכתב על דבריו: ולענ"ד אין טעם ורמז לזה בש"ס, ומנא ליה להטור לחלק בכך, והעיקר לענ"ד לדינא כמ"ש.

והמשנ"ב (שם) העתיק פסק זה, וכתב: ולתפילה, אפילו כל אדם צריך לפושטו וללובשו כדרכו, שראוי אז להדר בגדיו (ומקורו מצויין בשעה"צ ס"ק יג משערי תשובה סק"א בשם הבכור שור). וצ"ב קצת שאם כל הלימוד מת"ח לשאר אדם הוא רק לענין עומד בתפילה, אם כן מה הוקשה לבכור שור מדין החזרת אבידה בטביעות עין, שמא לטביעות עין לא סגי במי שמקפיד על לבושו רק בתפילה, ורק תלמיד חכם שמקפיד בכל שעה הוא שיש לו טביעות עין להחזרת אבידה. וקצת משמע מלשון הבכור שור 'דאפילו כל אדם אם לבשו מהופך יהפכנו לכדרכו, עכ"פ לצורך תפילה' – שהוא כמסופק לענין הפיכת הלבוש כשאינו לצורך תפילה, ולכן ביאר הגמרא גם אם ננקוט שכל אדם צריך להיזהר ואף להפוך לבושו המהופך גם לא לצורך תפילה, ויל"ע.


ראיית הגליוני הש"ס מאיסור פסיעה גסה שהוא גנאי לתלמיד חכם ואסור לכל אדם

ובגליוני הש"ס למהר"י ענגיל (נדרים שם) כתב אף הוא על הנהגת תלמידי חכמים לענין נדרים, דהוא הדין דראוי לכל אדם לעשות כן, אלא דאורחא לצורבא מרבנן להדורי כדאמר בגמרא. וציין לדברי הבכור שור, והוסיף והביא עוד מקומות שבהם מצאנו הנהגות תלמידי חכמים, אף שבאמת הם הנהגות נצרכות לכל אדם:

א' בגמרא בברכות (מג:) איתא: תנו רבנן, ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם... ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה. ובהמשך הסוגיא שם: וי"א לא יפסיע פסיעה גסה, דאמר מר, פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם.

ובגמרא בשבת (קיג:) בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי, מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת. אמר ליה, וכי בחול מי הותרה, שאני אומר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. הרי ששאלו בסתמא אם מותר לפסוע פסיעה גסה בשבת והשיב לו שאסור אף בחול מטעם זה – ולא חילק בין ת"ח לשאר אדם בזה, ונראה שהוא איסור כללי בכל אדם, ואעפ"כ נמנה לדעת הי"א בכלל הדברים שהם גנאי לתלמידי חכמים. הרי שאף שנמנה איזה דבר כהנהגת ת"ח מכל מקום אפשר שהוא חובה כללית אף לכל אדם.

אמנם בעץ יוסף על עין יעקב הקשה על מה שהביא הגמרא מקור להא דגנאי הוא לת"ח מהא דפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, שלכאורה שם מבואר שהוא סכנה ולא משום גנאי לת"ח, ועוד שנראה שהוא דין בכל אדם ולא בת"ח. ובספר חפץ ה' (שבת שם מובא באסיפת זקנים) כתב דאין הכי נמי, אין כוונת הגמרא להביא מקור לדין זה, אלא דאיידי דהזכיר דבר זה שצריכים ת"ח להיזהר בו משום גנאי, הזכיר גם שיש בו חשש סכנה שנוטלת מאור עיניו של אדם. ולפי זה נמצא שהם שני דינים – דין אחד משום סכנה והוא בכל אדם, ודין אחר משום גנאי והוא רק בתלמידי חכמים.

אלא שהעיר שם בחפץ ה' שהגמרא מנתה שם בשם היש אומרים גם שלא יהלך בקומה זקופה, ועל זה הביאה הגמרא: דאמר מר, המהלך בקומה זקופה אפילו ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב 'מלא כל הארץ כבודו', והקשה שהרי דין זה ודאי שהוא לכל אדם ולא רק לתלמידי חכמים. וכך נפסק בשו"ע (סימן ב ס"ו): אסור לילך בקומה זקופה, וכתב המשנ"ב (סק"ט): שדוחק רגלי השכינה כביכול. ואם כן לכאורה יש ראיה ליסוד הבכור שור מדין זה.

וכתב החפץ ה' ליישב קושייתו, שדברי היש אומרים עומדים באופן שעושה כן שלא בכוונה, כגון שקומתו זקופה, גבוהה וישרה, או באופן שכואב לו גופו ונצרך להלך בצורה זו, באופן שאין בכך איסור כלפי שמיא, אלא דמכל מקום צריך תלמיד חכם להרחיק מעליו כל חשד, שלא יאמרו שמתגאה בתורתו. ולפי זה נדחית גם ראיה זו, והגמרא עוסקת בתלמיד חכם דוקא ולא בכל אדם.


