אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/קו

יום חמישי כ"ה תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף קו

הידור מצוה במקום שאינו נראה

פסק המרדכי בדין מעיל שצדו אחד פשתן וצדו אחד משי

כתב המרדכי (סימן תתלד): וקבלתי ממורי ה"ר אליעזר מגרמייז"א, מעיל שתפור תחתיו פשתן, צריך להשים צד המעיל על הספר תורה, ולא לצד פשתן. דומיא דמזבח הקטורת. והביא דבריו ביתר ביאור בדרכי משה (סימן קמז סק"ה): כתב המרדכי בשם הר"ר אליעזר מגרמייזא, דמפה שמצד אחד משי ומצד אחד פשתן, צריך לשום הצד משי לספר תורה. אמנם הבית יוסף (סוס"י קנג) כתב שלא נהגו כן, והביא דבריו הדרכי משה שם.

ובהגהותיו לשו"ע (סימן קמז ס"א) העתיק הרמ"א להלכה: יש אומרים, אם המעיל בצד אחד פשתן ומצד אחד משי, צריך להפך המשי לצד הספר ולגלול [היינו דברי המרדכי], ולא נהגו כן [דברי הבית יוסף].

תמיהת המגן אברהם על ראיית המרדכי ממזבח הקטורת

ומה שכתב המדרכי 'דומיא דמזבח הקטורת', תמה על כך המגן אברהם (סק"ד) דאדרבה המזבח היה מצופה בזהב מבחוץ. והביא שבאגודה בסוף מסכת מגילה הביא אף הוא כעין דין זה, שהמעיל התחתון, דהיינו המפה שבה כרוך הספר תורה, יהיה צד המשי לצד הספר תורה, ואילו המעיל העליון יעשה המשי לצד חוץ, דומיא דארון שהיה מבית ומחוץ בזהב ובאמצעיתו עץ. ועפ"ז כתב המג"א שנראה שטעות סופר נפלה בדברי המדרכי, וצריך לומר דומיא דארון.

ועוד הביא המג"א מקור לדין זה מדברי הספר חסידים (סימן תתקלא) שכתב אף הוא: אדם הגולל ספר תורה ומשים המפות על ספר תורה, ויש מפה שמצד אחד יפה מאד ומעבר האחרון אינה יפה כל כך, יהפוך היופי כנגד ספר תורה. והביא ראיה לדבריו מקרשי המשכן: שהרי הקרשים לצד הפנימי מצופים זהב, וכן המקדש והמסך, רוקם והציור היפה לצד הפנימי, ושאינו יפה ואדני נחושת לחוץ. [והמגן אברהם בהעתיקו לדברי הספר חסידים כתב שהקרשים לצד הפנימי היו מצופים זהב, והיריעות מבחוץ. ובאמת האדנים היו נראים משני הצדדים וגם הקרשים היו מצופים זהב משני הצדדים, וא"כ מצד הקרשים עצמם והאדנים לכאורה לא היה צד אחד יפה יותר מחברו].

והאליה רבה (סק"ג) כתב שדברי המג"א בהגהת דברי המרדכי הם דוחק. ולכך ביאר האליה רבה כוונת המרדכי באופן אחר, שנתכוון בדבריו לחילוק שבין מזבח הפנימי למזבח החיצון, שמזבח הפנימי הוא שהיה עשוי זהב ואילו מזבח החיצון היה נחושת, והוא הדין מעיל הספר תורה יהיה צדו הפנימי של משי, והחיצוני של פשתן. אך העיר על כך, שאם כן אין זו ראיה גמורה למפה, שהרי במפה כורכים גם את המשי סביב הספר תורה וכל הנידון הוא אם המשי יהיה לצד הספר תורה או לצד החיצון, ואין הנידון דומה לראיה. וכתב שאולי זה הטעם שלא נהגו כן כמו שכתב הרמ"א.

