אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/נה

יום שלישי ג אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף נה

נאמנות עם הארץ בשבת

דעת רש"י שעם הארץ נאמן בשבת מפני עונג שבת

הגמרא במסכת כתובות (נה.-:) מביאה את הכרעת רבי נתן, שהלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. וברש"י: 'במסוכן' - במסכת גיטין (סה:) המפרש והיוצא בשיירא ואומר כתבו גט לאשתי, אע"פ שלא אמר תנו, הרי אלו יכתבו ויתנו, דמחמת טרדתו שהוא בהול על נפשו לא הספיק לגמור דבריו, ומעיקרא ל'כתבו ותנו' נתכוון. רבי שמעון שזורי אומר, אף המסוכן, הגוסס... הואיל ומסוכן הוא לא נתכוון לצחק בה.

'ובתרומת מעשר של דמאי' - משנה היא במסכת דמאי (פ"ד מ"א): תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה, ואסרה את החולין משום מדומע, רבי שמעון שזורי אומר, אף בחול שואלו לעם הארץ שלקח הימנו הפירות הללו ואוכלן על פיו. אם אמר הפרשתי מעשרותיו כראוי עד שלא מכרתים לך סומך עליו. דהואיל ומדרבנן הוא - הימנוהו רבנן במקום פסידא כי הכא, שאין לו תקנה לחזור ולהפריש [- כיון שהתרומת מעשר מעורבת בו] אלא למוכרה לכהנים בדמי תרומה והפסד הוא לו.

ומוסיף רש"י: האי דנקט 'אף בחול', משום... דבשבת שואלו ואוכלו על פיו מפני עונג שבת, ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. וכוונת רש"י לתחילת המשנה שם: הלוקח פירות דמאי ממי שאינו נאמן, בשבת - שואלו ואוכלו על פיו, חשכה מוצאי שבת - לא יאכל עד שיעשר. ומבואר ברש"י שטעם ההיתר לאכול על פיו הוא 'מפני עונג שבת'.

תמיהת התוספות שטעם ההיתר משום אימת שבת והערת האחרונים שהיא מחלוקת בירושלמי

והתוספות (ד"ה ובתרומת) השיגו על דברי רש"י: וטעמא דרבנן לא משום עונג שבת כדפירש בקונטרס, דמשום עונג שבת לא שרינן ליה לאכול דמאי. אלא משום אימת שבת, שעם הארץ ירא לשקר בשבת. והביאו התוספות ראיה לדבריהם מדברי הירושלמי (דמאי פ"ד ה"א) שפירש טעם היתרו של רבי שמעון שזורי: כשם שאימת שבת עלי עם הארץ כך אימת תרומה על עם הארץ, דהיינו שכשם שירא לשקר בשבת כך גם אימת תרומה עליו, שאף שאינו חושש מאיסור טבל חושש הוא מאיסור תרומה באופן שתרם וחזרה התרומה למקומה. ורבנן חולקים וסוברים שבאופן זה אינו נאמן. הרי מבואר בדברי הירושלמי שטעם הנאמנות בשבת הוא משום ש'אימת שבת עליו', ולא מהטעם שכתב רש"י 'מפני עונג שבת'.

והנה בירושלמי מפורש שנחלקו בדבר זה אמוראים: חברייא בשם רבי יוחנן, מפני כבוד שבת התירו. ומקשה הירושלמי: אם מפני כבוד שבת, למה לי שואלו. ומיישבת: על ידי עילה [- כלומר לא התירו מפני עונג שבת בלי שתהיה עילה וסיבה לתלות שאכן אין כאן חשש, וכשהעם הארץ מעיד אף שאינו נאמן, די בעילה זו כדי להתיר מפני כבוד שבת]. רב ביבי בשם רבי חנינא, אימת שבת עליו והוא אומר אמת. ומקשה הירושלמי: ואם אימת שבת עליו, בדה תנינן חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר [דהיינו, שבשלמא אם טעם ההיתר מפני כבוד שבת, א"כ במוצאי שבת אין טעם להתיר ושוב לא סומכים על עדותו. אך אם טעם ההיתר משום שבשבת אינו משקר, אם כן מדוע לא נסמוך על עדותו גם ביחס למוצאי שבת]. ומיישב: מפני אחד שאין אימת שבת עליו. [- דהיינו שבאמת יש מיעוט שאין אימת שבת עליו, ולכן רק בשבת עצמה סמכו על הרוב משא"כ במוצאי שבת].

