אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שלישי י"ד חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף יד[עריכה]

התפסה בדבר נדור ואסור[עריכה]

חקירת החזון יחזקאל בהתפסה בדבר הנדור ובדבר האסור כאחת

במשנה בנדרים (יג:) תנן: ואלו מותרין... כבשר חזיר, כעבודת כוכבים, כעורות לבובין... מותר. ומבארת הגמרא (יד.) מקור הדין: מנהני מילי, אמר קרא "איש כי ידור נדר לה'" - עד שידור בדבר הנדור [- ולא בדבר האסור].

רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בביאורו לתוספתא 'חזון יחזקאל' (נדרים פ"א ה"ז) כתב להסתפק מה דינו של מתפיס בדבר הנדור והאסור כאחד, האם יחול נדרו מחמת הנדר שבדבר או שמא לא.


מתפיס בקדושת מזבח והיכל שיש בהם קדושת בדק הבית וקדושה יתירה

ובמשנה (י:) תנן: האומר... כמזבח כהיכל כירושלים... הרי זה נדר בקרבן. ובירושלמי (פ"א ה"ג) ביאר טעם הדין, שכוונתו, כמזבח - כקרבנות המזבח, כהיכל - כקרבנות ההיכל.

והקשה החזון יחזקאל, למה הוצרך הירושלמי לפרש שהטעם לאסור הוא משום שכוונתו לקרבנות המזבח, הלא גם במזבח ובהיכל עצמו יש משום דבר הנדור, שכן מבואר בגמרא במעילה (יד.) שישנה קדושה במזבח ובהיכל עצמם, והנוטל אבן מן המזבח וההיכל מעל. וכיון שכן הרי אפילו אם יתפיס במזבח עצמו או בהיכל עצמו, עדיין יש לנו לקיים הנדר, שלא גרע זה מהאומר 'הרי עלי כחרמי שמים' שנדרו מועיל כיון שדין חרמים לבדק הבית והרי זה חשוב 'דבר הנדור'.

והנה בברייתא המובאת בגמרא (יא.) איתא: רבי יהודה אומר, האומר כירושלים לא אמר כלום, עד שידור בדבר הקרב בירושלים. וכתבו התוספות: וסבירא ליה דאף ירושלים מתרומת הלשכה, דהוי דבר הנדור, רק אין דעת הנודר לכך אלא דעתו להתפיס כמו שירושלים קדושה יותר מכל ארץ ישראל ולא הוי דבר הנדור, ע"כ. ומבואר מדבריהם שאף שיש בירושלים קדושה שבאה ע"י נדר, מ"מ אינו חשוב דבר הנדור כיון שאין דעת הנודר לכך. ומעתה יש לומר כן גם לענין מתפיס בהיכל ומזבח, כי גם לגבם אם מתפיס אדם נדר בקדושת ההיכל או המזבח, אין כוונתו ל'קדושת בדק הבית', אלא כוונתו לקדושתם בתור מזבח והיכל, מה שהמקום גורם שהם מקודשים ביותר מכל שאר המקומות - וא"כ אין זה דבר הנדור.

ואמנם אם ננקוט שהמתפיס בדבר שהוא נדור ואסור כאחת, אין נדרו נדר, הרי שקושיא מעיקרא ליתא, שכן יש לומר שהמתפיס בעצם המזבח וההיכל, אף שיש בדברים אלו משום דבר הנדור - דהיינו קדושת בדק הבית, אך הלא גם יש בהם משום דבר האסור - מה שהם קדושים יותר משאר המקומות, והרי הוא מתפיס בדבר הנדור והאסור שאין נדרו נדר, ולכן הוצרך הירושלמי לפרש שכוונתו לקרבנות המזבח ולקרבנות ההיכל ולא לקדושת המזבח וההיכל עצמם.


