אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/ו

יום שלישי טז שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף ו

ביטול ברוב בשני מיני היתר האסורים ע"י תערובת

ביאור הרע"ב בהכרזת בית דין על הכלאים ועקירתם

במשנה הפותחת את מסכת מועד קטן (ב.) שנינו: משקין בית השלחין במועד... ויוצאין אף על הכלאים. וכן שנינו במשנה בשקלים (פ"א מ"א): באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין... ויוצאין אף על הכלאים.

ופירש הרע"ב הטעם שמכריזין בית דין על הכלאים, על פי המבואר במשנה בכלאים (פ"ב מ"א): כל סאה שיש בו רובע ממין אחר, ימעט. דהיינו שעל ידי שלא יהיה רובע ממין אחר בתוך הסאה, התבטל המין האחר במין זה, ויכול לזורעו ואין בו משום זורע כלאים. ועל כך יוצאין בית דין ומכריזין שימעטו הזרע כדי שלא ישאר בו רובע קב לסאה.

ועוד הביא הרע"ב פירוש אחר שפירשו רבותינו, שלא מהני ביטול בכלאים אלא רק כשמין אחר היה מעורב בשעת הזרע, שאז מהני מיעוט המין אחר כדי שיבטל במין העיקרי, ועי"ז לא יהיה בכלל זורע כלאים. ומעיקר הדין מדאורייתא סגי בביטול ברוב, חד בתרי, אלא שמשום מראית העין הצריכו למעט שלא יהיה רובע ממין אחר.

אמנם כל זה רק קודם הזריעה, אך אם לא מיעט וזרע הכלאים, שוב לא מהני ביטול ואפילו אחד באלף צריך לעקור הכל. והטעם, שכל שני דברים שכל אחד בפני עצמו מותר וכל איסורם הוא מחמת התערובת - שנתערבו זה בזה - אין שייך בהם ביטול ברוב. ועל כך משמיעין בית דין לעקור הכלאים שצמחו, ואף שהכריזו בא' באדר, לא סמכו על ההכרזה, שמא לא עקרום הבעלים, ולכן היו יוצאים שלוחי בית דין בעצמם בט"ו באדר ועוקרים הזרעים.

ומה שמבואר במועד קטן שהיו יוצאים בחול המועד - והיינו ע"כ בפסח - אף שכבר יצאו באדר. מבארת הגמרא (מו"ק ו.) בשני דרכים: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא. חד אמר, כאן בבכיר [- מין המקדים לגדול וניכר כבר בט"ו אדר] כאן באפיל [- מין המאחר לגדול]. וחד אמר, כאן בזרעים [- המקדימים לצמוח], כאן בירקות [- המאחרים לצמוח]. וכעין הדרך הראשונה העמיד הירושלמי בשקלים (ג.), שהמשנה במו"ק עוסקת בשנה אפילה, שצמחו הגידולים באיחור ולא ניכרו קודם המועד.

והתוספות יום טוב (כלאים פ"ב מ"א) תמה על עיקר דברי הרע"ב שקודם זריעה מדאורייתא חד בתרי בטיל, שהרי לא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין, וכמפורש בשו"ע (יו"ד ריש סימן קט), ואם כן בשני מיני זרעים ודאי ניכרים הם זה מזה. ומכח זה דחה התוספות יום טוב פירוש הרע"ב וביאר באופן אחר, שלא אסרה תורה כלאים אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל אם אינו רוצה בכך אינו אסור. אלא שחכמים אסרו משום מראית העין, והם נתנו שיעור לדבר שאם מיעט ואין בסאה רובע ממין אחר, מותר.

יסוד הראשונים שאין שייך ביטול ברוב בתערובת אסורה המורכבת משני מינים מותרים

ושורש סברת הרע"ב, ששני דברים מותרים האסורים על ידי התערובת, אין שייך בהם ביטול ברוב, כבר נמצא בדברי התוספות בנדה (סא: ד"ה בגד). שם אמרו בגמרא: בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים. וטעם האיסור שכיון שבגד זה כלאים ואינו ניכר, יש לחוש שמא ימכרנו העובד כוכבים לישראל ולא יכיר בו שהוא בגד האסור משום כלאים. והקשו התוספות: וליבטל ברובא. ויישבו: ויש לומר, דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות - כך אסור המרובה כמו המועט. [וכבר העיר שם מהר"ב רנשבורג בהגהותיו (וכן העיר בע"ז סה:), מדברי התוספות בחולין (צה: ד"ה ובנמצא) שם כתבו התוספות שמעיקר הדין לא היה לנו לחשוש לבגד שאבד בו כלאים כיון דאזלינן בתר רובא, ורק חומרא דתקנתא דרבנן הוא].