ותמה המהרש"א: לא ידענא למה סתרו פירוש רש"י מדברי הירושלמי, דהא איכא נמי מאן דאמר התם דטעמא משום כבוד שבת, והיינו משום עונג שבת ולא משום אימת שבת. כך גם העיר בהגהות מים חיים (הנדפס בסוף ש"ס וילנא), וציין לדברי התוספות במנחות (ל: ד"ה תרומת מעשר) שהביאו דברי רש"י וכתבו: וטעם זה הוא בירושלמי במסכת דמאי, ועוד מפרש שם טעם אחר אימת שבת על עם הארץ, והביאו שם כל לשון הירושלמי. ואם כן מדוע בדבריהם כאן נקטו בפשטות דלא כדברי רש"י ואף הוסיפו שכן משמע בירושלמי.

גם במהר"ם שיף ציין לדברי הר"ש (דמאי פ"א מ"א) שהביא שני דעות בביאור טעם נאמנות העם הארץ, משום כבוד שבת ומשום אימת שבת. ובשיטה מקובצת כתב: והתוספות כתבו במסכת מנחות דפלוגתא היא בירושלמי, דאיכא מאן דמפרש דהיינו טעמא דרישא משום עונג שבת, וצריך עיון במאי דכתבו הכא בשמעתין.

יישוב המהרש"א שהתוספות משמע להו שהירושלמי חזר בו מטעם 'כבוד שבת'

ויישב המהרש"א: דמשמע להו דלא קאי האי טעמא דכבוד שבת. דהיינו, שהתוספות סברו שלמסקנת הירושלמי נדחה טעם הסובר שנאמנות עם הארץ בשבת היא משום כבוד שבת, ולכו"ע הטעם הוא משום אימת שבת. ובאמת שכן מדוקדק בדברי התוספות, שהרי התוספות בהביאם את הראיה מדברי הירושלמי, לא הזכירו את דברי רבי ביבי בשם רבי חנינא שמפרש שנאמן בשבת מפני אימת שבת, אלא דוקא את דברי הירושלמי בביאור טעמו של רבי שמעון שזורי, כשם שאימת שבת עליו כך אימת תרומה עליו, אשר מתוך כך ניתן לדייק שאימת שבת זה טעם הנאמנות בשבת. ולכאורה צ"ב מדוע לא הביאו התוספות את עיקר דברי רב ביבי.

אמנם לפי דברי המהרש"א מבוארים דברי התוספות היטב, כי בודאי תחילת דברי הירושלמי אין בהם ראיה לפירוש התוספות, שכן מבואר בירושלמי שנחלקו בטעם הדבר האמוראים. אמנם כשבא הירושלמי לפרש את טעם המחלוקת בין ר"ש שזורי וחכמים, והוא נוקט בדברי ר"ש שזורי כדבר פשוט שטעם הנאמנות בשבת היא משום אימת שבת, ורק שר"ש שזורי מחדש שהוא הדין בתרומה, אם כן משמע שהירושלמי חזר בו מהטעם של 'כבוד שבת' ונקט כדבר פשוט כדעת המבאר שהוא משום 'אימת שבת'.

