אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/יג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שלישי כג שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף יג[עריכה]

מלאכת מחשבת בשביעית[עריכה]

יסוד התוספות שבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת

במשנה בשביעית (פ"ד מ"ב) תנן: שדה שנתקווצה, תזרע במוצאי שביעית. שנטייבה או שנדיירה, לא תזרע במוצאי שביעית. ופירש רש"י (מו"ק יג.) נתקווצה - ניטלו ממנה קוצים שבה, נטייבה - נזבלה, שהוליך הזבל בעגלות ומשאות. נדיירה - על ידי דיר בהמה נזדבלה.

ובביאור טעם הדין שלא תזרע במוצאי שביעית, כתב רש"י: עבודת קרקע כל הני מדרבנן נינהו, ואעפ"כ קנסו דלא תזרע למוצאי שביעית. והתוספות (ד"ה נטייבה) הוסיפו לבאר בשם רש"י את הטעם שבנתקווצה לא גזרו - לפי שנטילת קוצים אין זו עבודת קרקע. אמנם רש"י בגיטין (נד:) ביאר באופן אחר, שנתקווצה אין זו עבודת קרקע מן התורה ולכן לא קנסוהו, ואילו נטייבה ונדיירה עבודת קרקע הם וקונסין אותו.

והאירו התוספות שע"כ צריך להעמיד המשנה בנוטל קוצים תלושים מן הקרקע, כי אם הקוצים מחוברים הרי יש בתלישתם איסור דאורייתא. ומקור דבריהם מסוגיית הגמרא בשבת (קג.): התולש עולשין והמזרד זרדין, אם ליפות הקרקע - כל שהוא. ומוסיפים התוספות, שאף שמבואר בגמרא שם שאם אינו תולשם כדי ליפות את הקרקע פטור, היינו דוקא גבי שבת דבעינן מלאכת מחשבת, אבל גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת.

הרי מבואר בדברי התוספות יסוד גדול במלאכת שביעית, שחלוקה היא בדינה ממלאכת שבת. ואף שבמלאכת שבת בעינן שתהיה המלאכה מלאכת מחשבת, ומטעם זה פטור בכמה וכמה מלאכות שאינם מלאכת מחשבת, מכל מקום לענין שביעית אין צריך שתהיה המלאכה 'מלאכת מחשבת', וכל שנעשית המלאכה - די בכך כדי לאוסרה. וכ"כ התוספות בגיטין (מד: ד"ה שנתקווצה): דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.


חילוק בין מלאכת שבת שעניינה איסור גברא למלאכת שביעית שעניינה שביתת הארץ

ובמקום אחר הארכנו בחילוק שבין תוספת שבת לתוספת יום הכיפורים, ובמה שלמדו חז"ל דין אחד מחבירו אף שלכאורה חלוקים הדינים זה מזה. והבאנו החילוק הידוע בין מלאכת שבת למלאכת שביעית, שמלאכת שביעית עניינה שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית, והיא איסור חפצא. ואילו איסור מלאכה בשבת ויום טוב, עניין האיסור הוא איסור גברא, שבזמן של שבת וים טוב אסרה התורה על האדם לעשות מלאכה, יעויין שם ביאורו של רבי אברהם ארלנגר זצ"ל בנפק"מ בדין תוספת הנובעת מכח חילוק זה.

ועל כל פנים לאור חילוק זה יש למצוא טעם גם לדברי התוספות, לחלק בין איסור שבת שבו בעינן ל'מלאכת מחשבת' ובין איסור שביעית שכל מלאכה אסורה אף שאינה מלאכת מחשבת. כי בשבת שהאיסור הוא על מלאכת האדם דוקא, אם כן כל שלא עשה המלאכה באופן של 'מלאכת מחשבת' אין לחייבו. משא"כ בשביעית שעיקר האיסור הוא על שלא שבתה הארץ ממלאכתה, אם כן כיון שסוף סוף נעשית המלאכה, אף שלא בדרך 'מחשבת' מכל מקום יש לאוסרה.


הוראת הגריש"א לאסור מדאורייתא מלאכה ע"י שינוי בשביעית

ועל פי דברי התוספות האלו כתב הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סימן רל, פרי הארץ - שביעית חוברת א עמוד 11, נדפס גם במשפטי ארץ, והו"ד בקיצור בציון ההלכה שמו"י פ"א ס"ק יא) שנראה שבמלאכות האסורות בשביעית מן התורה, גם אם יעשה את המלאכה בשינוי עובר בזה על איסור תורה, שהרי טעם הפטור בשבת כשעושה המלאכה בלאחר יד הוא משום דבעינן מלאכת מחשבת, וגבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת כמו שכתבו התוספות. [והביא כעין זה ממש"כ החלקת מחוקק (אה"ע סימן קכג) שבגט שכתבו ביד שמאל כשר בדיעבד, שאף שבשבת פטור ואינו חשוב 'כותב' היינו דוקא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת דומיא דמשכן].