פשיטות הספק אם בדמעיקרא או בדהשתא מתפיס מכח דין מתפיס בנותר של עולה

ובגמרא (יא:) נסתפק רמי בר חמא כשהיו שתי חתיכות לפניו, ואמר זו כזו, וחתיכה אחת בשר זבחי שלמים אחר זריקת דמים. האם "בעיקרו קא מתפיס", והרי זה מתפיס בדבר הנדור, כלומר בקדושת הקרבן שמחמת הנדר הראשון שבהפרשת הקרבן. או "בהתירא קא מתפיס" - היינו במצב הבשר עכשיו אחר זריקת הדם שהוא מותר לאכילה. והגמרא רצתה לפשוט הספק מדין מתפיס בנותר ופיגול שנדרו חל, אף שנותר אינו שייך אלא לאחר זריקת דמים - ומוכח שמתפיס בעיקרו, קודם שנעשה נותר, וה"ה לענייננו מתפיס בעיקרו בהפרשת הקרבן קודם זריקה. ודוחה הגמרא, שהמשנה עוסקת בנותר של עולה שאין בו היתר בזריקת דמים. והגמרא נו"נ בביאור דברי המשנה ומסיקה שהחידוש במשנה הוא "סלקא דעתך אמינא כאיסור נותר כאיסור פיגול, והוה ליה כמתפיס בדבר האסור ולא מיתסר, קמ"ל", דהיינו שהיה הו"א שהתפסתו אינה בגוף הקרבן, הקדוש ע"י נדר, אלא דוקא באיסור הנותר - שהוא דבר האסור, ואין נדרו חל, וקמ"ל שהתפסתו אכן בגוף הקרבן ולכן נדרו חל.

והקשו התוספות (יב.) שלכאורה עדיין יש לפשוט את ספקו של רמי בר חמא מברייתא זו, שכן כשם שלענין נותר ופיגול אפשר היה לתלות דבריו בהתפסה בדבר האסור דהשתא [- באיסור נותר], ואעפ"כ תולים אנו שכוונתו להתפיס בקדושת הקרבן דמעיקרא, כך גם בנידון דידן נכריע שאף שיכול להתפיס בבשר זבחי שלמים אחר זריקה, כוונתו להתפיס בקדושת הקרבן הראשונה שבאה לו ע"י הנדר.

ותמה החזון יחזקאל על דברי התוספות, שהלא במתפיס בבשר נותר של עולה, אפילו אם מתפיס בדהשתא עדיין יש כאן התפסה בדבר האסור [- באיסור נותר שבו] ובדבר הנדור [- בקדושת עולה שבקרבן]. ואם כן אין כאן הכרעה ש'בעיקרא קא מתפיס', כי יתכן שבדהשתא קא מתפיס, אך אינו מתפיס באיסור הנותר שבו אלא בקדושת העולה שבו. משא"כ בבשר זבחי שלמים אחר זריקה, שעד כמה שמתפיס בדהשתא הרי מתפיס בהיתרא שכן אין עליה עתה כל איסור מחמת הנדר הראשון, בזה עדיין יש להתספק אם בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס.

אמנם אם ננקוט שהמתפיס בדבר האסור והנדור כאחת, אין נדרו נדר, יבוארו דברי התוספות היטב, שכן לפי זה נמצא שאין אפשרות לתלות את שני צדדי ההתפסה ב'נותר של עולה' במצבו העכשווי, שהרי אם אכן התפסתו היא בדהשתא, הלא החתיכה שלפנינו הרי היא דבר הנדור [- משום קדושת הקרבן] והאסור [- משום איסור נותר], ואם כן התפסתו אינה התפסה ואין נדרו חל. ואם מבואר במשנה שנדרו חל, הרי על כרחך שהטעם הוא משום ש'במעיקרא קא מתפיס' דהיינו בעיקר קדושת הקרבן עוד קודם שבא לידי נותר, ועל כן הקשו התוספות היטב שעדיין יש בידינו פשיטות לספקו של רמי בר חמא.


מחלוקת הרא"ש ורש"י בביאור דין מתפיס בצום גדליה

ובגמרא בשבועות (כ.) תניא, איזהו איסר האמור בתורה, אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין... כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם וכו'. ואמר שמואל והוא שנדור באותו היום. ונחלקו הראשונים בביאור דין זה. דעת הרא"ש בשם רש"י שמה שנקטה הברייתא מתפיס בצום גדליה הוא לאו דוקא והוא הדין אם התפיס ביום הכיפורים, שכיון שהוא נדור באותו היום - הרי הוא מתפיס בדבר הנדור, אף שבלא"ה הוא אסור מחמת איסור יום הכיפורים.

והרא"ש חולק על ביאורו של רש"י, כי מאחר וקיי"ל ש'בעיקרו קא מתפיס' הרי האיסור שביום הכיפורים קדם לנדר שנדר, וממילא יש להחשיב את התפסתו כהתפסה בדבר האסור ואין נדרו חל. ולכן ביאר שדין הברייתא הוא דוקא לענין צום גדילה, שכיון שאינו אלא מדרבנן לכך תולים את התפסתו בנדרו ולא בעיקרו - דהיינו בעיקר האיסור שבצום גדליה מתקנת חכמים.

