אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/נג

יום ראשון א אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף נג

כיצד נתן אברהם את כל נכסיו ליצחק?

קושיית בעלי התוספות והמזרחי איך נתן אברהם כל נכסיו ליצחק

הגמרא במסכת כתובות (נג.) מביאה את קריאתו של שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא, אפילו מברא בישא לברא טבא - דלא ידיעא מי זרעא נפיק מיניה. דהיינו, שאל לו לכתוב את נכסיו לבן אחד על חשבון בן אחר, ואף אם אותו הבן ממנו הוא לוקח את הירושה גרוע מהבן המקבלה, כי לעולם אין לדעת מי יהיו בניו היוצאים מחלציו, והיינו שאפשר ויצא מזרעו זרע כשר ואין ראוי ליטול מידו הירושה.

והנה בפרשת חיי שרה (בראשית כד י) נאמר: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך, וכל טוב אדניו בידו, ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור". ורש"י מביא את דרשת חז"ל: וכל טוב אדוניו בידו, שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם.

והקשה הרא"ם: יש לתמוה איך עשה זה אברהם, והלא קיים כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין (יומא כח:), ואם כן איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק, והא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות שם) שיננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא.

וקושיא זו כבר התקשו בה רבותינו בעלי התוספות בדעת זקנים (בראשית כה ה) על הפסוקים (שם): "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו...", והקשו בעלי התוספות: תימה היכי עביד הכי, הא אמרינן אסור לאעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידעי מאי זרע נפיק מינייהו... וקיימא לן בעלמא דקיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין.

ויישבו: ויש לומר דאברהם וישמעאל גרים היו, ואמרינן דגר אינו יורש את אביו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (יז:) וקודם שנולדו האחרים כבר נתן לו, כדכתיב לעיל "ויתן לו את כל אשר לו". דהיינו שבקושייתם הקשו כיצד נתן ליצחק ולא לבני הפילגשים ועל כך השיבו בסוף דבריהם שנתינתם ליצחק היתה עוד קודם שנולדו האחרים, ואין כאן העברת נחלה מבן לבן. ומה שנתן ירושתו ליצחק ולא לישמעאל, אף בזה לא היה משום העברת נחלה, כיון שישמעאל ואברהם נתגיירו והרי הוא כקטן שנולד.

יישוב המזרחי והיפה תואר שרצון ה' היה שביצחק יקרא לך זרע

והמזרחי יישב: ושמא יש לומר, שאני הכא דכתיב (בראשית כא יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע". והיינו שכיון שהתמעט ישמעאל שאינו נחשב לזרעו של אברהם, הוא הדין לענין ירושה שאינו זרעו ויכול היה אברהם להעביר נחלתו ליצחק.

ובטענת שרה לאברהם נאמר (בראשית כא י) "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", ודרשו חז"ל במדרש (ב"ר נג טו) לא ירש עם בני אפילו שאינו יצחק, ועם יצחק אפילו שאינו בני, קל וחומר עם בני עם יצחק.

והקשה היפה תואר, שלכאורה בשלמא בני אע"פ שאינו יצחק ניחא, כי מאחר שישמעאל הוא בן האמה ואינו מיוחס אחרי האב, אין ראוי שיירש במקום בן הגבירה המיוחס, וכדרך שדחה אברהם את בני קטורה מירושתו. אבל מה שטענה שלא ירש עם יצחק אע"פ שאינו בני, צ"ב מפי מה ידחה, ומה בכך שהוא צדיק והוא רשע הלא אסור להעביר הנחלה אפילו מברא בישא לברא טבא.

ויישב כי "לפי האמת אין קושיא, כי מאמר שרה בנבואה הוה, שידעה כי ביצחק יקרא לו זרע, כדכתיב 'שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע'. וילפינן מינה שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, והיא ידעה שרצונו יתברך היה להעביר הנחלה מישמעאל ליצחק בהוראת שעה אע"פ שאין הדין כן בכיוצא בזה [וציין לדברי הרא"ם שיישב אף הוא שעשה כן אברהם כיון שנאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ולכאורה יש לחלק קצת בין היישובים].

ביאור אבי החתם סופר שלאברהם רע 'על אודות בנו' של ישמעאל שיחזור למוטב

גם בחידושי חתם סופר (כתובות שם) עמד על הערה זו, וכתב בשם אביו שזה פירוש הפסוקים בפרשת וירא (בראשית כא יא-יב): וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה... ופירש רש"י: בקול נבואתה ורוח הקודש שלה, ע"כ. ולכאורה קשה מה שייך ענין רוח הקודש ונבואה לכאן. ועוד קשה מדוע הרע לאברהם על אודות בנו, וכי היה רצונו להחזיק בבן מצחק, בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. ועוד מדוע האריך הכתוב 'על אודות בנו' הלא היה מספיק לכתוב רק 'וירע הדבר בעיני אברהם'.

