אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום רביעי כז אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מט[עריכה]

אכזריותו של העורב[עריכה]

קושיית הגמרא אם העורב חפץ בבניו או לא

הגמרא במסכת כתובות (מט:) דנה בדבר חיוב האב לזון את בניו ובנותיו הקטנים: אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא, באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.

ומסתפקת הגמרא האם הלכה כדבריו, ומביאה ראיה ממנהגו של רב יהודה, שכשהיה בא לפניו מעשה כזה באב שאינו רוצה לזון את בניו, לא היה כופהו לזון את בניו, לפי שאין הלכה כדעת רבי יהודה בר חנינא, אלא היה אומר: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא [- התנין ילדה והטילה פרנסת ולדותיה על בני העיר]. וכן כשהיה בא מעשה לפני רב חסדא, היה אומר: כפו ליה אסיתא בציבורא [- כפו מכתשת על פיה בציבור], וליקום ולימא [- ויעמוד אדם זה או שליח ציבור על גבה, ויאמר] עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה [- יכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים, שהעורב חפץ בבניו ואותו אדם אינו חפץ בהם].

על אמירה זו לפיה העורב חפץ בבניו, מקשה הגמרא: ועורבא בעי בניה?! והכתיב (תהילים קמז ט) "לבני עורב אשר יקראו". ופירש רש"י: אלמא לא זיין להו [ולכן קוראים לה' שיזונם והוא מספק צרכיהם].

כך גם מצאנו בדברי חז"ל במדרש (תנחומא, עקב סימן ב): ומנין שעורב אכזרי על בניו, שנאמר (איוב לח מא) "מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישוועו יתעו לבלי אוכל", וכן הוא אומר "לבני עורב אשר יקראו". ואמרו חכמינו ז"ל, העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקיבה שעוף אחר בא עליה ומואסין אותן ומניחין אותן. מה עושה הקב"ה מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן.


פירוש רש"י שהעורב מוליד לבנים ומשחירים ודעת תוספות ששני מיני עורבים יש

ומיישבת הגמרא: לא קשיא, הא בחיורי הא באוכמי. ופירש רש"י: כשגדל משחיר, והאם והאב אוהבין אותן, אבל מתחילתן לבנים ושונאין אותן.

והתוספות (ד"ה הא בחיורי) פירשו: שני מיני עורבים יש, אחד לבן ואחד שחור. והביאו מקור לכך שיש עורב לבן, מהמבואר בגמרא בחולין (סג.) שישנו מין עורב הנקרא עורב העמקי, ע"ש שמראהו כמראה החמה העמוקה מן הצל, דהיינו שצבעו לבן.

ובכמה אחרונים ביארו דברי התוספות שנחלקו בזה על דעת רש"י, שכן לפירוש רש"י לא היה לגמרא לחלק בין עורב שחור ללבן אלא בין עורבים בגדלותם לעורבים בקטנותם, ולכן פירשו התוספות שישנם שני מיני עורבים, עורב שחור ועורב לבן, ואחד מהם שונא את בניו והאחר אוהבם. ובספר פתוחי חותם כתב שפשוט שהעורב הלבן הוא החפץ בבניו, שהרי הפסוק 'לבני עורב אשר יקראו' אשר ממנו מבואר שאין העורב חפץ בבניו, עוסק בסתם עורב שהוא השחור, כמבואר בגמרא בחולין שם. ובפורת יוסף ציין לדברי הגמרא בעירובין (כב.) "מי שמשחיר פניו עליהם כעורב", ובנדה (יט.) "שחור כעורב", ומשמע בסתמא שהעורב שחור. וכתב כן בדרך קושיא, אך לכאורה כפי שכבר ציין הפתוחי חותם, סתם עורב הוא עורב שחור, ולכך סתמה הגמרא בכל מקום שהעורב שחור.

ואמנם בפשטות היה נראה שאין כוונת התוספות לחלוק על פירוש רש"י, והתוספות רק באים בדבריהם לפרש מדוע שונא העורב השחור את בנו הלבן, ועל כך ביארו התוספות שישנם שני מיני עורבים, שחור ולבן, וכשרואה העורב השחור שבנו לבן - מיד שונאו, ורק כשגדל ומשחיר אז אוהב אותו. ואמנם לפי זה העורב הלבן אוהב את בנו מתחילה, כיון שכבר בקטנותו הוא לבן ומכיר בו שהוא בנו, אך מכל מקום אין טעם לחדש שישנם שני מיני עורבים וטבעו של זה אינו כטבעו של זה, אלא טבע שניהם שווה ושניהם חפצים בבנים אך אינם מרחמים על בן שאינו נראה כבנם, ורק העורב השחור בנו נראה כבן חברו ולכן שונאו, ואילו העורב הלבן צבע בנו כצבעו ולכך אוהבו.

