אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כו

יום ראשון כ"ו חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כו

אין הלכה כתלמיד במקום הרב

ספק הר"ן אם הלכה כרבה דהוא הרב או כרבא דהוא בתראה

במשנה בנדרים (כה:) תנן: ראה אותן אוכלין תאנים, ואמר הרי עליכם קרבן, ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים. בית שמאי אומרים, הן מותרים ומה שעמהם אסורים, ובית הלל אומרים, אלו ואלו מותרין.

ובגמרא נחלקו רבה ורבא בביאור פלוגתתם, רבה סובר שבמקום שאומר שאילו היה יודע שאביו עמהם היה אומר 'כולכם אסורים חוץ מאבא' - אזי גם עתה כולם אסורים ורק אביו מותר, ומחלוקת ב"ש וב"ה כשאומר שאילו היה יודע שאביו עמהם היה אומר 'פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר'. ורבא סובר שבמקום שהיה אומר 'פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר' לכולי עלמא כולם מותרים, ומחלוקתם באופן שהיה אומר 'כולכם אסורים חוץ מאבא', והגמרא נושאת ונותנת בדבריהם.

ובסוף הסוגיא (כו:) כתב הר"ן: ולענין הלכה... בפלוגתא דרבה ורבא, כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוי רביה דרבא, ואיכא למימר דהילכתא כרבא משום דבתרא הוא - נקטינן כרבה לחומרא. ומה שכתב הר"ן ד'איכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוי רביה דרבא', בפשטות כוונתו לכלל שכללו הראשונים: אין הלכה כתלמיד במקום הרב. על דברי הר"ן הללו ציין רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס: עיין בר"ן ריש סוכה דף רלא, וצ"ע. ונבאר כוונתו.

תמיהת רבי עקיבא איגר מעדות הר"ן ש'מסורת בידינו' שהלכה כבתראה

במשנה בסוכה (ב.) שנינו: סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ורבי יהודה מכשיר. ובטעם הפסול בסוכה הגבוהה מעשרים אמה נחלקו האמוראים בגמרא, רבה ס"ל דילפינן מהכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - ולמעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה. רבי זירא ס"ל דילפינן מ"סוכה תהיה לצל יומם" - ולמעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות. ודעת רבא דילפינן לה מהכתוב "בסוכות תשבו שבעת ימים" שצריך שיעשה דירתו דירת עראי - ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא קבע.

ובגמרא (ב:) מבוארת נפק"מ בין הטעמים, באופן שהדפנות מגיעות לסכך, שלדעת רבה אפילו גבוה מעשרים אמה אדם יודע שהוא בסוכה מחמת המשך הדפנות. וכן באופן שהסוכה רחבה מד' אמות שאזי יושב בצל סוכה אפילו אם גבוהה מעשרים אמה לדעת רבי זירא. ואילו לדעת רבא שטעם הדין משום דירת עראי, אין חילוק באופנים אלו, ובין אם מגיעות הדפנות לסכך ובין אם רחבה הסוכה יותר מד' אמות, כל שגבוהה יותר מעשרים אמה - פסולה.

וכתב הרי"ף (א. מדפה"ר): איכא מאן דאמר הילכתא כרבה, דהא כל מילי כרב עביד. ואנן מסתברא לן דהלכתא כרבא, דקיי"ל סוכה דירת עראי בעינן, ורבי יהודה דמכשיר סבירא ליה דסוכה דירת קבע בעינן [- ופירש הר"ן, שממה שהגמרא תולה בכל מקום את מחלוקת ר"י ורבנן בדירת קבע ובדירת עראי, משמע כרבא], עי"ש טעם נוסף שמכוחו נוקט הרי"ף שהלכה כרבא.

ובר"ן שם הוסיף שאותם הסוברים שהלכתא כרבה, מסייעים דבריהם משום שרבה רבו של רבא היה. וכתב לדחות ראיה זו, דמה דאמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב הני מילי כשנחלק עמו בחייו, שכיון שלא קיבל רבו דבריו נדחו דברי תלמיד, אבל כשנחלק עליו לאחר מיתה לא. ואדרבה קיימא לן הלכתא כבתראי, ואע"ג דבתראי תלמידי דקמאי נינהו. וסיים הר"ן: ופירוש דבר זה מסורת בידינו מן הגאונים ז"ל.