[גם על מה שכתב המג"א בשם האגודה שהמעיל התחתון יהיה צד המשי לצד הספר תורה, ומשמע כאילו דיבר האגודה באותו הציור שדיבר המרדכי, שהמפה עצמה יש בה שינוי שצד אחד בו משי וצד שני פשתן, העיר האליה רבה שבאמת האגודה לא עסק בציור זה, שכך כתב: כשמכסין הספר תורה במפה, ויש שם שתים או שלשה מפות, יהפוך המפה תחתונה נגד הספר תורה ומפה עליונה היפה מבחוץ. הרי שהוא עוסק באופן שהמפה עצמה אין בה כל שינוי ושני צדדיה שווים, ואם כן יתכן שבציור המרדכי, יסבור האגודה שאין מועיל מה שכורך מעיל עליון בשעה שהמפה עצמה שכורך על הספר תורה צדה האחד פחות ועשוי מפשתן.]

ראיית הגר"א מציפוי שלמה לבית קדשי הקדשים

והנה בפשטות נידון הפוסקים הוא כשמצפה איזה דבר קדושה לנוי, מהו נויו, האם מה שנראה לעין אדם, דהיינו שספר תורה המצופה במעיל משי הוא יותר מהודר ומכובד. או להפך, שהנוי האמיתי הוא כשההוד וההדר פונה כלפי הקודש פנימה, ואף שכלפי האדם הרואה מבחוץ נראה כמעיל פחות.

ובביאור הגר"א (סימן קמז סק"ה) הביא מקור לדברי המרדכי ממקרא מפורש במלכים (א' ו כא-כב) "ויצף שלמה את הבית מפנימה זהב סגור ויעבר ברתוקות זהב לפני הדביר ויצפהו זהב. ואת כל הבית צפה זהב...". [וכמבואר בגמרא בכתובות (קו:): מותר תרומה מה היו עושין בה, ריקועי זהב ציפוי לבית קדשי הקדשים. וברש"י: מחפין בהם הרצפה והכתלים.] ובביאור דברי הרמ"א שאין נוהגים כן, כתב הגר"א (סק"ו) שס"ל שאין ראיה מפסוק זה, כיון דנראה.

ומבואר שהגר"א נקט שנידון הפוסקים הוא אינו כפי שנקטנו למעלה בהגדרת נוי הספר, אם הוא לפי מה שנראה מבחוץ או לפי מה שנראה כלפי הקודש, אלא עיקר הנידון הוא האם יש משמעות להידור ונוי ביחס לדבר שאינו נראה לעינים. ועד כמה שיש בכך משום נוי מצוה, ודאי שיש להעדיף את הנוי הפונה כלפי הקודש, רק שאפשר ואין בכך כלל משום נוי מצוה כיון שאינו נראה לאדם, וממילא עדיף שיהיה הצד החיצון יפה יותר, כדי שעכ"פ במקום הנראה לעין אדם יהיה הספר מהודר, אף שאינו לצד הקודש.

ועל כן הביא הגר"א ראיה לדברי המרדכי ממה שציפה שלמה את בית קדשי הקדשים בזהב, אף שאין אדם רואהו. ודחה הראיה 'דמשם אין ראיה כיון דנראה'. והיינו שאף שלא היה נראה לכל אדם, מכל מקום פעמים והיה נראה, לכהן גדול ביום הכיפורים ולאומנים שהיו יורדים בקופות מהעליה לתקן את בית קדשי הקדשים.

ראית הגר"א להכרעת הרמ"א מאי ציפוי אחורי דלתות ההיכל בזהב

והוסיף הגר"א שיש להביא ראיה להכרעת הרמ"א שאין נוהגים כן, והיינו שאין טעם לנוי והדר במקום שאין אדם רואהו, וזאת מדברי המשנה במסכת מדות (פ"ד מ"א), שם שנינו: שתים דלתות להיכל ולקודש, החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עוביו של כותל, והפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות. שכל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות. הרי מבואר שאחורי הדלתות לא ציפו את הבית זהב - ולכאורה ראיה ברורה יש כאן שאין כל טעם להידור ונוי הקודש במקום שאין עין אדם שוזפתו.

דין שרטוט בתפילין ומזוזות

עוד הביא הגר"א ראיה לנידון זה מדין שרטוט בתפילין ומזוזות, שאליבא דהלכתא מזוזה צריכה שרטוט ואילו תפילין אינם צריכות שרטוט, וכתב הר"ן (מגילה ה: מדפה"ר ד"ה והלכתא) בטעם הדבר שאפשר שהוא משום שמזוזה נבדקת פעמים בשבוע (יומא יא.), משא"כ תפילין שאינם נבדקים לעולם. ומבואר שמאחר ושרטוט הוא לנוי, ממילא אין טעם בו בדבר שאינו נראה לעין אדם לעולם [ואמנם תפילין נבדקים אחת ליובל, וצריך לומר ששיעור זמן כזה כבר אין בו טעם להידור מצוה, ויל"ע].

