אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כט

יום רביעי כ"ט חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כט

'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' בצדקה

ספק המחנה אפרים באומר סלע זו לצדקה אם זכו העניים

המחנה אפרים (הל' צדקה סימן ב) כתב להסתפק באופן שנדר ליתן כך וכך לעניים, או שאמר סלע זו לצדקה, האם זכו בו העניים או לא. ומבאר המחנ"א שזה ודאי שאינו יכול לחזור בו מהתחייבותו, שהרי דרשו חז"ל מקרא ד'בפיך' – זו צדקה, שהתחייבותו חלה בדיבור בעלמא, אך מכל מקום יש להסתפק האם כבר זכו בו העניים או לא.

והנפקא מינה תהיה באופן שמת המתנדב, האם חייבים היורשים ליתן. כי אם נאמר שהאומר סלע זו לצדקה כבר זכו בו העניים זכיה גמורה, אם כן לכשמת יתחייבו היורשים ליתנו. אבל אם נאמר שלא זכו בו העניים, ורק שיש עליו חיוב לקיים דברו, אם כן כשמת אין היורשים חייבים לקיים נדרו, שהרי הם לא נדרו.

ומוסיף המחנה אפרים, שאפילו אם ננקוט שהיורשים חייבים לקיים את נדר אביהם, הרי שעדיין יש להסתפק, באופן שהיתומים קטנים ואינם 'ברי מצוה' לקיים פרעון חובת אביהם, אבל מכל מקום אם זכו העניים בצדקה זכייה גמורה, הרי שאפילו אם היורשים קטנים – מוציאים מידם.

הטעם שהוצרך רב יוסף ל'אנן יד עניים אנן' כדי שלא יוציאו הממון מהעניים

ובגמרא בבבא קמא (לו:) מובא מעשה בההוא גברא שתקע לחבריה, ודנו רב יוסף שישלם לחברו חצי זוז. וכששמע הנתקע שזה גובה התשלום, אמר 'לא בעינא, נתביה לעניים', ולבסוף חזר בו ואמר 'נתביה ניהלי, איזיל ואברי ביה נפשאי'. והשיב לו רב יוסף: כבר זכו ביה עניים, ואע"ג דליכא עניים הכא, אנן יד עניים אנן.

והקשו התוספות (ד"ה יד) למה הוצרך רב יוסף לכך שיד עניים אנן וכבר זכו הבית דין בכסף עבור העניים, הלא בלאו הכי כיון דדרשינן 'בפיך' זו צדקה, הרי שמיד כשאמר 'נתביה לעניים' כבר נתחייב לתת לעניים. ויישבו התוספות, שכיון שהוא דבר שלא בא לעולם אינו יכול לתנו בצדקה, ואם היה אומר 'לכשיבוא לידי אתנהו להקדש' אז היה חייב לקיים את דבריו בתורת נדר, אך כיון שרק אמר לתנו לצדקה, ולא נדר שיתנהו לצדקה, ממילא אינו חייב לתנו אחר שיבוא לידו, וקודם שבא לידו לא חלה נתינתו כי הוא דבר שלא בא לעולם.

ובאופן אחר כתבו התוספות בשם ר"ח, שאותו אדם לא רצה לחזור בו מנתינתו לעניים, ורק רצה ללוות המעות לפי שעה ולהחזיר אחר לעניים תחתיו. ועל כך אמר לו רב יוסף שכיון דיד עניים אנן כבר זכינו בו והאומר סלע זו לצדקה מותר לשנותו כל שלא בא ליד גבאי, אך משבא ליד גבאי אסור לשנותו.

ביאור המחנה אפרים שנחלקו הראשונים אם אומר 'תנו לעניים' חייב משום נדר

וכתב המחנה אפרים, שלדעת ר"ח נראה, שהטעם שאינו מסכים עם יישוב התוספות הראשון, הוא משום שלדעתו אפילו כשאמר 'תנהו לעניים' כבר מתחייב לקיים דיבורו כאילו נדר, ואפילו שאינו בלשון נדר.

והוסיף להביא שבדבר זה נחלקו גם הרמב"ם והראב"ד. שכן הרמב"ם כתב (מכירה פכ"ב) שאם אמר 'כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש' או 'אתננה להקדש' – הרי זה חייב לקיים דיבורו. הרי מפורש בדעת הרמב"ם שאף כשאמר 'יהיה הקדש' והיינו שלא אמר דבריו בלשון נדר והתחייבות אלא בלשון הקדש, מכל מקום נתחייב לקיים דיבורו. והראב"ד השיג עליו וכתב שאילו אמר 'אתן לעניים כך וכך' הרי זה חייב עצמו ויתן, אבל אם אמר 'ינתן לעניים כך וכך' מפירות שלא באו לעולם, לא קנו עניים.

