אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/ע

יום ראשון י תמוז - מסכת יומא דף ע

ברכה שאינה צריכה בספר תורה שנפסל וקראו באחר תחתיו

קריאת "בעשור לחודש" בעל פה

המשנה בריש פרק בא לו (יומא סח:) מבארת את אופן קריאת התורה הנעשית על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים: בא לו כהן גדול לקרות... וקורא אחרי מות ואך בעשור, וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ובגמרא (ע.) מקשה הגמרא מדוע לא יגלול הכהן הגדול לחומש הפקודים ויקרא את הפרשה מתוך הספר, ומיישבת: אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור. שוב מקשה הגמרא מדוע לא יביאו ספר תורה אחר ובו יקרא הכהן הגדול את הפרשה השניה, ומביאה על כך הגמרא שני יישובים: רב הונא בר יהודה אמר משום פגמו של ראשון [שלא יאמרו חסר הוא. רש"י] וריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה [שיהא צריך לחזור ולברך. רש"י].

הוצאת ספר תורה שני לפני או אחרי הכנסת הראשון

בשולחן ערוך (או"ח סימן קמז ס"ח) פסק: ביום שיש ב' ספרי תורה לא יפתחו השניה ולא יסירו המפה עד שיגללו הראשון. וכתב על כך המגן אברהם (סקי"א) בשם דרכי משה שהביא כן מאור זרוע, שבירושלמי איתא שאין להוציא את הספר תורה השני מהארון עד שמחזיר את הספר תורה הראשון למקומו, אמנם אנו אין מנהגינו כן אלא מוציאין שניהם בבת אחת. ותמה המגן אברהם כיצד נהגו דלא כמבואר בירושלמי, ועוד הביא ראיה למבואר בירושלמי מדברי הגמרא לעיל (נו:) ההוא דנחית קמיה דרבא אמר יצא והניחו על כן שני שבהיכל נטל דם הפר והניח דם השעיר, ואמר לו רבא שאמר שלא כהוגן אלא יש לו לומר הניח דם השעיר ונטל דם הפר. הרי שכשבידו מצוה אחת ורוצה ליטול מצוה אחרת לידו, צריך תחילה להניח המצוה שבידו ורק אחר כך ליטול המצוה השנית, והוא הדין לענין הוצאת ספר תורה צריך להחזיר את ספר התורה הראשון למקומו ורק אחר כך להוציא את השני.

והביא המגן אברהם שבהגהות מיימוניות הוכיח כמנהגנו מהמבואר במשנה בפסחים (סד.) בסדר הקרבת הפסח "ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן", הרי שנוטל קודם המצווה השניה לידו ורק אחר כך מחזיר את הכלי הריק דהיינו המצוה הראשונה. ותמה המגן אברהם על ראיה זו שהרי אמרו שם בגמרא (עמוד ב) מסייע ליה לרבי שמעון בן לקיש דאמר ר"ש בן לקיש אין מעבירין על המצות. הרי לנו שכל הטעם שנוטל קודם המלא הוא מאחר שכבר הושיט לו המלא ואין מעבירין על המצוות, ומוכח דבלא טעם זה לא היה צריך ליטול המלא כדי שלא יהיה פנוי מן המצוות.

הוכחת הרש"ש מסוגייתנו לדעת הירושלמי

הרש"ש (יומא ע.) הוכיח מסוגייתנו כדעת הירושלמי, שהרי אם אכן מוציאים את הספר תורה השני כמנהגינו עם הוצאת הספר תורה הראשון, נמצא שכשבירך תחילה על הספר תורה הראשון כבר היה הספר תורה השני לפניו, ואם כן מה מיישב ריש לקיש שאי אפשר לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה, שצריך לחזור ולברך, הלא כיון שהספר השני אף הוא היה לפניו בשעת הברכה, נפטר בברכתו הראשונה ואינו צריך לחזור ולברך ואין כאן כלל חשש ברכה לבטלה.

