אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/צט

יום חמישי י"ח תשרי תשפ"ג - מסכת כתובות דף צט

'לתקוני שדרתיך' בשלח שליח לקנות קרקע

טענת 'לתקוני שדרתיך' אף ש'אין אונאה לקרקעות'

בגמרא במסכת כתובות (צט:) מבואר שאם שלח אדם שליח למכור קרקע ואמר לו להדיא שימכור הקרקע 'לאחד ולא לשנים', הרי ודאי שאין המקח חל באופן שמכרה לשנים. ואמנם אם שלח שליח ואמר לו למכור את הקרקע 'לאחד', בזה נחלקו אמוראים אם כוונתו 'לאחד - ולא לשנים' או 'לאחד - ואפילו לשנים, ואפילו למאה'.

ומביאה הגמרא מעשה שאיקלע רב נחמן לסורא, ועלו לפניו רב חסדא ורבה בר רב הונא, לשאלו על דין זה, והשיב להם שכוונת המשלח באופן זה היא 'לאחד - ואפילו למאה'. שוב הקשו לו: אע"ג דטעה שליח? דהיינו האם דין זה שהמקח קיים הוא אפילו באופן שהמכירה היתה בזול יותר משיווי הקרקע. והשיבם: דטעה שליח לא קאמינא. ואם אכן מכר את הקרקע בזול - בטל המקח. על פסק זה שבו רב חסדא ורבה בר רב הונא והקשו לרב נחמן, מכח הכלל הידוע 'אין אונאה לקרקעות' - דהיינו שלעולם אנו דנים שזה שווי הקרקע אפילו אם המקח היה במחיר זול או יקר יותר משוויה האמיתי של הקרקע. ויישב להם רב נחמן: הני מילי היכא דטעה בעל הבית, אבל טעה שליח, אמר ליה 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'.

דהיינו שאף שבגדרי מקח וממכר יש לדון את המחיר שבו נעשה המקח כשווי הקרקע ולכן אין לדון לבטל המקח מדין אונאה, אך מכל מקום באופן ששלח שליח למכירה, יש לבטל את המקח מצד אחר, והוא מכח סברת 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' - וסוף סוף מכירת קרקע בעל הבית בפחות משוויה בשוק, הרי היא בכלל 'לעוותי'.

פסק הרי"ף בשם רב חפץ אלוף שקונה ע"י שליח יכול לומר לו לתקוני שדרתיך

בשו"ת הרי"ף (סימן קט) הביא בשם 'חפץ אלוף ז"ל' שמה שאמרו חכמים אין אונאה לקרקעות, היינו במה שקנה אדם בעצמו, אבל מה שקנה על ידי שליח יש לו אונאה, דיכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובתשובתו כותב הרי"ף: וזהו שכתב חפץ אלוף ז"ל בענין האונאה, יפה אמר. דהיינו שהרי"ף אף הוא מסכים לדברי רב חפץ אלוף שאין דין 'אין אונאה לקרקעות' במקח שע"י שליח, מכח סברת לתקוני שדרתיך.

וכך הביא גם בפסקי ריקנאטי (סימן שפו): כתב רב אלפס בשם חפץ אלוף ז"ל, דהא דאמר אין אונאה לקרקעות, ה"מ במה שקנה הוא בעצמו, אבל על ידי שליח יש לו אונאה, דיכול לומר לתקוני שדריך ולא לעוותי.

ובפשוטו הוא פלא גדול, איזה חידוש חידש רב חפץ אלוף בדבריו, הלא דבריו הם ממש כדברי הגמרא בכתובות, וכדברי רב נחמן "הני מילי היכא דטעה בעל הבית, אבל טעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". ומה חידש רב חפץ אלוף, ומה קילס הרי"ף את דבריו, ומה הביא ריקאנטי דבריו כחידוש ופסק הלכה.

ביאור רבי משה בצלאל לוריא בחידושו של רב חפץ אלוף על המבואר בגמרא בכתובות

לשאלה זו נזקק רבי משה בצלאל לוריא זצ"ל בפירושו מעשה בצלאל על פסקי ריקאנטי. והוא מבאר כי הגמרא בכתובות עוסקת באופן שהשליח מכר את הקרקע בזול, ואילו חפץ אלוף מחדש שהוא הדין בשליח שקנה קרקע ביוקר. וחידוש יש בדבר, משום שהיה מקום לומר שאף שכששליח מכר קרקע בזול, יכול בעל הבית לומר לו 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי', מכל מקום כששלחו לקנות קרקע וקנאה ביוקר - בכה"ג לא יוכל המשלח לבטל את המקח עם טענה זו.

