אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/מט

יום ראשון יט סיון - מסכת יומא דף מט

"ולקח/תם" באתרוג ובקטורת של יוהכ"פ - מעשה הלקיחה או האחיזה

ספק רב פפא בחפן חבירו קטורת ונתן לתוך חפניו

הגמרא בתחילת פרק הוציאו לו, פרק חמישי ממסכת יומא (מז:-מט.), מביאה כמה מספקותיו של רב פפא לגבי חפינת הקטורת ביוהכ"פ וקמיצת קומץ המנחה. האחרון שבהם: בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו. ספק הגמרא, נובע לשיטתו של רש"י, מהכתוב בפסוק (ויקרא טז יב) "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת". הגמרא מסתפקת האם תיבת "ולקח" הכתובה בתחילת הפסוק בנוגע ל"גחלי אש", מתייחסת גם להמשך הפסוק ל"מלא חפניו קטורת". במידה ואכן נחשב הדבר כאילו נכתב בפסוק "ולקח מלא חפניו קטורת", הרי שלא תועיל נתינה של אחר לתוך ידיו של הכהן אלא הוא עצמו יצטרך לחפון את הקטורת בידיו.

הוכחת האחרונים לדין "ולקחתם" בארבעת המינים

האחרונים הביאו ראיה מסוגייתנו להלכות... נטילת לולב. בתורה נאמר (שם כג מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". גם כאן משתמשת התורה בלשון לקיחה "ולקחתם", בדומה ללשונה לגבי חפינת הקטורת "ולקח". אם אכן מבואר בסוגייתנו שהנחה של אחר בידי אינה נחשבת לקיחתי, למרות שאני אוחז למעשה בדבר הנלקח, הרי לנו ש"לקיחה" בלשון התורה היא פעולת הלקיחה ולא תוצאתה דהיינו האחיזה הנגרמת כתוצאה ממעשה הלקיחה. מעתה, גם לגבי נטילת לולב אם אדם יאחז בידיו את הלולב והאתרוג קודם עלות השחר בשעה שאינו מחוייב בנטילה, וישאירם כך בידו עד שיעלה השחר - לא יקיים בכך את חובתו, שהרי לא "לקח" את ד' המינים כציווי התורה. שהרי אין "מעשה לקיחה" בידו אלא רק "תוצאת הלקיחה" דהיינו האחיזה.

האור שמח (עבודת יוה"כ פ"ה הכ"ח) מוכיח כן מגמרא נוספת. הגמרא בזבחים (יד.) לומדת מהכתוב לגבי דם החטאת "ולקח הכהן מדמה באצבעו", שאם יבוא קוף ויתן מן הדם על אצבע הכהן, לא עשה כלום ואין הנתינה מועילה. הרי לנו שלקיחה משמעה פעולת הלקיחה ולא סגי אחיזה בדבר הנלקח, כשם שלא מועיל לכהן לאחוז בדם אחרי הנחת הקוף ולקיים בכך דין "ולקח הכהן".

דחיית מרן הגראי"ל שבדם אין אחיזה אלא רק מעשה לקיחה

על ראיה זו השיב מרן הגראי"ל תשובה ניצחת. הדם הרי אינו אחוז בידי הכהן אלא הוא אך דבוק על אצבעו, ממילא גם אם נאמר שלקיחה יש במשמע גם אחיזת החפץ הנלקח אף ללא מעשה הלקיחה, זה אינו שייך אלא באופן שאכן האדם אוחז בחפץ אחרי לקיחתו או נתינתו על ידי אחר, ואילו בדם שאין הכהן אוחז כלל בדם - על כרחנו שכוונת התורה באומרה "ולקח הכהן" שעליו לקיים את מעשה הלקיחה עצמו. אך אין להוכיח מכאן לדין ארבעת המינים ששם יכול אולי להתקיים דין "ולקחתם" באחיזת הלולב והאתרוג אחרי שיעלה עמוד השחר.