והנה לענין עשיית אמת המים בשביעית, נחלקו בדבר תנאים (מו"ק ב.); לדעת חכמים עושים את האמה בתחילה בשביעית ולדעת רבי אלעזר בן עזריה אין עושין. ובגמרא (מו"ק ד:) נחלקו רבי זירא ורבי אבא בר ממל בטעם האיסור, אם משום שנראה כעודר או משום שמכשיר אגפיה לזריעה ע"י שמניח שם הקרקע המרוככת מחפירתו.

ובביאור האיסור להכשיר אגפיה לזריעה, כתבו התוספות (ד"ה מפני) שנראית חרישה ממש, שסבורין הרואין שלכך מתכוין. אי נמי, חשיב ליה עבודת קרקע ממש ואע"ג שאינו מתכוין לכך מיהו מלאכה היא. ואע"ג דאמר רבי שמעון דבר שאין מתכוין מותר, הא אמרינן מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ורבנן סברי, כיון דעל ידי שינוי עביד ליה, לאו מלאכה היא ומותר, דלא שמיה חרישה, עכ"ל.

וסברת התוספות בדעת חכמים שכיון שעל ידי שינוי עביד לה לאו מלאכה הוא ומותר דלא שמיה חרישה, ביאר הגריש"א שאין בה סתירה לדברי התוספות דגבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת, אשר מכך הוציא הגרי"ש שה"ה שמלאכה בשינוי אסורה. שכן דין כלאחר יד הפוטר בשבת הוא גם באופן שהשינוי הוא באופן הפעולה שהוא עושה את החרישה כלאחר יד, אבל התוצאה הרי היא ככל חרישה בעלמא, משא"כ לענין אמת המים השינוי הוא בגוף החרישה - וכלשון התוספות "דלא שמיה חרישה", ושינוי זה שייך גם בשביעית, כיון שסוף סוף לא נאסרה בשביעית אלא חרישה דוקא.

והביא מה שכתב האגלי טל (פתיחה) וזה לשונו: כשמלאכה עצמה בלתי נפעלת כראוי, והוא שינוי באיכות הנפעל - אין זה 'מלאכה' גם במקום דלא בעינן 'מלאכת מחשבת'. ויש 'מלאכה כלאחר יד' - שהוא שינוי באיכות הפועל לבד ולא באיכות הנפעל, בכהאי גוונא הוא חייב במקום דלא בעינן מלאכת מחשבת.


הערת הדברי יהודה בסתירת דברי התוספות וחילוקו בין דין אינו מתכוין למלאכה שאצל"ג

והנה הגריש"א בדבריו לא העמיד סתירת דברי התוספות אלא במה שכתבו בדעת חכמים, ויישב מה שיישב. ובשו"ת דברי יהודה (או"ח סימן ב) הוסיף להקשות כן גם על תחילת דבריהם במה ששקלו וטרו בדבריהם לפטור עשיית אמה בשביעית כיון שהוא דבר שאינו מתכוין, והוצרכו לחייבו מטעם פסיק רישיה, ולכאורה לדברי התוספות, בשביעית דלא בעינן מלאכת מחשבת, מתכוין ואין מתכוין שווים.

ויישב, שיש לחלק בענין זה בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לדבר שאינו מתכוין. כי דוקא מלאכה שאינה צריכה לגופה, חייבים עליה במקום שלא נאמר דין 'מלאכת מחשבת', משא"כ דבר שאינו מתכוין פטור אף בשאר איסורים [יעויין תוספות שבת (עה. ד"ה מתעסק וקי: ד"ה ת"ל)]. ואף שכתבו התוספות "ואע"פ שאין מכוין ליפות", אין כוונתם לפטור אינו מתכוין אלא לפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכמבואר מדבריהם בגיטין ששם פירשו "דשביעית לא מיפטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה". ומלאכה שאינה צריכה לגופה היינו דוקא באופן שעושה כן בשדה חבירו שאינו צריך לזה, משא"כ גבי אמת המים שעושה בתוך שדהו שם אין לפוטרו אלא משום דבר שאינו מתכוין, ופטור זה שייך גם בשביעית, ורק משום פסיק רישיה חייב.

והנה בדברי רש"י מצאנו בכמה מקומות שדימה מלאכות שבת למלאכות שביעית. ראשונה, בדברי רש"י במועד קטן (ג.): תולדות, כגון משקה זרעים שלא היה במשכן, לא אסר רחמנא. ותמה המהרש"א שהרי בהמשך הסוגיא מבואר בדברי רש"י שחרישה בשביעית חשובה תולדה, וע"כ שאין קביעת שם אב ותולדה תלוי במה שהיה במשכן, שכן בשבת - הנלמדת ממלאכת המשכן - חרישה היא אב מלאכה ולא תולדה. [ובשני דיבורי רש"י אלו מהם מקשה המהרש"א סתירה יש שינויי גירסאות אשר לפיהם נפלה קושייתו. ואם נשנה הגירסא בדיבור הראשון, נמצא שלא דימה רש"י שבת לשביעית, ואם נשנה הגירסא בדיבור השני, עדיין יבואר ברש"י שדימה מלאכת שביעית למלאכת שבת].