והנה מבואר לכאורה בדברי הר"ן שהכריע ש'מסורת בידינו' שהלכה כרבא לגבי רבה, ואף שהוא רבו, כיון שהוא בתראי, ואם כן תמה רע"א על מה שנסתפק הר"ן בנדרים שמא הלכה כרבה כיון שהוא רבו של רבא אע"פ שרבא בתראי, הפך דבריו המפורשים בסוכה.

מחלוקת היבין שמועה והחיד"א אם בעינן 'נחלק עמו בחייו' או 'נושא ונותן עמו'

והנה הר"ן פתח בדבריו שכל דין 'אין הלכה כתלמיד במקום הרב' הוא כ'שנחלק עמו בחייו', ומזה משמע שכל שהיה בחייו, אף שלא ישב לפניו ונשא ונתן עמו בדבר, אין הלכה כמותו. אמנם אחר כך שכתב הטעם 'שכיון שלא קיבל רבו דבריו נדחו דברי תלמיד' - מדבריו אלו משמע שעיקר הקפידא הוא מה שלא נו"נ עמו פנים בפנים ממש, וכל שלא ישב לפניו אף שהיה בחייו הלכה כמותו. וכ"כ ביבין שמועה (כלל ערב) שאף שהרא"ה כתב בלשונו 'נחלק עמו בחייו', לאו דוקא בחייו אלא כל שנחלק עמו פנים בפנים וידע הרב דברי התלמיד ועכ"ז נחלק עליו ולא קיבל דבריו, אין הלכה כתלמיד. שכן יש לנו ללכת אחר טעם הדבר, שכיון שלא קיבל רבו דבריו נדחו דברי התלמיד.

וביבין שמועה הוסיף שכ"כ הר"ן גם בב"ק (ח: מדפה"ר) בשם הרא"ה ש"לא אמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא כשהחולקים שניהם יחדיו בהדי הדדי", ושם לא כתב 'שנחלק עמו בחייו', ומבואר שהחילוק אינו בין נחלק עמו בחייו לנחלק לאחר מותו, אלא בין יושב עמו יחדיו בהדי הדדי, לכשאינו יושב לפניו.

אמנם החיד"א (יעיר אזן, מערכת ה' סימן ס) כתב שהקבלה שמסר הר"ן בשם הגאונים היא שכל שנחלקו בחיי הרב, אין הלכה כתלמיד במקום הרב, ואפילו אם לא היה בפניו. והעיר על מה שהביא היבין שמועה בשם הר"ן בבבא קמא, שאין זה הר"ן כי אם הנמוקי יוסף שם.

ראיה מדברי הריטב"א והר"ן שנקטו שתי הנוסחאות בדבריהם ומשמע שהכל אחד

גם הרמב"ן (כו.) הביא שיש הפוסקים כרבה משום שהוא רבו של רבא, ויש הפוסקים כרבא שהוא בתראה, והסיק הרמב"ן: ואע"ג דלא מיכרעא לן מילתא בעלמא, הכא גבי נדרים לחומרא נקטינן כרבה. והריטב"א (שם) פירש אף הוא סברת הנוטים לפסוק כרבא שהוא בתראה אף כנגד רבה רבו כפי שביאר הר"ן, וזה לשונו: דאע"ג דקיימא לן אין הלכה כתלמיד במקום הרב, היינו כשחולק עמו בחייו ושמע רבו ולא חזר בו, אבל כשחלק עמו אחר מותו לא אמרינן הכי. דאי לאו הכי לא הוה אמרינן הלכתא כבתראי, דהא בתראי תלמידי דקמאי נינהו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלא ודאי כדאמרן, וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל, עכ"ד הריטב"א.

כעין זה כתב הריטב"א גם בחידושיו למסכת שבת (קמא.) שם מובאת בגמרא מחלוקת בין רב פפא לרבא, וכתב הריטב"א: ונראין דברי הפוסקים הלכה כרב פפא דהוא בתרא, דאע"ג דתלמידיה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב - הני מילי כשחולק עליו כשהוא תלמיד לפניו, אבל הלשון נראה כאן שלא נחלק עמו, וכיון שכן - הלכה כבתראי, וכן פסק הר"ז ז"ל [- בעל המאור]. אבל רבינו אלפסי ז"ל [- הרי"ף] פסק כרבא, ורבינו הגדול ז"ל [- הרמב"ן] לימד עליו זכות בספר המלחמות, משום דרבא רביה דרב פפא, ואין טעמו נכון כמו שכתבנו, עכ"ד.