אלא שמוסיף הרש"ש ומקשה שגם לדעת הירושלמי שאכתי לא הוציא את הספר תורה השני בשעת הברכה, מכל מקום קשה מדוע צריך לחזור ולברך ומדוע יש כאן חשש ברכה שאינה צריכה, שהרי כתב השולחן ערוך (או"ח סימן רו ס"ה): אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו. בירך ואחר כך הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת. אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך. וברמ"א בשם בית יוסף: וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו. הרי שכל כמה שהיתה דעתו מתחילה על אותו המין אינו צריך לחזור ולברך אף אם לא היה לפניו, ואם כן חזרה הקושיה למקומה מדוע יש כאן, לדעת ריש לקיש, חשש ברכה שאינה צריכה שכשיביאו הספר תורה השני יצטרך לחזור ולברך, והלא כיון שכבר בירך על הספר תורה הראשון והיה בדעתו אף על הספר תורה השני שהוא אותו המין, נפטר אף ספר תורה זה בברכה זו ואינו צריך כלל לחזור ולברך.

בירך ברכת התורה ותכף נקרא לעלות לתורה

כדי ליישב קושיה זו מביא הרש"ש את פסק השולחן ערוך (סימן קלט ס"ח) אפילו ברך ברכת התורה לעצמו ותכף קראוהו לקרות בתורה צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור. דהיינו שברכת התורה שנתקן לברכה על קריאת התורה בציבור נתקנה משום כבוד התורה ואינה שייכת לברכת התורה שבירך באופן פרטי קודם לכן. ולפי זה מחדש הרש"ש, שהוא הדין לגבי שני ספרי תורה זהו כבודה לברך על כל ספר תורה בפני עצמו. וכסיוע לדין זה הוא מביא את הדין המבואר בשו"ע (סימן קמג ס"ה) בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם ויחזור לברך תחלה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים כמספר העולים של אותו היום. הרי שאפילו באותו ספר תורה צריך לברך ולחזור ולברך כמנין העולים הנדרשים, וה"ה בנדון דידן יש לומר שכיון שהם שני ספרי תורה יש לו לברך על כל אחד בפני עצמו. אלא שיש להעיר שלפי זה נתחדש כאן בסוגייתנו שאע"פ שזהו כבוד התורה וכך נתקנה הברכה, אך עצם הבאת הספר הנוסף במקום לקרוא בעל פה יש בו משום ברכה שאינה צריכה, וזהו חידוש גדול.

מחלוקת המרדכי ומהר"י בי רב בנמצא ספר תורה חסר

ועיקר הערת הרש"ש כבר עמד בה הט"ז (יו"ד סימן רעט סק"ב), שם נפסק בשו"ע (ס"ב) קראו בספר תורה בציבור ונמצא בו טעות מוציאין ספר תורה אחרת ומתחיל ממקום שנמצא הטעות... ואם נמצא הטעות באמצע קריאת התורה, גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניו, כי ברכה שבירך לפניה בספר תורה הפסול וכן קריאה שקראו בו עלתה להם בדיעבד, ע"כ. והביא על כך הט"ז דברי המרדכי במגילה שכתב שיש ללמוד שספר תורה שחסרים בו אותיות, תיבות או פסוק אין להפסיק לקורא להביא ספר אחר אלא קורא אותו בעל פה. והוסיף לתת טעם לכך שאין להביא ספר תורה אחר מכח המבואר בסוגייתנו שהכהן הגדול קורא את "בעשור לחודש" שבחומש הפקודים בעל פה ומבואר בגמרא שאין להביא ספר תורה אחר משום ברכה שאינה צריכה. ואם כן הוא הדין כשנמצא הראשון חסר [והוסיף שאף שדעת רב הונא בר יהודה שטעם משנתנו הוא משום פגמו של ראשון, וזה לא שייך כאן שאכן הספר תורה הראשון חסר, מכל מקום נראה שלא נחלקו רב הונא בר יהודה וריש לקיש, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי]. אמנם הבית יוסף (או"ח סימן קמג) כתב על דברי המרדכי שאין אנו נוהגים כן אלא כדעת מהר"י בי רב שפסק כפי שהביא השו"ע להלכה שאם נמצא בו טעות מוציאין ספר תורה אחר.