ואמנם יעויין במגלה עמוקות שם שכתב על דברי הר"ן שלפי דבריו ממילא בשאר כתבי הקודש פשיטא דצריך שרטוט כדי שלא יערבב בהן הקורא בכל שעה, דהיינו כמו בדיקתן. ומבואר מדבריו שביאר כוונת הר"ן שהשרטוט נצרך לצורך הבדיקה. שמאחר ובודקים אותם ממילא יש טעם להצריך שרטוט. ולפי זה יש מקום לחלק, שבאמת דבר שהוא נוי בעצם אפשר שהוא שייך גם באופן שאין אדם רואהו, משא"כ שרטוט שכל תועלתו הוא לצורך קריאת הכתב שיהיה כתב ישר ומסודר, ממילא רק בדבר שטעון בדיקה ויבואו לקרוא בו - בו נצרך השרטוט ולא בתפילין.

חילוק החבצלת השרון בדין דין נוי בעלמא לדין כבוד ספר תורה

ובעיקר ראיות הגר"א לדין ספר תורה מציפוי אחורי הדלתות בזהב ומדין שרטוט בתפילין ומזוזות, כתב בספר חבצלת השרון (שמות עמוד רנד) ליישב דעת המרדכי, עפ"י המבואר בכתבי הגרי"ז (נזיר ב:) שייסד שם שכל עיקר דין הידור אינו אלא לענין ההלכה, דהיינו שמדין הידור צריך שיהיה קיום המצוה באופן המהודר יותר, אך נוי ויופי בעלמא אין בו תפיסה ומשמעות לגבי מצוות התורה. והקשה על דברי עצמו מהמבואר לגבי ספר תורה שיש לכרכו בשיראין נאים. וביאר, שמאחר ונתחדש בהלכות ספר תורה דין 'כבוד ספר תורה', נמצא שכריכה בשיראין נאים היא קיום דין בהלכות כבוד ספר תורה.

ולפי זה כתב החבצלת השרון לדחות ראיות הגר"א, שכן יתכן שבאמת הידור אינו שייך באופן שאינו נראה, אך כל זה רק ביחס לעשיית איזה הידור לשם הנוי שבדבר, כמו ציפוי בזהב או שרטוט הקלף. משא"כ לגבי ספר תורה שנתחדש בו דין 'כבוד ספר תורה', שם דין הכריכה בשיראין נאים הוא דין בעצם מצד הלכות כבוד ספר תורה, ודין זה אפשר שהוא דין בעצם, ושייך גם באופן שאין אדם רואהו.

נידון הגר"ח קניבסקי זצ"ל בעובי ציפויי המשכן והכלים

והנה בדין ציפוי הקרשים, הבריחים, העמודים והאדנים בזהב, דן רבי חיים קניבסקי זצ"ל (ברייתא דמלאכת המשכן פ"א ה"ח) מהו עובי הציפוי הנדרש, שלא נתפרש עובי הציפוי בשום מקום. ולגבי ציפוי מזבח הזהב מבואר בשילהי חגיגה שהיה כעובי דינר, וכ"כ בתנחומא סוף פרשת תרומה ובירושלמי סוף חגיגה לגבי ציפוי הנחושת שעל מזבח החיצון. ולגבי ציפוי הארון, מבואר ביומא (עב:) שהיה משהו [ולדעת רש"י שם לחד מ"ד היה בשוליו עובי טפח, ולדעת התוספות ישנים לכו"ע היה עוביו משהו]. וציפוי השולחן מבואר בתוספות בחגיגה (כו: ד"ה כאן) שהיה דק וקלוש.