והטעם שהוצרכו התוספות לחדש שישנו מין עורב אחר, ולא פירשו בסתם ששונאו לפי שאינו נראה כבנו. יתכן שהוצרכו התוספות לכך לפי שמלבד צבעו של הגוזל, היה על העורב לזהותו כבנו על פי צורתו, אך כיון שיש מין אחר של עורב שדומה בצורתו ורק צבעו שונה, משום כך אין העורב השחור מזהה את הגוזל הלבן כבנו. ובלאו הכי יש לומר שאינו חושד בבת זוגו משאר מינים אלא דוקא ממין עורב אחר שהוא קרוב לה.


העורב חושש מהגוזלים הלבנים שמא בני נחש הם

אלא שיש להעיר קצת על ביאור זה, כי אמנם בדברי חז"ל בתנחומא לא מבואר אלא שהזכר אומר לנקבה ש'עוף אחר בא עליה' ואפשר להעמיס בדבריהם שכוונתם לעורב ממין אחר, אך כעין מדרש זה נמצא גם בפרקי דרבי אליעזר (פכ"א) ושם מבואר שכשהרג קין את הבל היו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוגים בקבורה. בא עורב אחד שמת לו אחד מחבריו, לקח אותו וחפר בארץ וטמנו לעיניהם. אמר אדם, כעורב אני עושה, מיד לקח נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה. ושלים הקב"ה שכר טוב לעורבים בעולם הזה. ומה שכר נתן להם, כשהן מולידין את בניהם רואין אותן לבנים ובורחים מפניהם, וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה נותן להם מזונם בלא חיסור. וביאר הרד"ל שדרכו של הנחש לקונן בקיני עופות ולהטיל שם ביציו שהם דומים לביצי עופות. הרי לפי מדרש זה החשש הוא שמא בני נחש הם ולא עורב לבן.

ובספר מגן גבורים (לרבי אליעזר די אבילה) הקשה על פירוש התוספות, שכיון שמין זה אינו אכזרי אם כן מה הטעם שנקט רב חסדא בדבריו כלפי מי שאינו מפרנס את בניו "עורבא בעי בניה", הלא העורב שאוהב את בניו, כמוהו כשאר כל מיני בעלי החיים. ובשלמא לדעת רש"י שהעורב עצמו שמתאכזר אל בניו בקטנותם גם כן אוהב את בניו רק שסבור שאינם בניו, אם כן זו כוונת המאמר שאפילו העורב שנראה כאכזרי באמת חפץ בבניו, ואילו אדם זה אינו חפץ בבניו, אך לפירוש התוספות שהם שני מיני עורבים - קשה.

אמנם לפי מה שנתבאר בדעת התוספות, הרי שגם התוספות מסכימים בביאור דברי רב חסדא לפירושו של רש"י, שכוונת המאמר היא לאותו עורב השונא את בניו כשהם קטנים, ולא באו התוספות אלא לבאר שורש שנאתו שבאה מחמת דמיון בניו למין העורב השני.


שלשה אוהבים זה את זה הגרים העבדים והעורבים

ובגמרא בפסחים (קיג:) איתא: תנו רבנן, שלשה אוהבין זה את זה, אלו הן, הגרים ועבדים ועורבין. ובספר עין ישראל (פסחים שם) העיר כי פלא הדבר שהעורבים אף שהם אכזרים על בניהם, בכל זאת אוהבים המה זה לזה. וכעי"ז העיר בעמח"ס צער בעלי חיים (קובץ בית הלל כט"ז עמוד פז) שלכאורה סותרים ב' מאמרים אלו זה לזה, שמחד העורב אכזרי לבניו ומאידך אוהבים זה את זה. ובפשטות אין כאן כל קושיה כי אהבת רעיו הדומים לו אינה מחייבת כלל שיאהב את בניו שהם נטפלים אליו וצריכים שיספק להם כל צרכיהם וכיו"ב.

יתירה מזאת, לדעת רש"י הרי מבואר שהעורב אוהב את בניו ורק את מי שאינו נראה לו כבנו הוא שונא, ואם כן, לא זו בלבד ששני מאמרים אלו אינם סותרים זה לזה, נראה כי מאמר אחד מוסיף ונותן טעם למאמר האחר, כי בפשטות אהבת הגרים העבדים והעורבים אינה באה מטבע רחמני אלא רק כמו שכתב המאירי (פסחים שם): מפני שכל העולם שונא אותם, והטבע מחייב שיהו הם אוהבים זה את זה. הרי לנו שכל אהבתם זה לזה היא מכח מה ששוררת שנאה בינם לשאר העולם. ומעתה יש לומר שהטעם שהעורב שונא את בנו כשאינו נראה כבנו הוא מחמת דבר זה ששוררת שנאה בין העורב ובין כל מי שאינו בן מינו, עד שאפילו מי שנראה כבנו שנולד מנקבתו, אפילו הכי שונא אותו לפי שחושדו כמי שאינו בנו.