אלא, ביאר אביו של החתם סופר, בודאי לא הרע לאברהם עצם שליחת ישמעאל מביתו על היותו מצחק, אך מה שאירע לו הוא 'על אודות בנו', בנו של ישמעאל, וכפי שמבואר בגמרא בכתובות שיש לחוש שמא יצא ממנו בן מעליא ולכך אסור להעביר נחלת בן זה לבן אחר. ועל כך אמר לו הקב"ה אל ירע בעיניך, כי כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקול רוח הקודש שלה, שיודעת היא שלא יצא ממנו בנים מעולים לעולם. וכיון שכל הטעם הוא משום 'דלא ידיעא מאי זרעא נפקי מיניה', הרי שכשיש ידיעה ברוח הקודש שלא יצא ממנו זרע מעליא, מותר להעביר ירושתו לבן אחר.

על פי דברי המזרחי יש להוסיף ולפרש לפי זה את המשך הפסוק 'שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע', שכן לדברי המזרחי בתיבות אלו טמונה תשובה נוספת על טענת אברהם 'על אודות בנו' - שכן 'שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע' וכיון שישמעאל אינו זרעו אין לחוש להעברת הירושה גם לו יצוייר שהיה יוצא ממנו זרע כשר.

ואמנם יש להעיר שלכאורה לא הועיל החתם סופר ביישובו אלא בדבר השאלה על העברת הנחלה מישמעאל ליצחק, אך עדיין תעמוד קושיית בעלי התוספות במקומה מדוע העביר נחלתו מבני הפילגשים ליצחק. ובשלמא המזרחי שביאר הטעם משום 'כי ביצחק יקרא לך זרע', הרי שבכלל זה נתמעטו גם בני הפילגשים [ואולי לכן הוסיף ואמר לו 'כי ביצחק' ולא סגי במה שאמר לו 'שמע בקולה' שלא יצא ממנו בן מעליא, כי סוף סוף חשש אברהם לבני הפילגשים, אמנם היפה תואר (ב"ר נט טו) כתב שלא נאמר כן אלא לגבי ישמעאל ולא לגבי בני קטורה, אך ברמב"ן (בראשית כה ו) מפורש להדיא שכי ביצחק נאמר ביחד לכל נשיו ובניו האחרים], אך לדעת החתם סופר שכל העברת הנחלה היתה מכח הרוח הקודש של שרה, אם כן עדיין יש לחוש להעברת נחלה מבני הפילגשים ליצחק. וצריך לומר כפי שיישבו בעלי התוספות שכיון שבאותה שעה שנתן ליצחק כל נכסיו לא היו הם בעולם, אין בכך משום העברת נחלה.

חידוש המהר"ם שיק שבבן אפיקורס אין איסור להעביר ירושה

בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סימן מג) כתב לחדש מסברא שכל הדין המבואר בגמרא בכתובות שאין להעביר ירושה אפילו מבן רע לבן טוב, שמא יצאו ממנו בנים טובים, היינו דוקא באופן שהבן הרע אינו אפיקורס, ואינו מן האנשים שאינם שומרים הדת בכללה ומחללים שבתות בפרהסיא ודינם כנכרים, אבל אם הוא אפיקורס וכיו"ב, לא שייך לומר בו דלמא נפקי מיניה בנין דמעלי, דמסתמא אינו מגדל את הבנים על דרך הטוב.

והוא מביא שכיוצא בדבר כתב החתם סופר (ח"ב יו"ד סימן שכב) על המבואר ברמ"א (יו"ד סימן שלד ס"א) שמנדים למי שהוא חייב נידוי אפילו כשיש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה, ואין חוששים לכך. והט"ז (סק"א) תמה על דין זה איך לא נחוש שיבוא לידי תרבות רעה אשר כל באיה לא ישובון. והחתם סופר כתב עוד להסתפק באופן שיש לחוש שע"י שיצא לתרבות רעה יקח גם בניו הקטנים עמו ויטעמו בין העכו"ם, האם יש לחוש לדעת הרמ"א לדבר זה, או שכיון שצריכים אנו להעמיד דתנו אין אנו חוששים לשום דבר.