וסברת החילוק בין המקרים, תבואר על פי דברי התוספות בבבא בתרא (סא: ד"ה ש"מ), על דברי הגמרא (שם) בדין מוכר בית לחבירו בבירה גדולה [- והבירה כולה שלו] שאע"פ שמצר לו מצרים החיצונים [- שסימן לו את מצרי הבירה כולה] 'מצרים הרחיב לו' [- ואין כוונתו למכור את הבירה כולה אלא רק את הבית]. וכן מוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, שאף שמצר לו מצרים החיצונים, מכל מקום 'מצרים הרחיב לו', וכוונתו למכירת השדה לבדה. ודנה הגמרא כיצד מכונים הבית והבירה, השדה והבקעה בפי האנשים, ומסיקה שמדובר באופן שרוב האנשים קוראים לבית בית ולבירה בירה, לשדה שדה ולבקעה בקעה, ויש המשנים. ולכן היה הו"א שאולי כוונתו היתה לבירה או לבקעה כולה, וקמ"ל שאם אכן לכך היתה כוונתו היה לו לכתוב בקניינו 'ולא שיירית בזביני אלין קדמי כלום' [- ולא שיירתי במכירה זו לפני כלום], ומכך שלא כתב כן ע"כ שלא נתכוון למכירת הבירה או השדה כולה.

והקשו התוספות: ואם תאמר, ונימא הדמים מודיעים. היינו שאם המקח הוא על סכום שיווי הבירה כולה, או הבקעה כולה, אזי יש לנו לומר שהדבר ידוע שאין הבית או השדה שווים כל כך, ועל כרחך שכוונתו היתה לבירה או לבקעה כולה. ויישבו התוספות (ביישובם הב'): ועוד אומר ר"י... דגבי קרקע לא שייכא הודעת דמים, דפעמים קונה אדם קרקע, הרבה יותר ממה שהיא שוה.

על פי זה ביאר רבי משה בצלאל את חידושו של רב חפץ אלוף, שהיה מקום לומר ששליח שקנה קרקע ביוקר, יוכל לומר למשלחו 'להכי אמדתיך', שהרי פעמים שקונה אדם קרקע הרבה יותר משוויה האמיתי, וכמו שכתבו התוספות. ובאופן זה אין אומרים 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי', וכפי שמבארת הגמרא בכתובות (ק.) בדין המשנה (תרומות פ"ד מ"ד): האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית. ואם אינו יודע דעתו של בעל הבית, תורת בבינונית אחד מחמישים. ומוסיפה המשנה שאם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, תרומתו תרומה. ומבארת הגמרא שאין המשלח יכול לטעון כנגד השליח שלא היה לו לטעות, כי מאחר ויש שתורם בעין רעה ויש שתורם בעין יפה, שוב יכול השליח לומר למשלחו 'להכי אמדתיך'. ואם כן הוא הדין בקונה קרקע ביוקר, שמא יכול לומר 'להכי אמדתיך'.

ודין זה אי אפשר ללומדו מהדין המפורש בגמרא, שכן הגמרא עוסקת בשליח שמכר את קרקע המשלח בזול, וזה ודאי אינו דבר מצוי, ואין אדם הרוצה למכור את קרקעותיו בפחות משווים [אם לא בעת שהוא דחוק למעות וכיו"ב] - ולכן אף שבמקרה זה אומרת הגמרא שאם השליח הוא שטעה, יכול בעל הבית לומר 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי', אין ללמוד מכך למקרה שבו השליח קנה קרקע ביוקר. ולכן הוצרך רב חפץ אלוף ללמדנו שדין הגמרא שריר וקיים גם במקום שהשליח קנה קרקע ביוקר, ולא רק כשהשליח מכר קרקע בזול.

הערות בפרשת קניית מערת המכפלה ובדרשת חז"ל על עפרון החיתי

בספר אלפי יהודה (לרבי צבי יהודה רוזנצוויג זצ"ל, ורשה תרס"ח, פרשת חיי שרה) עמד על דברי המדרש (ב"ר נח ז): הדא הוא דכתיב (משלי כח כב) "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו". 'נבהל להון איש רע עין' - זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של צדיק, 'ולא ידע כי חסר יבאנו' - שחיסרתו התורה וא"ו. הדא הוא דכתיב (בראשית כג טז) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרן" 'עפרן' כתיב חסר וא"ו, עכ"ל המדרש.

ועמד באלפי יהודה בשתי הערות בדברי המדרש: א' מדוע הזכיר המדרש גם את תחילת הפסוק 'וישמע אברהם', הלא עיקר דרשת חז"ל הם ממה שנכתב בסוף המקרא 'וישקול אברהם לעפרן' חסר וי"ו, והיה לחז"ל לומר "הדא הוא דכתיב וישקול אברהם לעפרן". ב' מדוע דוקא תיבת 'עפרון' זו חסרה וי"ו.

כדי לבאר זאת מוסיף ומעיר האלפי יהודה כמה הערות בפרשת קניית המערה מיד עפרון החיתי: א' מדוע תחילה ביקש אברהם מבני חת שידברו עם עפרון ולא הלך בעצמו, הלא אין הזמן גרמא לסמוך על שתדלנים, וכמו שדרשו חז"ל שלכך כתיב 'ולבכותה' בכ"ף זעירא, שלא היה לו פנאי אפילו לבכותה כראוי. ב' מה שאמר עפרון 'ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא', יש להבין מהי תיבת 'ארץ' שנראית כמיותרת, שהרי ודאי כל הענין המדובר היה הקרקע. ג' וכן מה שאמר ביני ובינך אינו מובן, עד שהוצרכו חז"ל לדרשה 'בין שני אוהבים כמונו'. ד' מה שאמר 'וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון', לכאורה הוא כפל דברים, ודי היה לו לומר 'וישקול אברהם לעפרון את הכסף' ומזה ידעינן לבד ששמע לו.