ובמחנה אפרים (הל' נדרים סימן י) הקשה על דברי הרא"ש, שהרי כשביארה הגמרא את דין התפסה בנותר של עולה, שחשוב מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור, כיון שמתפיס בגוף הקרבן ולא באיסור נותר, לא הוכיחה הגמרא מכך ש'בעיקרו קא מתפיס', ומזה מוכח שאפילו אם בדהשתא קא מתפיס עדיין נדרו נדר מחמת שהתפיס בעיקר הקרבן ולא באיסור נותר. ואם כן גם בהתפיס ביום הכיפורים כשהוא נדור באותו היום, אין לנו להחשיב את איסור יום הכיפורים כ'מעיקרא' ביחס לנדרו שחשוב 'דהשתא', כשם שלענין נותר של עולה אין מחשיבים את ה'קרבן עולה' כ'מעיקרא' ביחס ל'איסור נותר'.

ובספר אשר לשלמה (סימן לה) העיר שקושיית המחנה אפרים על הרא"ש, היא היא קושיית התוספות בסוגייתנו, ויישוב התוספות מתבאר דוקא ביחס למתפיס ב'נותר של עולה' ולא ב'יום הכיפורים שנדר מאותו היום', וממילא סרה קושיית המחנ"א על הרא"ש.


חקירת הגרמ"ש ברמן זצ"ל בגדר מתפיס בדבר האסור אם הוא חסרון שלילי או חיובי

ועכ"פ מבואר שנחלקו הראשונים בדין נודר לאכול ביום הכיפורים והתפיס בו האם חל נדרו או לא, וכתב האשר לשלמה (שם אות ב) שבפשטות הנידון הוא רק בכוונתו, האם כוונתו להתפיס ביום הכיפורים והו"ל דבר האסור, או שכוונתו להתפיס גם בנדרו. ולפי זה באופן שתהיה כוונתו להדיא להתפיס גם בנדרו - נדרו נדר, ואם כן יתבאר כאן שהמתפיס בדבר הנדור והאסור נדרו נדר.

אמנם מעיר הגרמ"ש ברמן זצ"ל, כי יתכן באמת לפרש שגם בכה"ג שיפרש שכוונתו להתפיס בשניהם מכל מקום לא יחול נדרו, וטעם הדבר משום שיש לומר שהחסרון של 'מתפיס בדבר האסור' אינו רק חסרון שלילי, דהיינו שאין לו במה להתפיס את הנדר, אלא חסרון חיבוי שכל שרוצה שנדרו יהיה כדבר שמתפיס בו, דהיינו כדבר האסור, וזהו דבר שאין בכח אדם לעשות ע"י נדרו, לפיכך אין נדרו חל. ואם אכן זהו גדר החסרון, הרי גם כשמתפיס בדבר נדור ואסור, לא מהני מה שיש כאן התפסה גם בדבר הנדור, כיון שסוף סוף רצונו שיחול הנדר גם כדבר האסור, ואין בכחו לעשות זאת.


מדוע צריך לכלל של 'סתם נדרים להחמיר' תיפוק ליה שלשונו כוללת גם דבר הנדור

ראיה נוספת לנידון זה מביא החזון יחזקאל מדברי המשנה בנדרים (יח:) בה שנינו: סתם נדרים להחמיר. וכתבו התוספות טעם הדבר: ואם סתם אסור, פירוש שאמר שנתכון סתם למה שהלשון משמע. והעיר החזו"י, למה צריך לטעם זה של 'סתם נדרים להחמיר', ובכך להכניס עצמו לנידון אם מעייל אינש נפשיה לספיקא או לא כמבואר בגמרא שם. תיפוק ליה שכיון שאמר 'שנתכון סתם למה שהלשון משמע', והרי במשמעות לשונו שני הלשונות מכוונים, כגון שאמר 'הרי עלי כתרומה', שבמשמעות לשונו, הן תרומת הלשכה והן תרומת הגורן, אם כן יש כאן התפסה בדבר הנדור ובדבר האסור יחד. ומכך שהוצרכנו לדין 'סתם נדרים להחמיר', מוכח לכאורה שאי אפשר להתפיס בדבר הנדור ובדבר האסור כאחד.