נידון המחנ"א באומר 'יהא זה לצדקה' אם חייב משום נדר או משום אמירתו כמסירתו

על פי מחלוקת זו מעמיד המנחה אפרים את נידונו הראשון, באופן שנמצא הממון ברשותו ואומר 'יהא זה לצדקה' – שבאופן זה לכולי עלמא חייב לקיים דבריו, ויש לדון מאיזה טעם הוא. שלדעת הר"ח והרמב"ם שאפילו כשאינו ברשותו מתחייב לקיים דבריו כאילו נדר, אם כן כל שכן שבאופן זה חייב לקיים דבריו, מאותו הדין. אך יש לדון לדעת התוספות שכל שאינו ברשותו בשעת דיבורו אינו חייב לקיים דיבורו, מה הטעם שחייב לקיים דיבורו כשהממון ברשותו, האם טעם הדבר משום שכשנמצא הממון ברשותו אזי אין הקנייה מכח 'נדר' אלא כדרך שהקדש נקנה באמירה כך גם צדקה נקנית באמירה.

או שלא נאמר דין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' אלא בהקדש לגבוה, ולא בצדקה לעניים, והטעם שחייב ליתן סלע הנמצא בידו ואמרו לעניים הוא משום נדר בעלמא. ורק שבמקום שאינו ברשותו אזי אין דיבורו חל על ממון שלא זכה בו ואינו שלו, ולא התחייב בפירוש ליתנו לכשיבוא לידו, משא"כ כשהממון בידו ואמר עליו 'יהא זה לצדקה' – אזי חל דיבורו על ממונו בתורת נדר.

וכתב המחנ"א, שמדברי רש"י, הרי"ף, הר"ן, ר"י בני"ט, הרא"ש, הטור, הריטב"א והרא"ה, משמע שהם סוברים שאכן גם בהקדש עניים אמרינן 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'.

ונמצא שאפשר לתלות מחלוקת התוספות והר"ח בנידון זה, שלדעת ר"ח כל חיובו בתורת נדר, אך אין אומרים 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' בהקדש עניים. משא"כ לדעת תוספות שכשלא בא לעולם אינו חייב משום נדר, ודוקא כשנמצא בידו חייב ליתנו, יש לומר שטעם החיוב אינו מחמת נדר אלא משום ש'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'.

מחלוקת הראשונים בספק צדקה אם הוי ספק איסור או ספק ממון

ובגמרא בנדרים (ז.) דנה הגמרא אם 'יש יד לפאה' ו'אם יש לצדקה', וכתב הר"ן: בפאה ובצדקה כתב הרשב"א ז"ל נמי דאזלינן לחומרא, כיון דסלקו בתיקו, וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהלכותיו... וקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא. ותמה הר"ן על דבריהם: במאי דקאמר דקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא לחומרא, ונראה שהסכים לזה הרשב"א ז"ל, תמהני עליהם שהרי סוגיא מפורשת היא בסוף פרק הזרוע והלחיים, שספק ממון עניים הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע... אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא, ולפיכך איני מתחוור בדבריהם ז"ל בזה.

וכתב המחנה אפרים שהראשונים נחלקו בספק הנזכר, שהרשב"א והרמב"ן סוברים שאפילו אם אמר 'הרי זו', מכל מקום לא נעשה גוף הממון צדקה, אלא רק חיובא קיבל עליו ליתנם לעניים – וכיון שכן הרי ספקו הוא ספק נדר, והוה ספק איסורא ולחומרא. משא"כ הר"ן סובר שכיון שאמר לעניים בזה נקנה גוף הממון לעניים, ומצא שמעתה מה שמחוייב ליתן לעניים אינו בשביל קיום הנדר אלא מחמת שהוא ממון עניים, ואם כן הוה ליה ככל ספק ממון עניים שדינו לקולא.

מחלוקת הרשב"א ורבי משה מקרטבי בביאור מחלוקת עולא ובר פדא

עוד איתא בגמרא בנדרים (כח:) שנחלקו בר פדא ועולא בדין האומר 'נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו', שלדעת בר פדא אם פדאן קודם שנקצצו – חוזרות וקדושות מאליהן. ומאידך אחר שנקצצו צריך לפדותם. ואילו לדעת עולא – כיון שנקצצו שוב אינו פודן אלא קדושתם פוקעת בכדי.