ספק רבי משה זכות אם כל אדם יכול לנהוג כתלמיד חכם לענין נדרי בתו ופשיטות השושנים לדוד

גם בנוגע להנהגת תלמידי חכמים בנדרים, בפירוש שושנים לדוד על המשניות (לרבי דוד פארדו, נדרים פ"י מ"ד) כתב בשם רבי משה זכות, שהסתפק בדבר זה אם יכולים שאר בני אדם לנהוג כמנהג תלמידי חכמים או שמא חיישינן ליוהרא. וכתב שם הרד"פ שיש לדמותו לדין עשיית מלאכה בתשעה באב, ששנינו במשנה בפסחים (נד:) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, רשב"ג אומר, לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם. ומבואר בגמרא (נה.) שנחלקו אם חיישינן ליוהרא או דלא מיחזי כיוהרא, שהרואה שאינו עושה מלאכה סובר שאין לו מלאכה, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא.

מעתה, מכריע רבי דוד פארדו זצ"ל, שכן הדין גם בנידון דידן, דלא מיבעיא לדעת רשב"ג שאין חוששים ליוהרא, ודאי שיכולים כל אדם לנהוג כתלמידי חכמים, אלא אף לדעת חכמים, כשם ששם הרואה תולה שעושה כן כיון שאין לו מלאכה, כך גם כאן הרואה שהוא מיפר נדרי בתו סבור שרצונו להפר נדריה ואינו תולה זאת בהנהגת תלמידי חכמים ואין כאן יוהרא. ובפרט שאינו צריך להפר לה בפני בני אדם, אלא יכול להפר לה בינו לבינה, ואם כן ודאי שאין שייך כאן יוהרא.

ראיה נוספת ליסוד הבכור שור מביא מהר"י ענגיל זצ"ל מדין עונת תלמיד חכם, שבגמרא בכתובות (סב:) מובאת הנהגה זו כהנהגת תלמידי חכמים דוקא: עונה של תלמידי חכמים אימת, אמר רב יהודה אמר שמואל מערב שבת לערב שבת. 'אשר פריו יתן בעתו' אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן, זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש. ומאידך מצינו בבבא קמא (פב.) שעזרא תיקן להם לישראל שיאכלו שום בערב שבת, ופירשה הגמרא שטעם תקנתו משום עונה, דכתיב 'אשר פריו יתן בעתו' ואמר רב יהודה... זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש. וכתב רש"י שם: משום עונה, שמצות עונה בלילי שבת. הרי שהיא מצוה כללית לכל ישראל. וכך גם מבואר במשנה בנדרים שהנודר מאוכלי השום אסור בכל איש ישראל, כי כולם בכלל תקנת עזרא. ובמשנה בכתובות (סד:) מובא משיעבודי הבעל לאשתו שאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, ובגמרא שם (סה:) מבואר שאכילה זו היא תשמיש, ולא הוזכר דהיינו דוקא בתלמידי חכמים. ויעויין שם שהביא עוד ראיות ליסוד הבכור שור.


דקדוק התוספות שמדאין שבח לתלמיד לאכול בשוק הא לאחר אין קפידא

מאידך, העיר מהר"י ענגיל, שבגמרא בקידושין (מ:) מובא שהאוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות. וכתב רש"י שהאוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו, אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל. והתוספות (ד"ה ויש) הקשו אמאי יפסל הא איתא בירושלמי: רבי שמעון ברבי הוה אכיל בשוקא, חזיה רבי מאיר, אמר לו, אין שבח לתלמיד לאכול בשוק. ודקדקו התוספות שממה שאמר לו 'אין שבח לתלמיד' משמע שלאחר אין קפידא. ולכן פירשו התוספות שהאוכל בשוק המובא כאן הוא באופן אחר. בשם ר"ח פירשו שהוא חוטף ואוכל, ובשם ר"ת פירשו שאוכל סעודה דפת שהוא גנאי יותר. הרי מבואר בתוספות שהנהגה שנאמר לתלמיד חכם יש לדקדק שדוקא לת"ח נאמרה ולא לאחר.

ואולי יש לחלק שבמקום שנאמר לשון 'אין שבח' אם כן גם ביחס לת"ח אינו אלא בבחינת 'אינו ראוי' ולכן בשאר כל אדם לא נאמרה כלל הנהגה זו, משא"כ בדבר שכלפי תלמיד חכם הוא גנאי או איסור, בכה"ג גם שאר כל אדם ראוי שיזהר בזה, ויל"ע.