והנה הריטב"א בנדרים כתב שהכלל הוא 'כשחולק עמו בחייו', ואילו בחידושיו לשבת כתב 'כשחולק עליו כשהוא תלמיד לפניו' - ומשמע להדיא כסברת היבין שמועה, שמה שכתב 'בחייו' היינו "סתמא דמילתא דכשהוא בחייו נושא ונותן עם רבו", אך באמת כל שלא נחלק עמו "כשהוא תלמיד לפניו" - אין אומרים בו 'אין הלכה כתלמיד במקום הרב'.

גם הר"ן בשבת (נח: מדפה"ר) חזר ושנה סברא זו, והביא דברי הרז"ה שפסק כרב פפא משום דבתראה הוא, והרמב"ן השיג עליו שהרי רבא רבו של רב פפא, והרשב"א כתב שאין זו טענה משום דבבתראי לא אמרי הכי, והראיה, שהרי רב נחמן היה רבו של רבא ואפ"ה קיימא לן כרבא. וכלל יש בדבר, שכל שנאמר "אמר ליה רבא לרב נחמן" - אז לא קיימא לן כרבא, שכיון שחשבינן ליה כתלמיד יושב לפני רבו לא קיימא לן כוותיה, אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקים בעלמא הלכה כרבא. הרי לנו להדיא שגם הר"ן תלה הדברים במה ש'יושב לפניו' ו'אומר לו'.

סברת המהרי"ק שעד אביי ורבא היו התלמידים לומדים רק מפי קבלת רבותיהם

והנה המדקדק לשון הרשב"א שהביא הר"ן ימצא שנקט ש"בבתראי לא אמרי הכי", ואחר כך נתן טעם לדבר שבמקום שאינו "תלמיד יושב לפני רבו" אלא "שנחלקו שניהם כשני חולקים בעלמא" אזי אין מקום לסברת 'אין הלכה כתלמיד במקום הרב'. ולכאורה אין הדברים עולים בקנה אחד, כי סברא זו תלויה בכל פעם ופעם אם ישב לפני רבו או לא, וכיצד זה כלל הרשב"א כלל ואמר 'דבבתראי לא אמרי הכי'.

כך גם מצאנו בהליכות עולם (שער ה' פ"ג ס"י) בשם הגאונים והתוספות, שמה שאמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב, היינו דוקא עד רבא, אבל מכאן ואילך קי"ל הלכה כבתראי אפילו תלמיד במקום הרב, וגם זה צ"ב, מהיכי תיתי לחלק מסברא ביניהם. ובפשטות היה אפשר לומר שסברת 'הלכה כבתראי' אלימא מסברת 'אין הלכה כתלמיד במקום הרב', וכך מבואר בגופי הלכות (סימן קנא) בדעת רב האי גאון, שהלכה כבתראי בכל אופן ואפילו אם נושאים ונותנים עם רבם פנים בפנים. אך ברשב"א מבואר שטעם אחד לדבר, שכיון ש'אין הלכה כתלמיד במקום הרב' היינו דוקא כשיושב לפניו, לכן 'הלכה כבתראי'.

ויבוארו הדברים במה שכתב המהרי"ק (שורש פד), וזה לשונו: עד אביי ורבא לא היו התלמידים לומדים אלא על פי קבלת רבותיהם כפי מה שהיו שונים להם, מהם היו שונים על פי ר' חייא ור' אושעיא, ומהם ע"פ משנת בר קפרא או מתניתא דבי לוי או מתניתא דבי שמואל, וכן כולם, ומשום כך ראוי לפסוק כדברי הרב כיון שהתלמיד לא ידע אלא תוך דברי רבו, ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל מאביי ורבא ואילך למדו כל הדעות... לפיכך ראוי לפסוק כדברי התלמיד משום דבתרא הוא... לפעמים לא עיין הרב בחדא מתניתא והתלמיד עיין בו ודקדק ממנו שלא כדברי רבו..." עכ"ד.

