אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/נ

יום רביעי כ' כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף נ

הנאה ממעשה נסים

הנס שנעשה לרב יהודה במעות שהתהוו תחת מחצלתו

בגמרא בנדרים (מט:-נ.) מובא מעשה בר' יהודה שלרוב עניותו הכינה אשתו 'גלימא דהוטבי' [- גלימה חשובה. ר"ן] מצמר שקנתה בשוק, וכשהיתה היא יוצאת לשוק, היתה מתכסה בה, וכשהיה ר' יהודה יוצא לשוק היה הוא מתכסה בה. פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית, והתכנסו כולם לתפילה מלבד ר' יהודה שלא בא, וכשתמה על כך רשב"ג אמרו לו שאין לו מעיל להתכסות בו. כששמע זאת רשב"ג שיגר לו ביד שליח גלימא, אך ר' יהודה לא חפץ לקבלה. ומבואר בגמרא שר' יהודה הגביה המחצלת עליה ישב ואמר לשליח 'חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא'.

ופירשו הראשונים שנעשה לו נס ותחת המחצלת היו מעות הרבה, וכך אמר לשליח ראה מה יש בידי אך איני רוצה להנות בעולם הזה. כך כתב הר"ן: מעשה נסים הוה. והמפרש: שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום זהובים. והתוספות הוסיפו שרב יהודה לא ידע קודם לכן שיש באותו מקום זהובים, אלא: הגביה המחצלת וסמך שימצא שם מעות הרבה בנס. וכ"כ גם בפירוש הרא"ש.

ביאור המהר"צ חיות שרב יהודה לא רצה להנות מהמעות שאסור להנות ממעשה ניסים

ובטעם הדבר שלא רצה רב יהודה להנות מהמעות, כתב המהר"צ חיות, וזה לשונו: מפני שהדין אצלנו דאסור להנות מן מעשה נסים. והביא מקור לדבריו מדברי הגמרא במסכת תענית (כד:) שם מסופר על רב יהודה עצמו שהיתה בימיו בצורת, ואמר לשמשו לשלוף לו מנעלו, וכיון ששלף מנעל אחד בא מיטרא. ואמר רב מרי בן בתו של שמואל שהוא היה באותה העת על שפת נהר פפא, וראה מלאכים שנדמו למלחים, ולקחו חול ומילאו בו ספינות ונעשה לקמח סולת, ורצו העולם לקנות מהם קמח זה, ואמר להם [רב יהודה או רב מרי]: "מהא לא תיזבנון דמעשה נסים הוא". ומבואר שאסור להנות ממעשה נסים, ולכן אף כאן לא חפץ רב יהודה להנות ממעשה ניסים.

ועוד הביא דברי רש"י (תענית כה.) במעשה הידוע בבתו של רבי חנינא בן דוסא שהניחה חומץ במקום שמן בנרות שבת, ודלקו. ואמרו בגמרא: תנא, היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה. וכתב רש"י: עד שנטלו ממנו אור להבדלה, הדליק ממנו נר אחר ליהנות בו, ונר של מעשה ניסים כיבה, כי היכי דעבד רב יהודה בחלא דהוה סמידא, ע"כ. הרי שאף ממעשה זה מבואר שאסור להנות ממעשה ניסים ולכן במוצאי שבת מיהר להדליק נר אחר כדי להנות ממנו.

ואמנם לכאורה צריך ביאור, כי אם אכן אסור להנות ממעשה ניסים, אם כן מה חפץ רב יהודה להראות בכך לשליחו של רשב"ג, הלא רשב"ג רצה להעניק לו הדבר במתנה, ואם כל סברת רב יהודה שלא להנות מהמעות שתחת הציפתא היא משום שאסור להנות ממעשה ניסים, אם כן אדרבה יקח את הגלימא מיד שלוחו של רשב"ג. ולכאורה מוכח שאדרבה מצד ההנאה ממעשה ניסים לא אכפת ליה, אלא דמכל מקום לא רצה להנות בהדין עלמא, וזה טעם גם שלא יהנה מהגלימא שביד שליחו של רשב"ג.