חילוק האו"ש והחזו"א בין לקיחה סתם ללקיחה ממקום מסויים ומכלי שרת

האור שמח עצמו מחלק בין מקום שבו נאמר בתורה לקיחה סתם ובין מקום שבו מפרטת התורה מהיכן הלקיחה. כאשר התורה נקטה רק לשון לקיחה סתם, אכן אפשר לקיים דין זה גם בעצם האחיזה כיון שסוף סוף הדבר לקוח בידו. אבל שונה מכך חפינת הקטורת ולקיחת הדם שהרי לגביהם נאמר "מן המזבח" ו"מדמה", כלומר הלקיחה צריכה להיות מתוך הדם או מעל גבי המזבח, פרט זה בודאי אינו יכול להתקיים במה שאחר יניח בידו והוא יקיים את דין הלקיחה באחיזת הדם או הגחלים, שהרי אף שהם לקוחים בידו אך הוא לא לקחם מעל גבי המזבח או מן הדם.

חילוק דומה כתב החזון איש (או"ח סימן קמט סק"ב) בדחיית ראיית הבנין שלמה (סימן מח) מדברי הגמרא בזבחים לגבי קוף לדין ארבעת המינים. לדבריו, דין זה נאמר דוקא בעבודת בית המקדש שם מלבד עצם הלקיחה יש דין לקחת את ההזאה מכלי שרת דווקא, כמובן שפרט זה אינו מתקיים בנתינה לתוך ידו על ידי אחר וקיום הלקיחה באחיזה בעלמא. משא"כ בארבעת המינים שלא בעינן אלא לקיחה, זאת מתקיים גם בעצם האחיזה אף ללא מעשה הלקיחה.

ספק הבכורי יעקב וראייתו מפתרון הטור לבעיית "עובר לעשייתן"

למרות שדבר זה נאמר על ידי רבי מאיר שמחה בפשטות, נראה שלא הכל מסכימים עם פשיטות זו. הבכורי יעקב (סימן תרנ"ב סק"י) מעלה אף הוא נדון זה: נסתפקתי, מי שנטל לולב קודם עלות השחר ועדיין הוא בידו עד אחר נץ החמה, ואחר כך הניחו מידו, אם צריך שוב לחזור ולטלו. אם נאמר שהלקיחה היא המצוה, דהיינו שיטלו ויביאו לידו, ולכן בעינן הלקיחה בעת החיוב דוקא ולא יצא. או נימא דמצות לקיחה רק שיהיה בידו, וכיון שהוא בידו בעת החיוב יצא.

כראיה, מביא בעל הערוך לנר את דברי הטור בדבר קושיית הראשונים כיצד יתקיים דין ברכה עובר לעשייתן בנטילת לולב. כידוע, יש לברך את הברכה אחרי שאוחז בחפץ בו הוא מקיים את המצווה אך קודם קיומה, לדוגמה: הנחת התפילין על הזרוע קודם הידוקם, לבישת הציצית קודם עיטופה וכן בשאר המצוות. שונה מכך נטילת לולב שהרי מיד כשמגביה את ארבעת המינים יצא ידי חובתו וכיצד יברך עתה אחרי קיום המצוה. הטור פותר את הבעיה בכך שהאדם יכול לכוון שלא לצאת ידי חובתו עד אחרי הברכה, ולכאורה הרי בשעת קיום המצווה דהיינו אחרי שיברך כבר אחוז הוא בארבעת המינים, שהרי אינו מניחם וחוזר ונוטלם. מוכח אם כן שאפילו אם הלקיחה היתה קודם עלות השחר, כל שעתה בשעת החיוב אוחז הוא בד' המינים, די בכך, וכמסקנת האור שמח והחזון איש.

אלא שכותב הביכורי יעקב שעדיין צ"ע כיון שאפשר לחלק קצת. שהרי בנטילה זו שקודם הברכה אף שכיוון שלא לצאת בה ידי חובתו, מכל מקום כיון שהנטילה נעשתה בזמן החיוב רק שכוונתו שלא תשלם המצוה עד אחרי הברכה, יתכן שבכך מעשה הלקיחה הראשון מועיל להחשיב את פעולתו כפעולת לקיחה. משא"כ כשנטל את המינים בלילה, בזמן שכלל אינו חיוב, אפשר שבכהאי גוונא שאין בידו אלא אחיזת המינים אחרי עלות השחר, שמא לא יקיים בכך מצוות "ולקחתם". ויעויין שם מה שהוכיח עוד שמכל מקום יצא במה שאוחז בזמן החיוב בד' המינים אף שלא לקחם בידו בשעת החיוב.