ובזה מבואר גם מה שהוסיפו התוספות בסוף דבריהם: ורבנן פליגי עליה בהא... ולכאורה הלא לא באו התוספות לבאר את מחלוקת ר"ש שזורי וחכמים אלא להביא ראיה לטעם הדין הראשון המבואר במשנה, שהוא נאמנות עם הארץ בשבת. אמנם, נראה שהוקשה לתוספות שמא בדבר זה עצמו נחלקו רבי שמעון וחכמים, דהיינו שרבי שמעון שזורי מבאר כך את דין המשנה הראשון משום אימת שבת ולכן סובר לדמות שהוא הדין שאימת תרומה עליו, ואילו חכמים חולקים על עיקר הטעם הראשון וסוברים שאין ההיתר משום 'אימת שבת' אלא משום 'כבוד שבת'. וכדי לדחות דבר זה הוסיפו התוספות ש'רבנן פליגי עליה בהא' דהיינו שמחלוקתם היא רק ביחס לדימויו של ר"ש שזורי בין תרומה לשבת, אך לא משמע שהם חולקים עליו בעיקר ביאור דין הנאמנות של עם הארץ בשבת.

הצעת המהרא"ל צינץ ועוד אחרונים שלרש"י צריך לבוא לשני הטעמים

המהרא"ל צינץ בספרו אילת אהבים (כתובות שם) כתב ליישב דברי רש"י שבאמת ודאי שאף רש"י מודה שטעם נאמנות העם הארץ היא משום אימת שבת, אלא שהוקשה לרש"י שאם כן מדוע אי אפשר לסמוך על עדותו זו - שנאמרה בשעת אימה - גם למוצאי שבת. ולכן הוסיף רש"י שאף שהעם הארץ אימת שבת עליו לא סמכו חכמים על כך אלא משום עונג שבת, משא"כ למוצאי שבת לא סמכו עוד על מה שאימת שבת עליו.

גם המהר"ם שיף מציע פירוש זה בביאור דברי רש"י, אך תכף דוחה פירוש זה, כי אם כן היה לרש"י לנקוט עיקר הטעם שהוא משום אימה, ולא לנקוט רק 'מפני עונג שבת' כשזה כלל אינו עיקר טעם הנאמנות אלא רק סמך וסיבה לכך שסמכו חכמים על אימת שבת.

ובספר בית אהרן לרבי אהרן וואלקין כתב אף הוא שאין קושיית התוספות קשה כל כך על דברי רש"י בכתובות, שכן גם למאן דאמר אימת שבת מוכרחים אנו גם לטעם של עונג שבת, כי אם לא כן מפני מה לא סמכו על עדותו גם למוצאי שבת, וע"כ שלא סמכו לגמרי על טעם זה של אימת שבת, ורק משום עונג שבת התירו לסמוך על כך. ואם כן אפשר לומר שגם רש"י סובר שעיקר הטעם הוא משום אימת שבת, ומה שהזכיר את הטעם מפני עונג שבת, הוא כדי לתרץ למה דוקא בשבת התירוהו לאכול ולא במוצאי שבת.

אך כתב שמלשונו של רש"י במנחות (ל:) משמע שעיקר הטעם הוא משום עונג שבת, ועל דבריו שם תקשה קושיית התוספות. ואמנם בהביאו דברי רש"י במנחות, כתב: דזה לשונו שם, ומשום כבוד שבת התירו לשאול ולאכול על פיו, כיון דרוב עמי הארץ מעשרין הן, ע"כ. ואמנם לפנינו לשון רש"י אינו מפורש כל כך, רק כתב: והקילו חכמים אצלו משום עונג שבת, הואיל ודמאי דרבנן ורוב עמי הארץ מעשרין הן, שואלו לע"ה אם עשרן ואכלן על פיו, ע"כ. ומכל מקום כוונת הבית אהרן שברש"י משמע שכל מה שהקילו הוא משום עונג שבת, ולא משמע שמטעם זה הקילו לסמוך על ה'אימת שבת'. והוא כעין הערת המהר"ם שיף שהיה לרש"י לפרש את עיקר הטעם, אלא שבדבריו בכתובות אפשר להעמיס יותר כיישוב המהאר"ל צינץ משא"כ במנחות משמע שבא לפרש עיקר הטעם - ופירש משום כבוד שבת.