ביאור האלפי יהודה שעפרון רצה להונות את אברהם ונו"נ ביניהם בדיני אונאה

ומבאר האלפי יהודה כי באמת חז"ל דרשו על עפרון את הפסוק 'נבהל להון איש רע עין', כי לא זו בלבד שחזר בו עפרון מדבריו כאילו אינו רוצה דבר בעבור הקרקע, אלא אף הוסיף והרשיע במה שרימה את אברהם ודרש עבור הקרקע ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, שמחיר זה היה הרבה מעבר לשוויה האמיתי של הקרקע - שהרי לא היתה ראויה לזריעה או לשום דבר אחר, אלא היתה מערה כפולה שכבר מונחים בה אדם וחוה והיא מוקצית לבית הקברות. אמנם סמך עפרון על כך ש"אין אונאה לקרקעות" ובזה רצה להונות את אברהם.

אמנם דעת הרב מר חפץ אלוף שהא דאמרו 'אין אונאה לקרקעות' הוא דוקא לענין מה שקנה הוא הוא עצמו, אבל מה שקנה לו שליח, אף שאין אונאה לקרקעות אך יכול לומר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והרי"ף כתב שיפה אמר. ולכאורה תמוה מה חידש הרב חפץ אלוף, ומה קילס הרי"ף את דבריו, הלא היא גמרא ערוכה במסכת כתובות, שאם טעה שליח יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.

וכתב האלפי יהודה לבאר על פי מה שמבואר מדברי התוספות בסוגיא בכתובות, שאם יודע השליח שהבעלים מתרצים לעשות המקח אף שיש בו אונאה, אזי אין הבעלים יכולים לטעון לתקוני שדרתיך. ואפשר שבזה חידש מר חפץ אלוף, שבמקום שקנה קרקע על ידי שליח, וידע השליח שהבעלים רוצים בקרקע אף ביוקר יותר משוויה, מכל מקום אם חזרו הבעלים ואמרו שאינם רוצים בכך, יכולים לומר לשליח 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. וזהו דבר חדש שלא מבואר בגמרא.

ועל פי זה מבאר האלפי יהודה כי אברהם אבינו אכן חפץ היה לתת לעפרון יותר משווי הקרקע, אך עם כל זאת לא רצה לקנות הקרקע בעצמו אלא על ידי בני חת, ואף שהם יודעים שאברהם רוצה ליתן יותר מכדי שוויה, אך הוברר שאף באופן זה יוכל אברהם לטעון למקח טעות. ועפרון שהבין זאת לא רצה לגמור את המקח עם בני חת אלא רק עם אברהם עצמו. ולכן אמר 'ארץ' דהיינו שהיא קרקע ואין אונאה לקרקעות, ולכן אוכל לדרוש עבורה 'ארבע מאות שקל כסף', וכדי שלא תוכל לטעון לתקוני שדרתיך, לכן רצוני שיהיה זה 'ביני ובינך' דוקא. ואברהם שהבין כוונת עפרון שהיה נבהל להון, 'וישמע אברהם לעפרון וישקול אברהם לעפרון' הוא עצמו ולא על ידי שליח.

ובזה מיושבות כל הקושיות שהמדרש הביא גם את תחילת הפסוק 'וישמע אברהם לעפרון' שנראה כמיותר, וכוונתו שהבין את רצונו של עפרון הנבהל להון ולכן 'וישקול אברהם לעפרון' בעצמו, ולכן כאן דקרא כתב חסר וי"ו, שכאן נרמז דבר זה. ולכן תחילה שלח את בני חת, כדי שלא יוכל להונות על סמך דין 'אין אונאה לקרקעות' כיון שיוכל לומר 'לתקוני שדרתיך'. ולכך הדגיש עפרון בדבריו 'ארץ' שאין אונאה לקרקעות, ואמר 'ביני ובינך' כדי שלא יוכל לטעון לתקוני שדרתיך.

דקדוק דברי רש"י שנראה שחולק על דעת רב חפץ אלוף

והנה רש"י (כתובות צט: ד"ה ואע"ג) פירש מה שאמרו 'ואע"ג דטעה שליח' - "ומכר בזול". ולכאורה קשה מדוע פירש ש'מכר בזול' ולא פירש ש"לקח ביוקר". ודקדק האלפי יהודה שנראה שרש"י חולק על דעת רב חפץ אלוף, וסבירא ליה שאכן דין הגמרא שיכול המשלח לומר לשליח 'לתקוני שדרתיך' אינו אלא באופן ששלחו למכור ומכר בזול, אך אם שלחו לקנות ולקח ביוקר - אינו יכול לטעון לו כן.