ונחלקו הראשונים האם עולא חולק על דברי בר פדא רק ביחס לדין הפדיון שאחר הקציצה, שלדעת בר פדא אינה פוקעת בכדי. או שמא חולק עולא על בר פדא גם בחידושו הראשון, שאם פדאן קודם הקציצה חוזרות וקדושות מאליהן, וסובר שאם פדאן אינם חוזרות מאליהם לקדושתם הראשונה.

דעת הרשב"א (מובאת בר"ן כח: ד"ה ועולא) שעולא אינו חולק על בר פדא אלא לגבי אחר הקציצה, אבל לענין קודם שיקצצו לכולי עלמא 'פדאן – חוזרות וקדושות'. ואילו לדעת רבי משה קרטבי (הו"ד בר"ן שם) חולקים עולא ובר פדא בשני הדברים, בין קודם הקציצה, אם פדאן אם חוזרות וקדושות, וגם אחר הקציצה אם קדושתן פוקעת בכדי או שצריך לפדותם.

וביאור דעת רבי משה קרטבי, שאף שבגמרא לא מפורש שנחלקו אלא לענין אחר הקציצה, אך כל הטעם לכך שלדעת בר פדא אם פדאן קודם הקציצה שחוזרות וקדושות, הוא משום שאמר בהקדשו 'עד שיקצצו', ולכאורה לדעת בר פדא שאחר הקציצה אין הקדושה פוקעת בכדי והמקדיש צריך לפדותם, אם כן למה התכוון זה כשאמר שההקדש הוא 'עד שיקצצו'. אין זאת אלא שכוונתו היתה שעד שיקצצו ישוב ההקדש ויחול, אף אם יפדנו.

משא"כ לדעת עולא, שאחר הקציצה אינו צריך לפדותו כיון שהקדושה פוקעת בכדי כל שהגביל הקדושה בזמן ההקדש. ואם כן לדבריו מתפרשים דברי המקדיש 'עד שיקצצו' כפשוטם – שהקדושה תהיה עד זמן הקציצה ולאחר מכן תפקע, ואם כן, לדבריו אין טעם לחדש שכוונת המקדיש היתה גם שהקדושה תשוב ותחול 'עד שיקצצו' אם פדאן קודם הקציצה.

נידון הר"ן כשאמר לאחד שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים

וכתב הר"ן לדון לפי מחלוקתם, באופן שאמר לאחד, שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים, האם נאמר שבאומרו 'עד שאעלה' נתכוון שכל זמן שלא עלה אפילו אם יחזור ויקחנו מאת המקבל, תשוב המתנה ותחול והשדה תשוב לרשות המקבל, או לא.

ובפשטות תלה הר"ן נידון זה במחלוקת הרשב"א ורבי משה קרטבי, כי לדעת הרשב"א האומר 'עד שיקצצו' לכולי עלמא כוונתו שיחול הקדשו כל זמן שאפשר עד הקציצה, ואם כן הוא הדין כשנתן שדה לחברו 'עד שאעלה לירושלים' שכוונתו שיחול המקח כל זמן שאפשר לו לחול עד שיעלה לירושלים. משא"כ לדעת רבי משה קרטבי, איננו מפרשים דעת המקדיש לכך, אלא מאחר שאי אפשר לפרש כפשוטו שכוונתו שיפקע ההקדש לאחר הקציצה – כיון שקדושה לא פקעה בכדי לדעת בר פדא, ואם כן כל זה שייך רק בהקדש, משא"כ לענין דיני ממונות שבודאי כל שתלה זכיית אדם בזמן, הרי שבהגיע הזמן פקעה זכותו [וכמו באומר לאחד, נכסי לך ואחריך לפלוני, שפוקע זכות הראשון בכדי], ואם כן מתפרשת תלייתו 'עד שאעלה לירושלים' כפשוטה – ואין מקור לחדש שכוונתו שיחול המקח וישוב ויחול אם תחזור השדה לרשות הנותן.

דמיון הרשב"א בין אומר קרקע זו לעניים למקדיש נטיעות עד שיקצצו

אמנם כתב הר"ן שהרשב"א עצמו היה חוכך בדינו לומר אף הוא שאין דין זה אלא במקדיש בלבד ולא במקנה לחבירו בעלמא. והטעם, "משום דהקדש חל בקדושת פה ובאמירה בלחוד, והוא הדין לאומר יהא קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים – דאמירה כמסירה. אבל במקנה לחבירו בעלמא לא – דבמאי קני", דהיינו שאינו יכול לקנות את השדה אלא בכסף שטר או חזקה, ואלו כבר כלו מיד כשנעשה המקח בפעם הראשונה, ובמה ישוב ויקנה בפעם השניה אחר שחזרה השדה לרשות הנותן.