ובפלתי (יו"ד סימן מג סק"ו) כתב שכל הציפויים היו כעובי דינר זהב כציפוי המזבח, והשיג עליו הגרח"ק שם והסיק שאין להביא ראיה כלל מציפוי המזבח, שיש לומר שדוקא שם היה צריך להיות הציפוי עב שלא יכלה מחמת האש, משא"כ שאר הציפויים אפשר שהיו דקים מאד, וכמבואר להדיא לענין ציפוי הארון.

והנה על חיפוי ההיכל מצינו בפסחים (נז.) שחיפוהו בטבלאות של זהב כעובי דינר זהב, ומשמע כדעת הפלתי. אמנם דחה הגרח"ק שאדרבה משם ראיה להיפך, שהרי מבואר בגמרא שלא עשו כן אלא אחר שהעשירו, הרי שמצד עצם דין הכיסוי לא היה צריך שיהיה כעובי דינר.

חקירת הגרח"ק בדין ציפוי המקדש אם הוא מ'בנין הבית' או מ'כבוד הבית'

ואמנם שב הגרח"ק ודן בעיקר דין ציפוי ההיכל מאיזה דין הוא, שכן יש לומר שכל דין הציפוי לא היה אלא במשכן, ואילו במקדש לא היה כלל דין ציפוי ולא נעשה אלא רק משום כבוד הבית. והביא ראיה לדבר מדין המשנה במדות הנזכר, שלא היה אחורי הדלתות מצופה זהב, ומשמע שכל דין הציפוי היה רק מדין 'כבוד הבית' ולכן במקום שלא היה נראה אינו בכלל כבוד הבית, משא"כ אם היה דין ציפוי גם במקדש, הרי היה צריך לצפות בזהב גם אחורי הדלתות.

ובאמת כך מפורש לכאורה בדברי הרמב"ם (ביה"ב פ"א הי"א), שכתב וז"ל ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלקינו". ומפארין אותו ומייפין כפי כוחן, אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זה מצוה, עכ"ל. מבואר שציפוי המקדש הוא מצוה מדין 'ולרומם את בית אלקינו'.

ואמנם אילו היה דין הציפוי מדין בנין הבית ולא מדין כבוד הבית, הרי שנדחית מאליה ראיית הגר"א לדברי המרדכי מציפוי בית קדש הקדשים, שכן אין להביא ראיה ממה שציפו את בית קדש הקדשים אף שלא היה נראה, לכך שיש דין הידור גם במקום שאין אדם רואהו, שכן שאני ציפוי המקדש שהוא מדין 'בנין הבית' ולא מדין 'כבוד הבית'. ורק אם ננקוט כמסקנת דברי הגרח"ק שציפוי המקדש היה מדין 'כבוד הבית', אזי תבואר ראיית הגר"א.

ומה שהביא הספר חסידים ראיה מציפוי הקרשים בזהב, אף שבמשכן בודאי שהיה הציפוי דין מדין בנין הבית ולא מדין כבוד הבית, וכמו שחילק הגרח"ק, הוא משום שהספר חסידים הביא ראיה לנידון לאיזה כיון יש להפנות את ההדר, האם לכיון הקודש או חוצה לו, ועל זה הביא ראיה מעצם הדין שהצד המצופה זהב הנראה פונה אל הקודש, שיש להפנות את ההדר לכיון הקודש. משא"כ הגר"א שהעמיד את הנידון על עצם הצורך בנוי במקום שאינו נראה, על כך אי אפשר להביא ראיה מציפוי זהב במשכן במקום שאינו נראה, כיון שעכ"פ צריך לצפותו מדין 'בנין הבית'. ולכן לא הביא הגר"א ראיה מציפוי קרשי המשכן שבקדש הקדשים בזהב, אלא רק מציפוי קדש הקדשים בבית ראשון - ששם ציפה שלמה את הבית מדין 'כבוד הבית' ואע"פ שאינו נראה.

פסק ההלכה בדין מעיל ספר תורה שצדו האחד יפה יותר מצדו השני

ולהלכה, הנה הרמ"א העתיק דברי הבית יוסף שלא נהגו כן, אמנם המגן אברהם הכריע להלכה שכן יש לנהוג כן, והאליה רבה כתב שבעל נפש יעשה המפה בשני הצדדים בשוה. והגר"א הכריע כדברי הרמ"א והב"י. והמשנ"ב (סק"י) העתיק דברי המג"א, הגר"א והאליה רבה.