ועוד כתב רש"י (שם ד"ה בצירה): וקצירה אב מלאכה היא בפרק כלל גדול, ע"כ. וגם מדברי רש"י אלו משמע שדימה מלאכות שבת למלאכות שביעית, ולכן הביא ראיה שקצירה אב מלאכה היא לענין שביעית, מכך שחשובה מלאכה לענין שבת. ויש שרצו לומר שרש"י נחלק בזה על דברי התוספות שהזכרנו. אמנם לפי מה שנתבאר שסברת התוספות היא בהגדרת איסור המלאכה בשביעית, שגדרו איסור מחמת מה שלא שבתה הארץ ממלאכתה, אם כן אפשר לומר שאף הם מודים שעיקר שם המלאכה הוא כדרך שהיה במשכן וכמו שכתב רש"י, אלא שמ"מ יש לחייב באופנים אלו כיון שסו"ס נעשית המלאכה, ואין הדברים תלויים זה בזה.


קושיית הקרן אורה שמצינו בכמה מקומות היתר בשביעית כשאינו מתכוין

ובעיקר יסוד התוספות שכתבו שבשביעית אסור אף כשאינה מלאכת מחשבת, ולכן נטילת קוצים מחוברים אסורה מדאורייתא. העיר הקרן אורה (מו"ק יג.), וכתב: אין זה מוכרח, דבשביעית נמי בעינן שיתכוין לעבודת הארץ. והוא מביא ראיה לכך מהבמואר במשנה בשביעית (פ"ד מ"א) שהתירו לעשות כמה מלאכות בתוך של חבירו, כיון שבכך אינו מתכוין למלאכת הארץ. וכן מבואר ברמב"ם (שמו"י פ"ב ה"ז-ח) לענין נטילת גדר של אבנים, שתלוי הדבר בכוונתו, שאם מתכוון לתקן הקרקע אסור, ואם לאו - מותר. וכ"ה במשנה בשביעית (פ"ג מ"ו) לענין נוטל אבנים משדהו שמותר באופן שניכר שאינו עושה לצורך תיקון הקרקע. ועוד שם (מ"ט) שהקבלן מביא מכל מקום שירצה, ופירש הר"ש שמותר כיון דלא לצורך תיקון השדה הוא עושה.

וכך שנינו בשביעית (פ"ד מ"א): בראשונה היו אומרים, מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו, את הגס הגס [- שכשמלקט רק את העצים הגסים, ניכר שאין כוונתו לתקן את הקרקע אלא צריך הוא לעצים]. משרבו עוברי עבירה [- שהיו מלקטים בין דקים ובין גסים, ואומרים גסים לקטנו], התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה [- שבכך ניכר שאין עושה זאת לצורך השדה אלא רק לצורך העצים] וכו'.

וכתב הר"ש: פירוש, עצים ועשבים כשמלקטין אותן מתוך השדה, מיתקן לזריעה, כדתנן בפרק הבונה התולש עולשין והמזרד זרדים... אם לייפות את הקרקע, כל שהוא. וכשמלקט הגס תלינן דצריך להן ולא לתקן את הקרקע עביד, אבל דקים ודאי לצורך הקרקע... ובשל חבירו שרינן... דמידע ידעי דלא עביד לצורך הקרקע, דמה חושש לתקן קרקע חבירו. [אמנם הרמב"ם דרך אחרת יש לו בביאור המשנה].

ומזה תמה הקרן אורה על דברי התוספות, שכן מדין המשנה מוכח שמותר לעשות מלאכה בשביעית כשאין כוונתו לעבודת הקרקע, אף שודאי מתקן בכך את הקרקע ואילו היא מתכוון לעבודה זו היתה מלאכתו אסורה. וזה היפך דברי התוספות הנזכרים. וכן העיר המקדש דוד (שביעית ד"ה כתבו התוס') שמדברי הר"ש מבואר דלא כהתוספות, ולדעתו דבר שאינו מתכוין מותר בשביעית. וכה"ק החזו"א (סימן יט סק"ב), והניח דעת התוספות בצ"ע. וכן כתב עוד (סימן יח סק"ו) שאפשר שמהתורה אינו אסור אלא במתכוין.


ראיית החזו"א מהיתר הירושלמי ללמד בהמה לחרוש

ועוד הוכיח החזו"א כן מדברי הירושלמי המתיר ללמד את הבהמה לחרוש בשדה. הרי מבואר להדיא שבאינו מתכוין למלאכת קרקע מותר אף בפסיק רישיה. [ואמנם שם הנידון הוא מלאכת חורש, וכבר דנו בזה בדעת התוספות אם לדעתם מלאכת חורש אסורה בשביעית מן התורה].

ויש שהעירו (לוחות אבן סימן ו) ליישב הערת החזו"א, שיתכן שמלאכת שביעית הנעשית על ידי בהמה אינה נחשבת כלל מלאכת שביעית, שכן אין דין שביתת בהמתו בשביעית, ורק שעל ידי כוונתו משתייך מעשה הבהמה לאדם ונחשב הדבר שהאדם הוא שחרש בשדה, ועל זה כתב הירושלמי שאם נתכווין ללמדה חסר בהתייחסות המעשה לאדם ואינו נחשב כמלאכת שביעית.