למרות מסקנתו בביכורי יעקב, בתוספת ביכורים חזר בו והוכיח נגד פסיקתו מדברי הגמרא דידן: אלא דלכאורה יש להביא ראיה איפכא ממה דאמרינן יומא (מט.) בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא, או דלמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, תיקו... ואי סלקא דעתך דמה שהוא בידו מקרי לקיחה מה מבעיא לרב פפא, הרי הכהן הגדול שנושא בחפניו מקרי גם כן לוקח. אלא על כרחך מוכח דלקיחה לא מקרי רק שיעשה מעשה הגבהה. והוא מסיים: וזו לעניות דעתי ראיה גדולה היא. והוא שוב ודוחה את הראיות ההפכיות ומסיק שאכן אם נטל ד' מינים קודם על השחר ובשעת החיוב לא עשה מעשה רק שהיו בידו, לא יצא ידי חובתו עד שינחם וישוב ויגביהם.

הנחת ארבעת המינים בידו על ידי אחר, כשמסייע וכשתוחב לידו

הביכורי יעקב מקפיד להציג את הספק והראיה באופן שהאדם בעצמו לקח את המינים קודם עלות השחר והם נמצאים בידו בשעת החיוב. אלא שלכאורה יש לדון עוד באופן זהה לאופן המובא בסוגייתנו, כאשר אדם אינו מגביה את ארבעת המינים אלא חבירו לוקחם ומניחם בידו, האם יקיים האדם מעשה לקיחה בכך שהוא אוחז בד' המינים או שכיון שאת מעשה הלקיחה עשה חבירו ולא הוא, לא יצא ידי חובתו.

בסוף דבריו מתייחס הביכורי יעקב גם לאופן זה: והנה לכאורה היה נראה לי גם כן להוכיח מהא דיומא, דגם בנותן אחד לחבירו לולב או אתרוג בידו לא יצא, כמו דלא מקרי לקיחה שם מה שנותן לו אחר לתוך חפניו. אמנם אחר עיון נראה שאין ראיה משם [כלומר, מסוגייתנו], דשם איירי שנתן לתוך חפניו כגון שהיו חפניו פתוחים ונתן שם מבלי שעשה הכהן הגדול שום מעשה. אבל בנותן לו חבירו שעל כרחך צריך לפתוח ידו ולקבלו ושוב לסתום ידו ולאחזו - זה שפיר יש לומר דמקרי לקיחה.

ומוסיף הביכורי יעקב שאכן אם היתה ידו פתוחה קצת ותחב לו חבירו לולב או אתרוג, ולא עשה מעשה קליחה כלל רק שהוא בידו, נראה לעניות דעתי להוכיח מהא דיומא דלא יצא. והוא מסיים: ותמהני שלא ראיתי מי שהעיר על זה.

דעות האחרונים בנושא זה

להשלמת הענין, נציין שדעת החתם סופר (שו"ת מחנה חיים, תליתא, ח"ו סימן נ), רבי ישראל סלנטר (בנין שלמה שם ד"ה ואגב), התעוררות תשובה (ח"ג סימן תלט) ורבי שלמה זלמן אויערבך (הליכות שלמה, סוכות פי"א, דבר הלכה אות ל) שאינו מקיים מצוותו בנטילת לולב קודם עלות השחר אף אם השאירו בידו עד אחר עלות, וצריך לחזור וליטול את הלולב.

מאידך דעת החזון איש (שם) הכף החיים (סימן תרנב סק"ו), שו"ת מחנה חיים (שם), האבני נזר (יו"ד סימן שצג אות ו) והגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סימן צב) שגם באופן זה מקיים דין "ולקחתם" ואינו צריך להניח המינים מידו וליטלם שוב.