ועל כל פנים מבואר בדברי הרשב"א שדימה דין האומר 'יהא קרקע זה לעניים', לדין הקדש שחל בקדושת פה ובאמירה בלחוד, ומכאן תמה בספר חידושי בתרא (אות קסג) על דברי המחנה אפרים שנקט בדעת הרשב"א שבצדקה אף כשאמר 'הרי זו' לא נעשה גוף הממון צדקה, ורק התחייבות בעלמא בתורת נדר קיבל עליו – והרי כאן מבואר להדיא שדעת הרשב"א שכל שאמר 'יהא קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים' שנקנית הקרקע באמירת פיו בלבד, משום שאמירתו כמסירתו, ולכן אפילו אחר שחזרה הקרקע לידו, שבה הקרקע ונקנית לעניים – ואף שקנייני כסף שטר או חזקה אינם מועילים באופן זה כיון ש'כלתה קניינו'.

ראיית המחנה אפרים לדעת הרמב"ם מסוגיית הגמרא בפלוגתת עולא ובר פדא

ראיה לדעת הרמב"ם והר"ח הסוברים שכל שאמר ליתן לעניים, אף שלא היה ברשותו, חייב לקיים דברו משום נדר – מביא המחנה אפרים מסוגיית הגמרא בנדרים הנזכרת, במחלוקת עולא ובר פדא. שם (כט.) מקשה אביי על דעת בר פדא הסובר שקדושה לא פקעה בכדי, מדברי הברייתא, העוסקת באדם האומר: לאחר שלושים יום עולה ומעכשיו שלמים – שאכן חלו דבריו, ומעכשיו הוא שלמים ולאחר שלושים יום נעשה עולה, ודין זה עומד בסתירה לדעתו של בר פדא.

ומסקנת הגמרא (כט:) שבר פדא יבאר את הברייתא באופן זה: שאם לא אמר 'מעכשיו שלמים' אזי לאחר שלושים יום הוי עולה, והרי זה כאומר לאשה 'התקדשי לי לאחר שלושים יום' שאף שנתעכלו המעות מקודשת היא לאחר שלושים יום. ואף זה שלא אמר 'מעכשיו שלמים' אלא רק 'לאחר שלושים יום עולה' – לאחר שלושים יום חלה בו קדושת עולה.

על ביאור זה מקשה הגמרא: 'פשיטא'. ומיישבת, שהחידוש הוא שאינו יכול לחזור בו כיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והקשה הר"ן, מה בכך שכמסירה הוי, הלא סוף סוף לא חלה עדיין מסירתו אלא לאחר שלושים יום, ואם כן מדוע לא יוכל לשוב בו. וכתב שכוונת הגמרא שכמסירתו להדיוט וכאילו אמר מעכשיו דמי. וכתב המחנה אפרים שביאורו דחוק.

ולכך ביאר המחנ"א באופן אחר, שכיון שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ממילא חייב לקיים דברו כאילו נדר, ואף שאינו נדר חייב לקיימו כאילו נדר, ולכן אינו יכול לחזור בו. ואם כן מסוגיא זו רואים אנו שאפילו במקום שלא הוציא את דבריו בלשון נדר ממש, אלא רק אמר ש'סלע זה יהיה לעניים' – כבר חייב לקיים את דיבורו ואינו יכול לחזור בו.

אפשר לומר, שהר"ן עצמו לא ניחא ליה לפרש כפירוש המחנה אפרים, שכן כבר התבארה דעתו של הר"ן שספק ממון עניים נידון כספק ממון, וזאת משום שבאמירתו כבר נקנה הממון לעניים והנידון הוא על בעלות הממון ולא על חיובו ליתן לעניים מדין נדר.

ואם כן לדעת הר"ן הטעם שכשאומר 'יהא זה לעניים' חייב ליתן לעניים אינו בתורת נדר, אלא משום שגם בהקדש עניים אומרים 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', ואין צורך לחדש לדעתו כדעת הר"ח והרמב"ם שבאופן זה על אף שלא אמר בלשון נדר – חייב לקיים דברו כבנדר. וחידוש זה הלא הוא העומד בבסיס ביאור המחנה אפרים בסוגיא, ולכן הוצרך הר"ן לפרש את דברי הגמרא בדרך אחרת.