ביאור הרא"ש ביישוב הירושלמי 'מפני אחד שאין שבת עליו באימה'

והנה יש לבאר לפי הצעת האחרונים בביאור דברי רש"י, שעיקר הטעם הוא משום אימת שבת אלא שמכל מקום לא סמכו על טעם זה אלא בשבת עצמה משום עונג שבת, כדעת איזה אמורא בירושלמי פסק רש"י, האם כדעת רבי יוחנן שפירש טעם ההיתר משום 'כבוד שבת', ונפרש שמכל מקום לא נתיר מחמת עונג שבת אלא בצירוף סברת 'אימת שבת', או כדעת רבי חנינא שפירש טעם ההיתר משום 'אימת שבת', ונפרש שמכל מקום לא סמכו על היתר זה אלא משום 'כבוד שבת'. ומדברי המהר"ם שיף והבית אהרן נראה ברור כצד בתרא, שעיקר הטעם הוא משום 'אימת שבת'.

ואמנם יש להעיר על כך, שהרי הירושלמי הקשה למאן דאמר זה: ואם אימת שבת עליו, בדה תנינן חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והיינו שהוקשה לו מה שפירשו האחרונים שהוקשה לרש"י, מדוע לא נסמוך על נאמנותו מחמת אימת שבת גם למוצאי שבת. ויישב הירושלמי: מפני אחד שאין אימת שבת עליו, דהיינו שחוששים למיעוט שאין אימת שבת עליו. ואם כן הירושלמי יישב קושיה זו באופן אחר ממה שפירש רש"י שאף מאן דאמר זה נסמך על הטעם 'מפני כבוד שבת'.

ובפירוש הרא"ש (דמאי פ"ד מ"א) הביא מחלוקת האמוראים בירושלמי: חד אמר, מפני כבוד השבת התירו לאוכלן... וחד אמר, משום אימת שבת מוטלת עליו... ופריך עלה, אם אימת שבת עליו וירא מלשקר אמאי לא יאכל למוצאי שבת. ומשני, מפני אחד שאין שבת עליו באימה. והוסיף לפרש תשובת הירושלמי: כלומר, שלא רצו לסמוך על אימת שבת אלא ביום השבת, לפי שיש שאין עליו אימת שבת, לכן עשו טעם זה סעד עם כבוד השבת. הרי מפורש בדברי הרא"ש כביאור האחרונים שמאן דאמר 'אימת שבת' נצרך גם לטעם 'כבוד שבת', והוא מבאר שזה גופא כוונת הירושלמי ביישובו [והמהרא"ל צינץ מביא ששוב ראה כדבריו בפירוש הרא"ש].

ביאור הפני מנחם בדרך צחות שה'אימת שבת' היא על ביטול 'עונג שבת'

בספר פני שבת, לקט אמרות בענייני שבת מבעל פני מנחם מגור (פ' הגיונות ומאמרים) הביא מרשימות השומעים (בסעודת יום שב"ק פרשת חיי שרה שנת תשנ"ה), שאמר הפני מנחם בדרך צחות ש'עם הארץ אימת שבת עליו' כי מצות 'עונג שבת' כתב הרמב"ם (שבת פ"ל ה"י) שהיא באכילת בשר ושתיית יין, וכן קידוש היום בשבת הוא על היין, ואילו עם הארץ אינו יכול לקיים דברים אלו, שכן לגבי בשר איתא בפסחים (מט:) שעם הארץ אסור לו לאכול בשר, ולגבי יין איתא בירושלמי (מע"ש פ"ד ה"ו) שיש שותה יין וטוב לו ויש שותה יין ורע לו, תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו. ולכן בבוא שבת אימת שבת עליו שאינו יכול לקיים מצות היום.

והנה פשוט וברור שהשומעים חיסרו בדברי הפני מנחם, וכוונתו היתה ליישב בדרך צחות את קושיית התוספות על פירוש רש"י, שמחד מבואר בירושלמי שטעם הנאמנות הוא משום ש'אימת שבת עליו' ואילו רש"י פירש שטעם ההיתר הוא 'מפני עונג שבת'. על כך ביאר הפני מנחם בדרך צחות שהכל אחד, וה'אימת שבת' היא 'מפני עונג שבת' על שאין בידו לקיים מצות השבת [ובזה יבואר גם מה ששינה רש"י לשון הירושלמי, ולא נקט 'כבוד שבת' אלא 'עונג שבת'].