וכן מבואר בדברי רש"י בתמורה (לד. ד"ה ליבטל), שהקשה אף הוא על דין בגד שאבד בו כלאים, אמאי אסור למוכרו וליבטל ההוא חוטא ברובא. ויישב: דעיקר איסור כלאים לא אסרה תורה אלא על ידי תרובת, וכלאים מתרגמינן (ויקרא יט) עירובין, ולא שייך בהו ביטול.

ותמה התוספות יום טוב (שקלים פ"א מ"א) על יסוד הראשונים, שהרי בשר בחלב מפורש במשנה בחולין (קח.) שאינו אוסר אלא בנותן טעם, ומבואר ששייך בו ביטול אע"פ שהבשר בפני עצמו והחלב בפני עצמו מותרים, וכל איסורם אינו אלא מחמת התערובת. שוב ציין התוספות יום טוב: וברוך ה' שראיתי קושייתי מבשר וחלב בתוספות בעבודה זרה (סה: ד"ה הבגד). ואכן שם הקשו התוספות כקושייתם בנדה, ויישבו כיישובם. ושוב הקשו התוספות: וא"ת והרי בשר בחלב דכל אחד לחוד שרי ועירובו אסור, ואפ"ה בטל כדאמרינן בחולין (קח.) טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, אם יש בנותן טעם אסור.

ויישבו התוספות: ויש לומר, דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל, כדאמרינן התם 'דרך בישול אסרה תורה'. וביאר התוספות יו"ט כוונת יישובם, כמו שכתב הר"ן שם, שדרך בישול היינו דאיכא נתינת טעם. וכ"כ הרא"ש (נדה פ"ט כלאי בגדים סימן ה) שיישב אף הוא כיישוב התוספות: שאני התם דדרך בישול אסרה תורה, והוסיף כסברת הר"ן: ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם. וביאר המעדני יום טוב (סק"א): כלומר, שזה שהוציאה התורה איסור בשר בחלב בלשון בישול, שמע מינה שאין איסורו אלא כשיש בו בנותן טעם, שזהו לשון בישול.

ומה שלא ילפינן שאר איסורים מבשר בחלב, יישב התוספות יום טוב, שבשר בחלב חידוש הוא שהרי אינו אסור אלא בבישול ולא בכבוש, ואין ללמוד משם לשאר איסורים. [ואמנם לנוסח המעדני יום טוב הנ"ל היה מקום לומר שהוא דין בדין בשר בחלב, שהאיסור הוא רק בתערובת בנתינת טעם, ואינו דין 'ביטול' שהתחדש בהלכות בשר בחלב]

וכסברת התוספות כן כתב הש"ך (יו"ד סימן רצט סק"א) בשם הרא"ש (שם) שאין אומרים ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר, אבל היתר שנתערב בהיתר ועל ידי תערובת זה נאסר, לא שייך ביה ביטול. ולשון הרא"ש: דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור. וביאר הש"ך שכיון שכל האיסור אינו אלא על ידי התערובת, אם כן עכשיו כשנתערבו ונאסרו, נעשה הכל כחתיכה אחת של איסור.

סברת הלבוש שאין האיסור מתפשט, תמיהת הש"ך ויישוב החת"ס ע"פ קושיית התוי"ט

והנה הלבוש (יו"ד סימן רצט ס"א) ביאר באופן אחר החילוק בין כלאים שאין החוט הנאבד בבגד בטל, ובין בשר בחלב הבטלים שלא בנותן טעם, וזה לשונו: דהתם טעם הבשר או החלב מתפשט ונתערב בכולו, ואין כאן מקום מיוחד לאיסור, והוי כאילו נאבד מן העולם. אבל הכא שהאיסור יש לו מציאות במקומו ולא נתפשט אלא שאין אנו מכירין אותו, לא שייך ביטול, נראה לי, עכ"ל.