וכתב החתם סופר לחלק בדבר, דודאי רשע שהוא מין ואפיקורס ופוקר בתורה, אזי קרוב לודאי שילמד אמונתו המזוייפת גם לבניו אחריו, ואז יהיו גם הבנים בכלל כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, ומן הסברא שאין לחוש על הבנים. אבל סרבן ועבריין בעלמא, אפשר שיש לחוש על בניו שיהיו צדיקים ואיך נגרשם מהסתפח בנחלת השם.

ועפ"ז כתב המהר"ם שיק לחלק גם בנידון דידן, שכל מה שמבואר בגמרא שחוששים שמא יצא ממנו בן טוב, היינו כשהברא בישא הוא כעין מה שכתב החתם סופר ב'סרבן ועבריין בעלמא', אבל אם הוא 'מין ואפיקורס ופוקר בתורה' הרי קרוב לודאי שאף בניו ילכו בדרכו וממילא אין לחוש שמא יצא ממנו ברא מעליא.

יישוב הדובב מישרים עפ"י חידוש המהר"ם שיק וקושייתו על יסודו מדברי התוספות

לאור חידושו של המהר"ם שיק כתב הדובב מישרים (ח"א סימן צז) ליישב קושיית הדעת זקנים, כיצד העביר אברהם אבינו את נחלת בני הפילגשים ליצחק. ולפי חידוש המהר"ם שיק שמי שהוא מין ואפיקורס ופוקר בתורה קרוב לודאי שילכו בניו בדרכו, ובכה"ג אין לחוש להעברת נחלה, אם כן יש לומר שכך היו דעותיהם של בני הפילגשים ולכן לא חשש אברהם להעברת נחלה. ולכאורה לפי דבריו יש ליישב גם את הקושיא מהעברת הנחלה מישמעאל ליצחק, שכן ישמעאל שהיה עובד עבודה זרה, מגלה עריות ושופך דמים ודאי אף בניו ילכו אחריו ולכן לא חשש אברהם להעביר את נחלת ישמעאל ליצחק.

אמנם על עיקר חידושו מעיר הדובב מישרים, שכן הגמרא בעבודה זרה (כו:) מקשה על דברי הברייתא שדין מומרים ש'מורידין ולא מעלין' [- מורידים אותם לבור למות שם, ואין צריך לומר שלא מעלים אותם אם נפלו לשם], מדרשת הכתוב (דברים כב ג) "לכל אבידת אחיך" - לרבות את המומר. ומכח זה משנה הגמרא את גירסת הברייתא ומסירה את ה'מומרים' מדין 'מורידין ולא מעלין'.

והתוספות (ד"ה אני) תמהו על קושיית הגמרא, שכן דין מוסר שמורידין ולא מעלין ואעפ"כ אסור לאבד את ממונו כמבואר בגמרא בבבא קמא (קיט.) שיש לחוש שמא יצא ממנו זרע כשר, ככתוב "יכין רשע וצדיק ילבש". ואם כן מה הוקשה לגמרא על דין מומר, שמחד מתרבה מהפסוק 'לכל אבידת אחיך' שצריך להשיב את אבידתו, ומאידך דינו ש'מורידין ולא מעלין' - הלא אפשר שהוא עצמו יש להורידו, אך מכל מקום חייב בהשבת אבידתו שכן אין לאבד את ממונו שמא יצא ממנו זרע כשר. ויישבו התוספות שכיון שריבוי 'מומר' להשבת אבידה מתרבה מן הפסוק 'לכל אבידת אחיך' ומפסוק זה למדים חז"ל בק"ו מאבידת ממונו לאבידת גופו, אם כן גם מומר מצווים על אבידת גופו.

ועכ"פ, מבואר בקושיית התוספות שמומר אפילו אם הוא עצמו היה דינו 'מורידין ולא מעלין', מכל מקום היה אפשר לומר שחייבים בהשבת אבידתו כי אין לאבד ממונו 'דילמא נפיק מיניה ברא מעליא' - הרי שגם במומר גמור ש'מורידין ולא מעלין' יש לחוש שמא יצא ממנו זרע כשר. והדובב מישרים מציין כי הספר מהר"ם שיק אינו תחת ידו, ואולי דיבר מזה בתשובתו. ואמנם המהר"ם שיק לא ציין לדברי התוספות, אך סמך את דבריו על חילוקו של החתם סופר, ואם כן הערת הדובב מישרים אינה על המהר"ם שיק כי אם על החתם סופר, שנקט שאין לחוש לנדות מי שהוא מין ואפיקורס, כי אין לחוש לבניו שודאי ילכו בדרכו, וזה לכאורה נסתר מדברי התוספות בעבודה זרה, וצ"ע.