וכך גם משמע מלשונו של רב יהודה "לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא" – הרי שתלה את טעם סירובו במה שנהנה בעולם הזה, ולא במה שאסור להנות ממעשה ניסים. ואמנם לכאורה כוונת המהר"צ חיות שזה גופא טעם האיסור להנות ממעשה ניסים לפי שבכך מנכים לו מזכויותיו, ואינו נח לו להנות בהדין עלמא משכר המובטח לו לעתיד לבוא, וכדרך שאמרה אשת רבי חנינא בן דוסא (תענית שם): ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם, ואנן אפתורא דמיחסר, דהיינו שהאכילה בהדין עלמא, היא על חשבון האכילה בעלמא דאתי.

ביאור הבן יהוידע בטעם שגילה רב יהודה לשליחו של רשב"ג על הנס שארע לו

גם הבן יהוידע נקט בפשטות שאסור להנות ממעשה ניסים, ובזה ביאר הטעם שגילה רב יהודה לשליח את הנס שנעשה לו, כי מאחר והשם יתברך יודע שרב יהודה לא יהנה מהזהובים כיון שאין נהנים ממעשה ניסים, אם כן למאי נפקא מינה עשה נס של הויית הזהובים, אלא ודאי שעשה כן כדי שיראה לשליח הנשיא ויגיד זאת לנשיא. והבן יהוידע שם נקט שרב יהודה הרגיש כבר בנס שארע לו, כגון שראה מקום שהמחצלת גבוהה מהקרקע, או שהיתה המחצלת נקובה מעט. וכעי"ז יש לומר עוד שבאמת הרגיש שנעשה הנס באותה שעה שבא אצלו השליח ולכן היה פשוט לו שזה רצון ה' שיראהו לשליח.

אך נראה שכל דברי הבן יהוידע היינו רק אם ננקוט שאסור להנות ממעשה ניסים, כי אילו היה מותר מעיקר הדין להנות ממעשה ניסים, שמא נעשה לו הנס כדי שיוכל להנות ממנו כעיקר הדין, ורק שרב יהודה החמיר על עצמו. וכן יש מקום להקשות שכיון דגלי קמיה שמיא שלא יהנה מכך אף לפנים משורת הדין, אם כן לא יארע לו נס. ואם נקשה כן מכח ידיעת השם לאשר יארע, אם כן נקשה גם מדוע נתנה פיסת זהב לרב חנינא בן דוסא, כיון שקמיה שמיא גליא מה שלבסוף יחזור בו מחמת דברי אשתו ויחזירה לשמים.

ביאור הכלי גולה שהזהב היה שייך לרב יהודה אך לא רצה להנות ממנו

ובספר כלי גולה העיר כמה הערות במעשה דרב יהודה ושליחו דרשב"ג, א' איך סמך על הנס, ב' כל נס שנעשה לאדם מנכין לו מזכויותיו, ובפרט שלא היה צריך לנס זה, ודי היה לו לומר שאינו רוצה להנות בהדין עלמא. ג' מה הראיה שאינו רוצה להנות בהדין עלמא, הא מה שאינו חפץ לקחת מן הזהובים הוא משום שיפסיד שכר העולם הבא כמבואר במעשה דרבי חנינא בן דוסא.

ומכח הערות אלו רצה לחדש שבאמת היה לרב יהודה זהב ולא רצה להנות ממנו. ובאמת פלא מנין הכריחו הראשונים שנעשה לו נס, ואף הוסיפו יתירה על כך שסמך ובטח שייעשה לו נס, ולמה לא פירשו כפשוטו שהניח כל ממונו תחת המחצלת ולא חש בחסרון זה [כי אם היה מרגיש בחסרון, הרי זה כמי שצריך ליטול ואינו נוטל, ועל אחת כמה וכמה כשיש בידו הממון ורק אינו משתמש בו]. אמנם נראה לומר שהראשונים הוקשה להם לומר כן, כי הלא רשב"ג גזר תעניתא ומחמת שלא היה לו גלימא בטל מדבר זה ומן הדומים לו, ונראה שאילו היה לו ממון, הרי היה מחוייב לקנות גלימא שיוכל לצאת בה לתענית ושאר דברים. ורק אם לא היה לו הממון רק שרצה רשב"ג לתת לו, זה סבר רב יהודה שאין לו חיוב ליטול מן הצדקה כדי לקיים דברים אלו.

