אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/כא

יום ראשון כ אייר - מסכת יומא דף כא

מעוברת שהריחה בשר קודש ואחזה בולמוס

לא הפילה אשה מריח בשר הקודש

עשרה נסים נעשו בבית המקדש, כך אומרת המשנה במסכת אבות (פ"ה מ"ה) המובאת בגמרא במסכת יומא (כא.). הנס הראשון הנמנה במשנה הוא: לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. ופירש רש"י: עוברה שנתאוותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח.

מכך שהמשנה נקטה בלשון "לא הפילה אשה מריח" ולא "לא התאוותה אשה לריח" משמע שאכן השלב הראשון של הבולמוס - ההתאוות לאכילת הבשר - היתה קיימת גם ביחס לבשר הקודש, אלא שהשלב השני - ההפלה הבאה מחמת אי האכילה - היא לא היתה בבשר הקודש. ואכן כך פירש רש"י להדיא בפירושו למסכת אבות: שאילו הריחה בהן ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קדש. הרי שרש"י מפרש שהנס היה גם אחרי השלב הראשון, אחרי שהריחה והתאוותה לאכילת הבשר, אעפ"כ לא היו מניחים לה לאכול את בשר הקודש ונס נעשה ולא הפילה את עוברה.

דברי רש"י תמוהים מאד, וכפי שהעירו האחרונים, הלא כלל הוא שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. ואם כן מדוע כשבאה עוברה לטעום מבשר הקודש בעקבות בולמוס האוחז בה "אין שומעין לה להאכילה בשר קודש" - ממתי שמענו שאיסור אכילת קדשים תקף גם כנגד פיקוח נפש. ולמרות שנס נעשה ו"לא הפילה אשה מריח בשר הקדש" - אבל כלל ידוע הוא שאין סומכין על הנס, וכיצד זה במקום פיקוח נפש סמכו על הנס ולא האכילוה מבשר הקודש.

הקושיה מתעצמת ביותר נוכח דברי הגמרא המפורשים לקמן (פב.): תנו רבנן, עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה, אם תיישבה דעתה מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה כו' שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. הרי שהגמרא מפרשת להדיא גם לגבי בשר קודש, שאם אשה מעוברת התאוותה לאכילתו - מאכילין אותה. הפך דברי רש"י שכתב: שאילו הריחה בהן ובאת לטעום מהן - אין שומעין לה להאכילה בשר קדש.

בתוספות חדשים על המשניות (ד"ה לא הפילה) תמה כן על דברי רש"י, והוסיף שאף שנראה שמה שדחק את רש"י לפרש כן הוא מה שנקטה המשנה "לא הפילה" ולא "לא התאוותה", אך יש ליישב שמאחר שהחימוד הוא בלב לא ניתן לפרש שהנס היה ש"לא התאוותה" שהרי מי יעיד על כך. לכן נקטה המשנה "לא הפילה" כי ההפלה היא תוצאת התאווה, ומכך שאף אשה לא הפילה - ראיה היא שכלל לא התאוותה. ​

חילוק בין בשר קדש לבשר המערכה

את עצם הסתירה מדברי הגמרא לקמן רצה ליישב בספר עין ישראל (שפירא) על פי דקדוק לשונו של רש"י במסכת אבות "מריח אברים של המערכה", משמע מלשון רש"י שלא אמר את דינו רק בנוגע לבשר קודש שנמצא על המערכה או שלכל הפחות עומד להיות מוקטר על גבי המערכה, כגון בשר עולה. רק בנוגע לבשר זה אמר רש"י שאין שומעין לה להאכילה בשר קדש, משא"כ לגבי בשר קודש אחר - שם יתקיים דין הגמרא לקמן שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש.

אמנם יש להעיר טובא על חילוק זה - כי לשון רש"י המלא שם הוא כך: לא הפילה אשה מריח בשר הקודש, מתאוות בשר הקודש אי נמי מריח איברים של המערכה. הרי שרש"י מתייחס בדבריו הן לבשר שעל המערכה ואין לבשר קודש סתם. ומה שלגבי בשר הקודש נקט רש"י "תאוות" ולגבי בשר המערכה נקט "ריח" - נראה שבא ליישב הלשון "מריח בשר הקודש" והוקשה לרש"י הלא במקום מעמד הנשים לא היתה אמורה כלל להריח את בשר הקודש שהיו מבשלים הכהנים בלשכות המיועדות לכך, ולכן פירש רש"י שאה"נ כוונת המשנה שהתאוותה באופן כללי לבשר קודש ומה שנקטה המשנה לשון "ריח" יתפרש על הבשר המוקטר על גבי המזבח ששריפתו מעלה ריח.

הנס נצרך לאשה שלא הוכר עוברה

בתוספות חדשים הביא יישוב הגאון הגדול אב"ד ור"מ מוהר"ר שאול מאמסטרדם, שהיה מגדולי יהדות אשכנז ורבן של רישא, דובנא, והקהילה האשכנזית באמסטרדם, בעל ספרו הנודע "בנין אריאל". רבי שאול יישב על פי דברי הגמרא שם וכפי שנפסק להלכה במגן אברהם (סימן תריח) שלא נאמר דין מאכילין אותה אלא במקרה שהוכר עוברה ואמרה צריכה אני, אבל אם לא הוכר עוברה - אע"ג שאומרת צריכה אני אין שומעין לה אלא אם כן השתנו פניה.

