אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/נו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון כו סיון - מסכת יומא דף נו[עריכה]

החילוק בין 'תנאי' ל'ברירה'[עריכה]

מדוע למאן דאמר אין ברירה מכל מקום תנאי מועיל

מחלוקת גדולה אנו מוצאים במקומות רבים בש"ס בנדון האם אומרים "ברירה" או לא אומרים "ברירה". ופירוש הספק האם במצב מסופק שבעתיד יתברר אנו יכולים להתייחס כבר עתה למצב כפי שעתיד להתברר ולומר שלכשיתברר נמצא שלמפרע כבר בשעה שהיה מסופק היתה המציאות כפי שהתברר בעתיד, או שהמצב עתה מסופק הוא והבירור העתידי אינו מועיל אלא מכאן ולהבא. דוגמה לדבר: חבית יין שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, ועומד בעליה ואומר "שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה - מעשר ראשון, תשעה - מעשר שני, האם יכול הוא לשתות את היין כבר קודם ההפרשה כיון שאחרי שישתה יוציא את שיעור התרומה, המעשר הראשון והשני ונמצא שהתברר שהיין שהוציא הוא הוא שהיה התרומה והמעשר ומה ששתה היה חולין, או שכיון שעדיין לא הפריש אם כן עתה יש כאן חולין ותרומות ומעשרות מעורבים זה בזה ואסור בשתיית היין כל זמן שלא בירר מה התרומה והמעשר ומה החולין.

המפרשים עמלו לבאר מדוע נדון זה של "ברירה" לא משפיע על כל "תנאי" הנעשה בדבר. לדוגמה: כותב גט לאשתו ומתנה הדבר בכך שתצא ראשונה מהפתח או שתתן לו מאתיים זוז, מדוע לא נאמר שדבר זה תלוי בברירה: אם תצא ראשונה מהפתח - הוברר הדבר שאכן היה הגט מתחילה גט, ואם לא תצא ראשונה - הוברר שלא היה זה גט.

הר"ן כתב בשם הרמב"ן שכל מה שנחלקו אם אמרינן ברירה או לא היינו כשמתנה על שני דברים, כגון שיש לו שתי נשים ואומר לסופר שיכתוב גט לשם זאת שתצא ראשונה מפתח הבית, או בנדון סוגייתנו באומר שני לוגין מהחבית יהיו תרומה, ונמצא שהנדון הוא על כל שני לוגין שבחבית אם הם התרומה או אחרים. בכהאי גוונא אומרים שהוברר הדבר שהאשה הזו היא שעמדה לצאת או שני לוגין אלו הם שעמדו לעלות כתרומה. אבל כשהנדון הוא על דבר אחד שאם יתקיים התנאי יחול ואם יתבטל התנאי לא יחול הדבר כלל - בכהאי גוונא אין זה שייך לנדון של "ברירה" אלא לנדון של "תנאי".


ביאור רבי שמעון שקאפ בסברת הרמב"ן

רבי שמעון שקאפ (שערי יושר שער ז פי"ח ד"ה ואפשר) ביאר סברת הרמב"ן כך, עיקר החסרון בברירה הוא כפי שכתב הר"ן בנדרים שהדין אינו יכול לחול על דבר שאינו מבורר וכיון שחלות התרומה חלה כבר עתה בשעה שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה, ובשעה זו עדיין שני הלוגין אינם מבוררים, ממילא באנו למחלוקת אם אמרינן ברירה או לא, שלדעת הסוברים שלא אומרים ברירה אי אפשר לחלות התרומה לחול על דבר שאינו מבורר ויתברר רק בעתיד בשעה שיפריש את הלוגין משאר החבית. חסרון זה אינו שייך כשמתנה על שני דברים, שהרי שם קיום התנאי או ביטולו הם שגורמים את הדין, לדוגמה: נותן גט לאשתו בתנאי שתתן מאתיים זוז, נתינת המאתיים זוז היא שגורמת את חלות הגירושין שעד עתה חלות הגירושין עצמם היתה תלויה ועומדת בשאלה זו אם תתן האשה מאתיים זוז לבעלה או לא, רק שכשחלים הגירושין דינם לחול למפרע משעה שנתן את הגט. במקרה כזה אין כלל חסרון של 'ברירה' שהרי לא חל דבר עד זמן קיום התנאי וכשמתקיים התנאי לא היה כלל דבר שאינו מבורר.