ותמה הש"ך על דבריו שהרי אם כנים הדברים היה אפשר ליישב עיקר הקושיא בחילוק פשוט, שאין החוט הנאבד בבגד בטל כיון שיש לו מציאות במקומו, ואין צורך לכל דברי הראשונים שהוא תערובת היתר בהיתר האסורה רק ע"י תערובת ולא שייך בה ביטול. וע"כ שאפילו אם יש לאיסור מציאות במקומו, בטל, והוא דבר פשוט בכמה מקומות שאפילו יבש ביבש בטל אף שאין האיסור מתערב ומתפשט בכל התערובת. ואם כן נפלה סברת הלבוש, וע"כ שאין זה החילוק, אלא החילוק הוא כפי שנתבאר שתערובת היתר בהיתר שכל איסורה ע"י התערובת, בכך אסרה תורה ואין בה דין ביטול, ורק בשר בחלב שדרך בישול אסרה תורה, צריך שיהיה בנותן טעם וכל זה בכלל מה שאסרה התורה בדרך בישול דוקא.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סוס"י פג וסימן פה) תמה על עיקר יסוד הראשונים שתערובת היתר בהיתר אין שייך בה ביטול, ממשנה מפורשת במסכת כלאים (פ"ז מ"ח): המעביר עציץ נקוב בכרם, אם הוסיף במאתים, אסור. ומבואר שאם לא הוסיף במאתים מותר אף שהוסיף מעט. וטעם ההיתר כתב הרמב"ן בבבא בתרא (ב.) שהוא מדין ביטול - וכיצד זה יתבטלו הכלאים כיון שהוא תערובת היתר בהיתר שנאסרה מחמת התערובת.

את קושייתו זו מתרץ החתם סופר באופן נפלא, כך שגם קושיית הש"ך על דברי הלבוש מתיישבת מאליה. וזאת בהקדם קושיית התוספות יום טוב המוזכרת לעיל, מדוע - לדעת התוספות - אין למדים שאר איסורים מבשר בחלב שדין ביטול ברוב יהיה אף בתערובת היתר בהיתר. ומבאר החתם סופר, שאין הכי נמי, צדק התוספות יו"ט בשאלתו, ואכן למדים שאר איסורים מבשר בחלב. אלא שיש לחלק בענין זה בין שני סוגי תערובות; תערובת איסור והיתר שטעם הביטול בה נלמד מ'אחרי רבים להטות', תערובת זו נאסרת אף באופן שהאיסור עומד בפני עצמו ואינו מתערב בתערובת כולה - וכפי שהוכיח הש"ך בקושייתו על הלבוש. משא"כ תערובת היתר בהיתר, הרי מצד הסברא כבר כתבו הראשונים שאין טעם לומר בו ביטול, וכל הטעם שאכן יש לחדש בו ביטול הוא כסברת התוספות יו"ט שיש ללמוד דין זה מבשר בחלב - אמנם, אין למדים אלא דומיא דבשר בחלב, וזאת דוקא באופן שטעם האיסור מתפשט לכל התערובת, אך לא בכלאים - בהם האיסור קובע מקום לעצמו.

ובכך נתיישבו כל הקושיות, כי אין כוונת התוספות שאין למדים שאר איסורים מבשר בחלב, אלא רק לענין תערובת יבש ביבש כחוט כלאים בבגד, והתיישבה קושיית התוספות יום טוב. וגם קושיית הש"ך על הלבוש התיישבה לה, שבאמת כל סברת הלבוש אינה אלא אחר יסוד הראשונים, שכיון שבתערובת היתר בהיתר אין טעם לביטול, ממילא אין ללמוד דין ביטול אלא מבשר בחלב ולענין זה אכן יש לחלק כסברת הלבוש בין תערובת לח בלח לתערובת יבש ביבש. ומיושבת גם קושיית החתם סופר ממעביר עציץ נקוב, שכן תערובת גידולים זו - כמוה כתערובת לח בלח, ואין האיסור כאן קובע מקום לעצמו, ולכן אף לדעת התוספות יש להתירו מדין ביטול, כנלמד מבשר בחלב.

אלא שלפי זה יקשו מאד דברי הברטנורא, שביאר דין גידולי כלאים שאין בטלים ברוב כיון שהוא תערובת היתר בהיתר, והרי לסברת הלבוש וכפי שביאר החתם סופר לא אמרו תוספות דבריהם אלא דוקא בתערובת חוט בבגד שיש קביעות לאיסור במקומו, שאז אינו בטל, אבל במעביר עציץ וה"ה בגידולי כלאים בנידון דידן, אין האיסור עומד בפני עצמו ויש ללמוד מבשר בחלב שיתבטל ברוב.