מחלוקת היפה תואר והפני משה בדין 'אעבורי אחסנתא' במתנה מחיים

ובמדרש (ב"ר מב א) מובא המעשה ברבי אליעזר בן הורקונס שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר, ונפלה פרתו ונשברה. אמר, לטובתי נשברה פרתי. ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי... לאחר ימים עלה אביו לנדותו מנכסיו, ומצאו יושב ודורש וגדולי מדינתו יושבים לפניו, בן ציצית הכסת ונקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע. ומצאו יושב ודורש... אמר לו אביו, בני לא עליתי לכאן אלא לנדותך מנכסי, עכשיו הרי כל נכסי נתונים לך מתנה. אמר, הרי הם עלי חרם ואיני אלא שוה בם כאחי.

והקשה ביפה תואר כיצד עשה כן הורקנוס, הלא אמרינן לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לזכאה. ויישב: שמא שאני הכא דהוה תלמיד חכם. אי נמי, דבמתנה דזכי מחיים לית לן בה, ומכל מקום רבי אליעזר לא קיבל שלא להנות מדברי תורה. ועוד ביאר לפי מש"כ בפרקי דרבי אליעזר (פ"א) שאחיו הם שייעצו לאביו לנדותו מנכסיו, ולכן ניחא לעשות להם כאשר זממו לעשות לו.

גם על דרשת חז"ל על הפסוק "וכל טוב אדניו בידו", שדרשו במדרש (ב"ר נט טו): רבי חלבו אמר, זו דיאתיקי [- שטר מתנה על נכסיו], הקשה היפה תואר: ואם תאמר היכי עביד הכי, והא אברהם קיים כל התורה... והא אמרינן בפרק נערה לא תיהוי באעבורי אחסתנא. וכתב ליישב על פי יישובו השני הנזכר, שלא נאמר דין זה שאין להעביר נחלה מבן לבן, אלא בשכיב מרע או בבריא המקנה לאחר מיתה, אבל המזכה מתנה בחייו אין בו דין זה, כיון שלא גרע מכל נותן מתנה לזרים בחייו, ואין בזה נדנוד עבירה. ואם כן אברהם שנתן נכסיו ליצחק בחייו לא עבר על דין זה.

מאידך בשו"ת בית דוד (חו"מ סימן קלז) הביא בשם ספר פני משה (ח"א) שהביא שיש מי שאומר שאפילו במתנה מחיים חשיב עבורי אחסתנא.

הוכחת היד דוד לנידון זה מסוגיית הגמרא בכתובות

וביד דוד (כתובות נג.) כתב להביא ראיה לנידון זה מסוגיית הגמרא בכתובות, שכן הגמרא מביאה דין זה על מעשה שאירע כשרב פפא חיתן את בנו עם בתו של אבא סוראה, והלך לבית אביה כדי שיפסוק נדוניה לבתו. וכששמע יהודה בר מרימר שרב פפא בא, הלך לראותו, אך נמנע מלהיכנס עמו לבית אבא סוראה. וכשראה זאת רב פפא שאלו האם לא נח לו בכתיבת הנדוניה, כיון שבכך שכותב האב את הנדוניה לבתו הרי שהוא כמעביר נחלה שנוטל מבן אחד ונותן לבן אחר, וכל שכן באב הכותב נדוניה לבתו שנוטל מהבנים ונותן לבנות.

ולכאורה נדוניה הרי היא נתינה מחיים, ואעפ"כ הבין רב פפא שמטעם זה לא נח ליהודה בר מרימר במעשהו - הרי מפורש שאף בנתינה מחיים יש חשש עבורי אחסנתא, דלא כדעת היפה תואר. אמנם, דוחה היד דוד, שיתכן וכך היה רגילותם שגם כשכותב נדוניה לבתו לא היה נותן לה מיד אלא רק לאחר מותם. ומוכיח זאת מהמשך המעשה שלבסוף כפה רב פפא בדברים את יהודה בר מרימר והעלהו עמו למעמד כתיבת הנדוניה. וכשראה אבא סוראה את יהודה כשהוא שותק, סבר שכועס על שפסק מעט נדוניה לבתו, ולכן הוסיף והוסיף לה בנדוניתה עד שכתב לה את כל רכושו. והנה פשוט וברור שאין הדרך שיכתוב אדם נדוניה לבתו וישאיר עצמו נקי מכל נכסיו ויחזר על הפתחים, אלא ודאי שכל כתיבת האב לבתו היתה רק לאחר מיתה - וכיון שכך היתה רגילותם לכן סבר רב פפא שמטעם זה נמנע יהודה בר מרימר להיכנס עמו כיון שחושש לאיסור 'אעבורי אחסנתא' בכתיבת הנדוניה.