שונה מכך כשמתנה על שני דברים, הבירור האם חלות הגירושין יחולו על אשה זו או על אשה זו, זה אינו חלק מדיני התנאי, שהרי תנאים מועילים רק לקיים או לבטל קנין בהתאם לתנאי, אבל לברר בין שני חפצים על איזה מהם יחול הקנין אין זה שייך לתנאי, ואם כן קיום התנאי העתידי לא הוא יפעל את הקנין אז אלא הוא רק יברר בדרך בירור וסימנא בעלמא שעל חפץ זה מבין השניים חל הדין מתחילה - כאן כבר עלינו להזדקק לדין ברירה, שלמאן דאמר יש ברירה אנו אומרים שמתחילה עמד חפץ זה לשם כך משא"כ למאן דאמר שאין ברירה.

השערי יושר מוכיח חילוק זה מדרך ההנהגה בפועל בנוגע לברירה ובנוגע לתנאי. למאן דאמר יש ברירה מותר לאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיו תרומה לשתות כבר עתה מהיין כמבואר בסוגייתנו "מחיל ושותה מיד", ואילו בדיני תנאי פסק הרמב"ם שכל שעה שלא נתקיים התנאי עדיין מדאורייתא אסור להתנהג עכשיו כפי שיהיה אחרי קיום התנאי. והיינו שבברירה כבר עתה סיבת חלות הדין קיימת ואין חסר אלא בירור בעלמא ואילו בתנאי החלות אינה חלה אלא בשעת קיום התנאי אף שחלה למפרע.


עירוב לשני צדדים אם חשיב דבר אחד או שני דברים

כדוגמא למקרה שבו לא מהני תנאי ובעינן לדין ברירה כיון שהוא בשני דברים ולא בדבר אחד, מביא הרמב"ן את דברי הגמרא בעירובין (לו:) על ציור המשנה שם "מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו נכרים מן המזרח עירובי למערב מן המערב עירובי למזרח והגמרא שם תלתה דין זה בברירה, ומבאר הרמב"ן שכיון שכאן הנדון הוא איזה מבין שני העירובין יחול ממילא הוה מתנה בשני דברים שאין כאן דין תנאי אלא דין ברירה.

רבי עקיבא איגר (דו"ח שם) תמה על דברי הרמב"ן וכתב שאינו מבין דברי קדשו מדוע נקרא ציור זה מתנה על שני דברים, הרי לכאורה עשה כאן שני חלויות נפרדות עירוב שאם יפעל יפעל רק למערב ועירוב נוסף שאם יפעל יפעל רק למזרח, ואם כן תחילה נבוא לדון על העירוב למזרח שהוא חל על תנאי שאם יבואו האויבים ממערב יהיה עירוב ואם יבואו ממזרח לא יהיה עירוב, וכן התנה על עירובו השני למערב שאם יבואו האויבים ממזרח יהיה עירוב ואם ממערב לא יהיה עירוב.

השערי יושר מבאר את סברת הרמב"ן על פי הכלל הידוע "תנאי מילתא אחריתא היא" שביאורו שבכל תנאי צריך שכח המעשה שיש בכחו להחיל את החלות הנרצית כבר קיים במעשה באופן מוחלט, והתנאי הוא דבר צדדי שבכוחו לעקור את חלות הדין או לקיימו. ואם כן נמצא שאי אפשר לעולם לעשות שני מעשים הסותרים זה לזה בתורת תנאי, לדוגמה במקרה המדובר לגבי עירוב, הרי מאחר שאי אפשר שיהיה עירובו גם למזרח וגם למערב ואי אפשר לו להכניס כח קנין שביתה במזרח ובמערב גם אם יעשה להדיא שני עירובין, נמצא שבמקרה כזה לעולם לא נוכל להחיל את חלות קנין השביתה על ידי תנאי אלא אך ורק על ידי דין ברירה שיברר מה מבין המעשים הוא המעשה שבו יהיה כח קנין השביתה, למזרח או למערב. ולכן כתב הרמב"ן שבמקרה כזה הרי הוא כמתנה על שני דברים שהתנאי בכוחו לפעול בחלות מסויימת אם תחול או לא תחול אך אין בכחו לברר מבין שני דברים באיזה מהם תחול אותה חלות.