ונמצא שאשה עוברה שלא הוכר עוברה ולא השתנו פניה הרי אין שומעין לה אף שתאמר צריכה אני, וכיון שבאמת מעוברת היא יכולה להסתכן - וזו כוונת רש"י שבשביל אשה זו נעשה הנס, כיון שיתכן שתבוא לידי סכנה ולא יהיה אפשר להאכילה על פי דין מבשר הקודש. משא"כ אשה שהוכר עוברה לא היה נעשה בשבילה נס זה כיון שעל פי ההלכה יכולים להאכילה מבשר הקודש. [ויש להעיר, כי הרי ניסים רבים נוספים מהניסים שנעשו בבית המקדש לא היו "נצרכים" ומכל מקום נעשו לעצם קדושת המקום.].

רבי שלמה קלוגר תמה על דברי התוספות ישנים, שהרי למרות שכן הדין שכל אדם המתאווה לדבר מאכל, אין מאכילין אותו עד שישתנו פניו. דין זה אינו שייך אלא באיש או באשה שבוודאי שאינה מעוברת, אבל אשה שיש ספק שמא מעוברת היא רק שלא הוכר עוברה, ועתה עומדת היא בפנינו ואומרת "צריכה אני" האם בגלל שלא השתנו פניה לא נאכילה מבשר קודש, והרי על כל פנים מכלל ספק פיקוח נפש לא יצאה - וכיון שיתכן שהיא מעוברת ויתכן ויש כאן חשש נפשות - בודאי אף במקרה כזה נאכילה מבשר הקודש.

בבית ראשון סמכו על הנס

בספר כפות תמרים יישב על פי דברי הירושלמי שהקשה מדוע לא האכילו את הכהן הגדול במאכל רב בערב יום כיפור מחמת החשש שמא יבוא לידי קרי, והלא אחד מהניסים שנעשו בבית המקדש ש"לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים". ויישב הירושלמי שלא נעשו ניסים אלו אלא בבית ראשון, ואכן בבית ראשון אכל הכהן הגדול כאוות נפשו גם בערב יום כיפור, ומה שמבואר בגמרא שלא האכילוהו דברים מסויימים ולא האכילוהו מאכל רב - היינו בבית שני שלא היה נס זה קיים.

לפי זה יישב הכפות תמרים, שהוא הדין לענין עוברה שהריחה. הגמרא לקמן מתייחסת למציאות בה הריחה עוברה בשר קודש בבית שני - אז האכילוה משום פיקוח נפש. משא"כ המשנה באבות עוסקת בפירוט מעשה הניסים שהתרחשו בבית המקדש בזמן בית ראשון - אז אפילו אם התאוותה לאכול בשר קודש, אין שומעין לה, כיון שיודעים אנו בודאות שתכף תתיישב דעתה ולא תבוא לידי סכנה, שהרי "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש".

בספר הערות להגרי"ש אלישיב תמה על יישובו של הכפות תמרים, שאין לדמות כלל בין דין מעוברת לדין אכילת כה"ג בערב יום כיפור. שהרי גם לו יצוייר שיבוא הכהן הגדול לידי קרי הלא יש כהן שהתמנה לעבוד תחתיו אם יארע לו טומאה [וכמו שכתב רש"י בתחילת המסכת (ב.) אם יארע בו פסול קרי], ואף בלאו הכי אין כאן ספק נפשות. משא"כ אשה מעוברת הלא ספק פיקוח נפש לפנינו, וכי בכהאי גונא סומכין על הנס?!

יישוב הגרי"ש אלישיב על פי ספק השער הציון

את עיקר הקושיא יישב הגרי"ש אלישיב על פי ספקו של השער הציון (סימן תריז סק"א) שדקדק מלשון רש"י לענין דין עוברת שמריחה, שמשמע שהעובר הוא שמתאווה למאכל, והסתפק לפי זה אם דין זה שייך גם קודם מ' יום.

לפי זה רצה הגריש"א להוסיף על פי המבואר בתשובות גדולי האחרונים שבזמנם אל היה שום היכר לאשה בתחילת הריונה והיתה רגילה לראות דם נדתה בזמן ווסתה כרגיל. ואם כן אפשר שבתחילת הריונה למרות שהיה סיכון מסויים אם לא היתה אוכלת תאוותה מכל מקום לא היה זה באותו שיעור סכנה שיש אחרי שהוכר עוברה. ועל זה כתב רש"י (כעין יישב הר"ש מאמסטרדם) שאשה כזו שלא הוכר עוברה ואין סכנתה גדולה כל כך - לא האכילוה מבשר הקודש, כי שמא אינה מעוברת וגם אם מעוברת היא הרי סכנתה פחותה.

לסיום, נציין שיש שאינם גורסים ברש"י תיבת "אין", ואם כן כוונת רש"י להפך ממש: "שאילו הריחה ובאת לטעום מהן שומעין לה להאכילה בשר קודש", ועל ידי הנס כלל לא התאוותה ולא האכילוה.