ואמנם יש להעיר שנידון זה שונה במקצת מנדונו הראשון של החזו"י, שכן תחילה נסתפק מה דין מתפיס בדבר אחד שיש בו משום 'דבר הנדור' ומשום 'דבר האסור', משא"כ כאן שבמשמעות לשונו כלולים גם תרומת הלשכה וגם תרומת הגורן, והיינו שמתפיס נדרו בשני דברים כאחד, בדבר הנדור ובדבר האסור. ומכל מקום מדברי החזו"י מבואר שתלה שני הספקות זה בזה.


הערת החזון יחזקאל מדין המתפיס בתורה ובמה שכתוב בה

על פשיטות ספקו, לפיה המתפיס בדבר הנדור והאסור אין נדרו נדר, מקשה החזון יחזקאל מדברי הגמרא בנדרים (יד:) אשר מהם עולה, לכאורה, סתירה מפורשת למסקנא זו. שם מביאה הגמרא ברייתא (תוספתא פ"א ה"ח) בה שנינו כך: תניא, הנודר בתורה - לא אמר כלום, במה שכתוב בה - דברים קיימין, בה ובמה שכתוב בה - דבריו קיימין. והר"ן הביא ביאור הראב"ד, שדין הברייתא הוא כפשוטו בנודר המתפיס נדרו בה או במה שכתוב בה, שכשנודר בתורה דעתו על הגווילין ולכך אין בדבריו כלום, משא"כ כשנודר במה שכתוב בה כוונתו על האזכרות שבה שחשובות דבר הנדור כיון ש"על ידי הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות". ולכאורה לפי זה מפורש בברייתא שאם נדר בה ובמה שכתוב בה, דהיינו שהתפיס את נדרו בגוילין ובאזכרות - דבריו קיימין, הרי שהמתפיס בדבר הנדור ובדבר האסור כאחת נדרו נדר, הפך מסקנת החזו"י.

והנה לעיל הערנו שהחזון יחזקאל נוקט את מסקנתו להיתר הן באופן שמתפיס בדבר שיש בו איסור והתר והן במתפיס בדבר הנדור ובדבר האסור כאחד. אמנם, מעורר רבי יחזקאל, יש לומר שהתפסה בשני דברים - נדור ואסור - כאחת, אינה מועילה רק באופן שדיבורו היה אחד, וכלל במשמעותו התפסה בשני דברים, כגון שאמר 'תרומה' ובמשמעות לשונו תרומת דגן ותרומת הלשכה. משא"כ כשאמר בשני דיבורים 'מן התורה ומן הכתוב בה' - בכה"ג הוי התפסה מעליא בדבר הנדור לחוד ובדבר האסור לחוד, ואף שמתפיס בשניהם כאחת מכל מקום דבריו קיימים. [ויש להוסיף ש'במה שכתוב בה' היינו רק באזכרות, ולא בשאר הדברים הכתובים בה, כי אם לא כן הרי יש לפשוט את הספק מעצם הדין ש'במה שכתוב בה - דברים קיימין' אף שדיבור זה כולל במשמעותו אזכרות ושאר תיבות, ועל כך לא יועיל חילוקו של הגר"י אברמסקי שכן פה הדיבור הוא אחד ואין כאן התפסה נפרדת לאזכרות ולשאר התורה].


חילוק הברכת אברהם בין מתפיס בדבר האסור למתפיס בדבר המותר

ובברכת אברהם כתב לדחות בפשטות ראיה זו, שכן יש לחלק טובא בין 'מתפיס בגוילין' ל'מתפיס בדבר האסור', וזאת משום שגוילין אינם דבר האסור אלא דבר המותר שאי אפשר להתפיס בו נדר והרי זה כאילו לא אמר כלום, משא"כ בדבר האסור שמתמעט מהפסוק, אפשר שהוא גרוע יותר.

ודבריו יתבארו ביותר לפי סברת האשר לשלמה הנזכרת לעיל, שכן הצד שא"א להתפיס בדבר הנדור והאסור כאחד הוא משום ש'התפסה בדבר האסור' היא חסרון חיובי, שרוצה להחיל באמצעות נדרו חלות איסור שאין בכוחו להחיל. וסברא זו אינה שייכת אלא כשמתפיס בדבר האסור, שיש כאן חלות איסור שאותה רוצה להחיל, משא"כ כשמתפיס בדבר היתר אין כאן כל רצון להחלת חלות איסור, וממילא יש לומר שאין דיבורו כלום ולא נותר בידו אלא התפסתו בדבר הנדור - ולכך יחול נדרו.