ולפי זה לכאורה יהיה מוכרח גם כן שאסור להנות ממעשה ניסים, כי אילו מותר להנות ממעשה ניסים הרי נראה פשוט שאם גלגל הקב"ה לידו שיהיה לו זהובים, אם כן היה מחוייב להשתמש בהם לצורך זה כדי שיוכל לצאת לתענית וכיו"ב, ואם לא עשה כן אין זאת אלא משום שסבר שאסור לו להשתמש במעשה ניסים, ואין כח במעלות אלו של השתתפות בתענית כדי להתיר איסור הנאה ממעשה ניסים.

ובספר מראות הצובאות (פ' בשלח) עמד בזה קצת, וכתב שמחד נראה שסבירא ליה שיש איסור בדבר, שאל"כ היה יכול להנות ממנו ולילך לבית המדרש להתפלל עם הציבור וזה הוי צורך מצוה. אך מאידך א"א לומר שסבירא ליה שהוא איסור גמור, כי אם כן לא היה צריך לומר דלא ניחא ליה לאתהנויי בהאי עלמא, אלא שאסור לאתהנויי (וכסברת המצפה איתן המובאת להלן).

קושיית האחרונים בסתירת דברי רש"י אם אסור להנות ממעשה ניסים או שרק טוב ונכון להתרחק ממנו

ואמנם המהר"צ חיות בדבריו הביא שני מקורות בדבריו כך שאסור להנות ממעשה ניסים, ובדברי האחרונים מצאנו שדקדקו ממקורות אלו עצמם שמותר להנות ממעשה ניסים מעיקר הדין. דהנה במעשה דרב יהודה ושני בצורת, כתב רש"י: אמר להו מעשה נסים וכו', ובמה דאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון, ע"כ. ודקדק החיד"א (הו"ד בשדי חמד מערכת הא' אות שפ) שאין איסור להנות ממעשה ניסים ואינו אלא מדת חסידות.

אלא שהקשו בזה המצפה איתן ועוד אחרונים מדברי רש"י בתענית (כד.) במעשה באלעזר איש בירתא שהלך לשוק לקנות נדוניא לבתו, ופגע בגבאי צדקה ונתן להם כל כספו, ולבסוף לא נשאר בידו אלא חד זוזא וקנה בו חיטים ונעשה נס ונתמלא כל אוצרו בחיטים. והלכה בתו לבית המדרש ואמרה לו: בא וראה מה עשה לך אוהבך. ואמר לה: העבודה, הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. ופירש רש"י: משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם להנות ממעשה נסים, כדאמר לעיל (שם כ:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, ע"כ. הרי שרש"י עצמו סבירא ליה שאסור להנות ממעשה ניסים, ומשמע שהוא מעיקר הדין. ונאמרו באחרונים כמה יישובים ליישב הסתירה:

המצפה איתן חילק בין נס דיחיד לנס דרבים, שרק ליחיד מנכין מזכויותיו משא"כ לרבים, אלא שגם לרבים כמה שאפשר להתרחק ממעשה ניסים יותר טוב ונכון. ובפרחי כהונה ביאר טעם החילוק, שכן סברת האיסור להנות ממעשה ניסים היא כפי שכתב רש"י שמנכין לו מזכויותיו וזה שייך רק כשנעשה הנס לאדם פרטי מחמתו, אבל כשנעשה נס לציבור הלא נעשה מחמתם ואם כן אין טעם שינכו להם מזכויותיהם.