כדי ליישב ראיית המרדכי מסוגייתנו מקדים הט"ז ותמה כתמיהת הרש"ש, למה צריך ברכה אחרת על הספר תורה השני של כהן גדול, הלא בשאר דוכתי אין אומרים כן, כגון במברך על פירות ואכל ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין שאין צריך לחזור ולברך, וכן הביא הבית יוסף (או"ח סימן רו) בשם הירושלמי שאמת המים שאדם מברך על המים שהיו לפניו, אף שהם עוברים ומים אחרים באים תחתיהם בשעה ששותה, מכל מקום כיון שלכך נתכוין תחילה אינו צריך לחזור ולברך. וכן הדין לענין שוחט שהביאו לפניו בהמות נוספות שלא היו כולן לפניו בשעה שהתחיל לשחוט, מבואר בשו"ע (יו"ד סימן יט) שאינו צריך לחזור ולברך. ואם כן הוא הדין לענין ספר תורה כיון שלכך נתכוין תחילה, יקרא בספר תורה השני פרשת "בעשור לחודש" בלא ברכה נוספת.

חילוק הט"ז בין שתי מצוות לתיקון המצוה הראשונה

אלא, מייסד הט"ז, יש לחלק טובא בין ספר תורה של כהן גדול ובין שאר הציורים המוזכרים, בפירות, אמת המים ושחיטה. כי בקריאת התורה של כהן גדול הרי היו מתחילה לפניו שתי מצוות שונות, ואין לאחת שייכות פטור לחברתה, והרי זה דומה לבית כנסת שאין בו לוי שהדין הוא שהכהן חוזר ומברך וקורא במקום לוי, אע"פ שידע תחילה שאין שם לוי ועתיד הוא לקרוא במקום הלוי, כיון שעכ"פ קריאת הלוי היא מצוה אחרת העומדת בפני עצמה, ולכן אינו יכול לפוטרה בברכתו על מצוותו שלו דהיינו עליית הכהן. והוא הדין קריאת התורה שע"י הכהן הגדול כיון שמתחילה עומדות לפניו שתי מצוות, קריאת התורה בספר זה בפרשת אחרי מות וקריאת התורה בספר אחר בבעשור לחודש, אינו יכול לפטור מצוה זו בברכת מצוה זו. שונה מכך הציור של אמת המים, שם למרות שידע מתחילה שיבואו מים אחרים, מכל מקום לא חישב לשתות דווקא ב' פעמים או יותר, משא"כ בכ"ג שהיה לו ודאי שיקרא ב' קריאות בשני ספרי תורה, אם כן היו ב' מצוות לפניו שיש לו חיוב על שניהם ואינו יכול לכלול בברכה אחת את ברכת שתיהן. ובכך שונה הדבר גם משוחט שאינו חייב לשחוט בהמות נוספות ולכן יכול לכלול ברכתם בברכה על השחיטה הראשונה, וכן באכילת פירות שאינו חייב לאכול שיעור מסויים ולכן גם אינו צריך לברך על כל כזית בפני עצמו.

ומעתה, גם סרה ראיית המרדכי לדין ספר תורה שנמצא חסר, כי שם הקריאה הנוספת בספר תורה השני אינה מצוה בפני עצמה אלא השלמה לקריאת התורה הראשונה שהיתה בספר תורה שנמצא חסר, בכך יש לומר שאכן ברכתו הראשונה תפטור גם את הקריאה השניה. ומוסיף הט"ז שהרי הדין המבואר בשו"ע שאינו מברך ברכה שאחריה על הספר תורה הפסול היינו דווקא באופן שלא קרא ג' פסוקים בספר תורה הראשון, ואם כן כלל לא קיים מצוה בקריאתו ונמצא שכל קיום הקריאה הוא על ידי הקריאה בספר תורה השני, ואין כאן מצוה אחרת אלא תקון שהיא משלמת החסרון של הראשונה כדי שיהא יוצא מה שבירך על פסולה, ע"כ אינו צריך לחזור ולברך. והרש"ש ציין לט"ז וליישובו וכתב על דבריו שנדחק הרבה.