ובספר דף על הדף (כתובות שם) כתב לתרץ על פי דעת התוספות שיש שני מיני עורבים, האחד אוהב את בניו והאחר שונאם, ואם כן לא קשה מידי שכן מאמר חז"ל בפסחים המורה על אהבת העורבים, עוסק במין האוהב גם את בניו, ואילו הפסוק בתהילים המורה על אכזריותם, עוסק במין השונא את בניו וגם אינו מחבב את חבריו.

ואמנם לפי מה שנתבאר בביאור דברי התוספות, הרי שהתוספות לא חידשו כלל בדבריהם שיש שני מיני טבעים אצל העורב, אלא גם לדעתם טבעם של כל העורבים שווה, ורק מאחר ששנאתם לבנם היא מחמת צבעו של הגוזל, לכן ישנו חילוק בין העורב הלבן לעורב השחור ביחסו לבנו הגוזל הלבן.


מדוע העורב 'אכזרי' הלא סבור שהגוזל אינו שלו ואולי הוא אף בנו של נחש

והנה לפי מה שנתבאר עד כה, עכ"פ בדעת רש"י, הרי לכאורה מבואר שהעורב כלל אינו אכזרי, ומה שהוא מתאכזר אל בניו הוא רק משום שהוא סבור שאינם בניו, ואף יתירה מזאת חושש הוא שמא בני נחש הם שהטיל ביציו בקנו. ודבר זה נסתר לכאורה מפשטות דברי הגמרא בעירובין (כב.) על הפסוק (שיה"ש ה יא) "שחורות כעורב" - רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב, ומשמע שהעורב חשוב 'אכזרי'. כך גם במדרש תנחומא שם אמר הקב"ה יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו... אבל הנשר רחמני... ולכאורה צ"ב מדוע ייחשב העורב אכזרי כיון שאינו נוהג כן אלא מחמת שהוא סבור שאינם בניו.

ולעיל הבאנו הערת המגן גבורים בביאור דברי רב חסדא 'עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה', שלכאורה לפי מסקנת הגמרא הרי העורב אכן רוצה בבניו ואם כן מדוע נקט בדבריו עורב דוקא יותר משאר בעלי חיים. והעמיד את קושייתו על דעת התוספות דוקא, כי אמנם בדעת רש"י יש לפרש שכיון שסו"ס נראה בעינינו כאכזרי על בניו, זו כוונת המאמר, שהעורבה הזה אע"פ שנראה כאכזרי מ"מ אינו אכזרי אלא משום שסובר שאינם בניו, ואילו ההוא גברא אינו חפץ בבניו אף שיודע ששלו הם.

וכך באמת מבאר הבן יהוידע על אתר את דברי הגמרא: כלומר, העורב אע"פ שתראהו אכזר על בניו, אין זו אכזריות באמת, מאחר שהיא תלויה בסיבה שהוא בעי בנים שלו לפרנסם, ולאלו חושב שאינם בניו. אך ההוא גברא אע"פ שיודע בבירור דאלו הן בניו, לא בעי בני, רצונו לומר לא בעי בני דידיה לפרנסם, עכ"ד.

ואמנם אפשר היה לפרש עוד בסגנון אחר שבאמת מידת האכזריות ניכרת בעורב במה שמתאכזר על גוזל זה בחושבו שאינו בנו או שעוף אחר בא על נקבתו, כי וכי מחמת זה ראוי שירעב גוזל זה למוות, ומה בכך שאינו בנו - אין זו כי אם מידת אכזריות. וכעין מה שמפורסם בביאור הא שנמנית החסידה בכלל העופות הטמאים, לפי שמתחסדת עם חברותיה. ובאמת יש עוד בעלי חיים שהגוזלים שלהם אינם נראים כמותם וכצבעם ואעפ"כ אין הוריהם אכזרים אליהם מחמת זה, כמו תרנגולת ואפרוחיה ועוד כיו"ב. אך ביאור זה שייך רק לפי לשון התנחומא שסבור שעוף אחר בא עליה, אך לדברי הפדר"א שחושש שביצים אלו הם של נחש ובורח מפניהם לכאורה ודאי אין לכנותו אכזרי מחמת זה, וצ"ע.