תולה בדעת אחרים

חילוק נוסף בין תנאי לברירה הוא באופן שקיום התנאי תלוי בדעת אחרים ואינו תלוי רק בדעתו וברצונו, שאז נכנס נדון זה בגדרי "ברירה" ולא במשפטי ה"תנאים", ומכל מקום כתב הר"ן בשם הרמב"ן שכל זה כשתלה הדבר ברצון חיובי של אדם אחר, לדוגמה: הרי את מקודשת לי אם ירצה אבא, שחלות הקידושין מותנת ברצונו של האב. אבל אם אמר: הרי את מקודשת לי על מנת שלא ימחה אבא, במקרה כזה מועיל התנאי ואין זה שייך לדיני ברירה.

ובביאור הדבר כתב השאגת אריה (סימן צג) שבמקרה כזה אין התנאי תלוי במעשה כמו "אם ירצה", שאז אנו אומרים שכיון שהתנאי תלוי בדעתו של אחר ממילא אינו בכח התנאי ובעינן לדין ברירה. אלא צורת התנאי היא בשב ואל תעשה - "אם לא ירצה", ובמקרה כזה מודה גם מאן דאמר אין ברירה.


מדוע לא קידש הכה"ג אשה בתנאי שתמות אשתו

בכך מיישב השאגת אריה את סוגיית הגמרא לעיל (יג.-יג:) המברר כיצד מתקינים לו אשה אחרת שמא תמות אשתו, באופן שמחד גיסא לעולם לא יהיה ללא בית (אם תמות אשתו) ומאידך גם לא יהיה עם שני בתים (אם ישא אשה נוספת), ומסיקה הגמרא שמקדש אשה נוספת ואומר לה הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חברתיך ולחברתה אומר הרי זה גיטיך על מנת שאכנס אני לבית הכנסת. ומקשה השאגת אריה מדוע לא פטרה הגמרא את הבעיה באופן פשוט ביותר, והוא שיקשה אשה אחת על תנאי שאם תמות חברתה תהיה מקודשת ואת השניה יגרש על מנת שאכנס לבית הכנסת, או באופן פשוט יותר שיקדש אשה על מנת שאם תמות אשתו תהיה מקודשת לו מאותה שעה ואילך, וממילא נמצא שלעולם אין לו אלא בית אחד, שאם לא תמות אשתו לא יחולו הקידושין ואם תמות - הרי אשתו השניה מקודשת לו מאותה שעה.

אבל לדברי הר"ן בשם הרמב"ן הענין מיושב, כי הגמרא הולכת בשיטת הסובר שאין ברירה, וממילא תנאי זה לא יתפוס כיון שמתנה שתהיה מקודשת "אם תמות אשתו" והרי זה תלוי בדעת אחר שאין מועיל בכך תנאי אלא ברירה והגמרא נוקטת כמאן דאמר אין ברירה, משא"כ באופן התנאי שהעמידה הגמרא שנותן גט על מנת "שלא תמות חברתיך" הרי בכהאי גוונא אינו תולה הדבר במעשה אלא ב"שב ואל תעשה" שבמקרה כזה גם למאן דאמר אין ברירה חל הדבר כיון שאין זה תלוי בדיני ברירה אלא בדיני תנאי שיכול להתנות חלות המעשה שעושה במעשה שיעשה אחר בשב ואל תעשה.