עוד יש שביארו שכיון שרצו לשלם על אותם החיטים, נמצא שלא הרוויחו ממעשה הנס ולכן אין טעם לנכות להם מזכויותיהם. אמנם הוא פלא, כי לכאורה בשני בצורת כל הון שבעולם אינו ערך לחיטים שהם הצלת נפשות, ואם כן, סוף סוף נהנו הנאה יתירה מהחיטים ומדוע לא ינכו מזכויותיהם.

ראיית המצפה איתן מדברי רב יהודה לשליחו של רשב"ג שאין איסור להנות ממעשה ניסים

והגמרא במנחות (סט:) דנה בדין חיטים שירדו בעבים אם כשרים הם לשתי הלחם, וכתב שם המצפה איתן שנראה שאיסור זה אינו אלא ממדת חסידות ולא מן הדין. וכן הוכיח שם מדברי הגמרא בנדרים, ממה שאמר רב יהודה לשליחו של רשב"ג 'חזי מאי איכא מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא', ומשמע מזה שאילו היה ניחא ליה היה רשאי להנות מהמעות שנמצאו לו בנס. והוא הפך דברי המהר"צ חיות בנדרים.

קושיית הבן יהוידע כיצד נהנה רבי חנינא בן דוסא מנרה של בתו שדלק בחומץ

גם ראיית המהר"צ חיות מדברי רש"י במעשה בתו של רבי חנינא בן דוסא, הנה הבן יהוידע שם הקשה איך אמר רחב"ד לבתו 'מאי אכפת לך מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק' - הלא שפיר אכפת לה, כיון שאין נהנין ממעשה ניסים. ודוחק לומר דמשום שהנאת הנר בליל שבת מצוה לכך מותר. הרי שאדרבה מסוגיא זו נראה לאידך גיסא שמותר להנות ממעשה ניסים.

אמנם הבן יהוידע שם הסיק שמלבד הנר שהדליק בתו של רחב"ד, הדליקה גם אשתו נר, ואם כן לא נהנו ממנו והיו אוכלים לאור נרה של אשתו. ועפ"ז ביאר לשון הגמרא שהיה דולק עד שנטלו ממנו אור להבדלה, ומשמע שהדליקו נר אחר ממנו, ולכאורה קשה למה לא הבדילו על נר זה עצמו. אך לפי האמור ניחא, שכן נר זה היה מעשה נס וקיימא לן שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, והרי אין נהנין ממעשה ניסים, ולכן הדליקו נר אחר ממנו, ובכהאי גוונא ליכא למיחש להנאה ממעשה ניסים. הרי שאף מסקנתו כפי שדקדק המהר"צ חיות מרש"י שלא נהנו ממעשה ניסים במעשה דבתו של רחב"ד.

חילוק בין מבקש נס כי סבור שראוי לכך ובין סבור שכלפי שמיא נס וטבע שווים

ובמקום אחר הארכנו לחלק [ויסוד הדברים כבר הניח הבן יהוידע שם] בין נס שהמבקשו מחשיבו בגדר יציאה מדרך הטבע, שבזה יש לנכות מזכויות מי שנעשה עבורו, שכן סבור הוא שראוי הוא שייעשה לו נס. ובין נס שאף שהוא יוצא מדרך הטבע, הרי שהמבקשו מבקשו משום שמכיר ומאמין שכלפי שמיא אין חילוק בין נס לטבע, שבכה"ג אין טעם לנכות מזכויותיו כיון שאינו סבור שהוא חשוב שראוי להעשות לו נס, רק הוא סבור שכלפי שמיא אינו 'קשה' יותר לעשות נס מלעשות כטבע.

וזה תורף דברי רחב"ד לבתו מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, שתתבונן בנס שאינו עדיף על הטבע וממילא לא ינכו מזכויותיה [ועיקר צערה היה על ניכוי זכויותיה, כי ודאי ראתה שהנר דולק אף שהדליקתו בחומץ]. ואילו בתו של אלעזר איש בירתא אמרה להביא ראה מה עשה לך אוהבך, היינו שתלתה זאת בזכויותיו ולא הכירה בכך שנס אינו עדיף מטבע, ולכן אמר לה שאסור לה להנות ממעשה זה.