הוכחת האנשי שם כסברת התוי"ט מדעת התוספות בחוט כלאים שאבד

ובתוספות אנשי שם (כלאים פ"ב מ"א) הוכיח כסברת התוספות יום טוב שטעם ההיתר באין בסאה רובע ממין אחר הוא משום שלא אסרה תורה אלא כשרוצה לזרוע כלאים, ודלא כדעת הרע"ב (שקלים פ"א מ"א) שהוא מדין ביטול. וזאת מכח קושיית התוספות בע"ז למה בגד שאבד בו חוט כלאים לא בטל במיעוטו, ויישבו התוספות שבתערובת היתר בהיתר שאין בה איסור אלא התערובת, אין אומרים בו ביטול, וא"כ ע"כ שאין טעם ההיתר כאן משום ביטול אלא משום שאינו רוצה בזריעת כלאים.

בקובץ תנובות שדה (כ"ז עמוד 57) כתב חכם אחד לחלק בין הדברים, ולדחות ראיית האנשי שם לדעת התוספות יום טוב מדעת התוספות והרא"ש. וזאת משום שיש לחלק טובא בין כלאי זרעים לכלאי בגדים, כי כלאי בגדים התערובת גורם לאיסור כל זמן שהם תפורים בבגד, והאיסור הוא בבגד כולו ואפילו תפור בבגד צמר גמלים - אף הוא נאסר, כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן רצט ס"א). ואם כן נמצא מוכח כסברת הראשונים שכל האיסור הוא מכח התערובת ולכן לא שייך בו ביטול. משא"כ בכלאי זרעים יש לומר שאין התערובת גורמת האיסור, אלא שיש איסור לזרוע התערובת, ואם כן נמצא שהאיסור הוא לא בשעת התערובת ושפיר יש לומר שבכה"ג יש ביטול.

ביאור הבית שאול שכוונת הרע"ב ליסוד המרדכי שכשבא לעולם בתערובת הו"ל קבוע

ואמנם כל דבריהם תמוהים טובא שהרי הרע"ב עצמו ביאר בשקלים שטעם האיסור אחר שגדלו הכלאים הוא מטעם התוספות והרא"ש שאין ביטול בשני מיני היתר שנתערבו זה בזה, ומפורש שאף בכלאי זרעים ס"ל לסברת התוספות, וגם אין להוכיח כדעת התוספות יום טוב מסברת הראשונים, שהרי כל דברי הרע"ב מבוססים על שיטה זו. אך באמת יש לתמוה בגוף סברת הרע"ב מה החילוק בין ביטול ברוב בזרעים קודם זריעתם ובין ביטול ברוב בגידולי כלאים. ובפרט לסברת החתם סופר הנזכרת, היה צריך להיות להיפך, שקודם שזרע הוי תערובת יבש ביבש ואינו מתבטל ודוקא אחר שזרע הוי כתערובת לח בלח שמתפשט האיסור בכל התערובת ואז היה ראוי ליבטל, כדמצינו בבשר בחלב.

ועיין בהגהות בית שאול (נדפס בסוף המשניות) שתמה באמת בעיקר חילוק הרע"ב בין שעת הזריעה לאחר שגדל. ומכח תמיהה זו ביאר סברת הרע"ב בדרך אחרת, שכוונתו למה שכתב המרדכי שדבר שבא לעולם בתערובת אין שייך בו ביטול, וכמו שכתב בתבואות שור (סימן יד ס"ק טז) בביאור דבריו, שהוא מדין קבוע שכמחצה על מחצה דמי. ובכך ביאר מה שרוק המעורב בדם או שכבת זרע של זב שמעורב בה צחצוחי זיבה, אין בהם ביטול ברוב, כי כך הוסד בטבע הבריאה שיש בהם תערובת זו והרי הם כקבוע ולא שייך בהם ביטול. ובזה ביאר סברת הרע"ב, שקודם הזריעה לא ניכר הקביעות ולכן שייך ביטול, משא"כ אחר שכבר גדול הזרעים אז ניכר הקביעות, והוי כמחצה על מחצה ולא בטל. ואם כן אין כוונת הרע"ב כלל לסברת התוספות והרא"ש ואין להקשות כלל מדברי החתם סופר.