ולפי דברי המהרי"ק נמצא שאכן הטעם ש'הלכה כבתראי' אף בתלמיד במקום הרב, הוא דין היוצא ממה שאין הלכה כתלמיד במקום הרב רק באופן שיושב לפניו. כי סברת הדין שרק בפניו אין הלכה כתלמיד, היא משום ששלא בפניו אנו תולים שאם היה הרב שומע סברת התלמיד, שמא היה מודה לדבריו - וסברא זו קיימת בכל בתראי מאביי ורבא, שכיון שהתלמיד היה לומד יותר ויותר ממה שרבו למדו, הרי ודאי שבתראי יודעים מה שבדעת קמאי, אבל קמאי אינם יודעים מה שבדעת בתראי - ולכן סברא הוא לפסוק הלכה כבתראי.

דעת הקרבן נתנאל בביאור דעת הרי"ף שנסתפק בדברו והכריע שלא להוציא מן המוחזק

עכ"פ העולה בידינו, דדעת הריטב"א, הר"ן, והבעל המאור, שאין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו רק באופן שנחלקו זה עם זה מחיים, ונחלקו האחרונים אם סגי במה שנחלקו מחיים או שצריך שיחלקו זה עם זה פנים בפנים, משא"כ לדעת הרי"ף, בפשטות, הלכה כרב אפילו במקום שלא נחלק עם תלמידו בחייו אלא לאחר מותו. ויש להבין שורש מחלוקתם.

גם הרא"ש (נדרים פ"ג סימן ח) נסתפק כספקו של הר"ן: ואיכא לספוקי אם הלכה כרבא שהוא בתראה או שמא לגבי רבה רבו לית הלכתא כוותיה. ובקרבן נתנאל (שבת פכ"ג סימן א אות ד) הביא כמה מקומות שבהם לא הכריע הרי"ף בפלוגתת רבה ורבא, ומאידך הביא מקומות שבהם פסק כרבה לגבי אביי או לגבי רבא כיון דרבה רבם דאביי ורבא היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, ותמה על סתירת דבריו.

ויישב שבאמת הרי"ף הסתפק בדבר ולכן במקום שיש הוצאה מיד המוחזק, פסק שאין להוציא מחזקתו מחמת הספק. וסיים הקרבן נתנאל: אחר כך מצאתי להדיא כדברי בפ' ארבעה נדרים (נדרים פ"ג סימן ח) וששתי, ע"כ. והיינו דברי הרא"ש הנזכרים, שכיון שיש לספוקי אם הלכה כרבא או כרבה, לכך עבדינן לחומרא.

חקירת רבי אהרן יפהן אם 'אין הלכה כתלמיד' משום 'כבוד רבו' או משום שכל תורתו מרבו

ובהערות רבי אהרן יפהן זצ"ל (ריטב"א בהו' מוה"ק) כתב לחקור בגדר כלל זה ש'אין הלכה כתלמיד במקום הרב' מאיזה דין הוא. שאפשר לפרשו שהוא מכח דין 'כבוד רבו' וכמו שאסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, כך גם אין אנו פוסקים הלכה כתלמיד במקום הרב. אכן אפשר לפרשו גם באופן אחר, והוא שכיון שעיקר תורת התלמיד מפני הרב נתונה לו, הרי שכשחולקים זה עם זה בהלכה מסתבר להכריע ההלכה כדעת הרב שממנו שורש כל תורת תלמידו, והוא כסברת המהרי"ק הנזכרת לעיל.

והנה אם דעת הראשונים הנ"ל היא שאין אומרים כן אלא במקום שחולק עמו בפניו ממש, יש לבאר הסברא בפשיטות וכמו שנתבאר בדברי הראשונים שכיון ששמע את סברת התלמיד ואעפ"כ חלק עליו לכן מכריעים כדברי הרב, אך אם דעת הראשונים לחלק בין מחיים ללאחר מיתה אף כשלא נושא ונותן עמו ממש, יש להבין מה הסברא בזה, ובמה נחלקו הראשונים.

וכתב לתלות בחקירה זו את מחלוקת הראשונים, שכן אם דין אין הלכה כתלמיד במקום הרב היא משורש האיסור להורות בפני רבו, יבואר היטב החילוק שבין חולק עמו מחיים לחולק עמו לאחר מיתה, כי כשחולק עמו מחיים נמצא שבשעת פלוגתתן לא היה יכול להקבע ההלכה כהתלמיד, כיון שתלמיד אסור לו לחלוק על רבו ולקבוע הלכה למעשה כדבריו, ולכן אין הלכה כתלמיד. משא"כ כשחולק על רבו לאחר מיתה שאין בו דין חולק על רבו ורשאי לקבוע הלכה למעשה כדעתו, לכך יש הלכה אף כתלמיד במקום הרב.