אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/ח

יום שני ז אייר - מסכת יומא דף ח

גרמא במחיקת השם

דעת רש"י במחלוקת ריו"ס ורבנן באיסור רחיצה משום מחיקת השם

בסוגייתנו (ח.) מביאה הגמרא מחלוקת בברייתא בענין מחיקת השם: הרי שהיה שם כתוב על בשרו, הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל, רבי יוסי אומר יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף.

בביאור שורש המחלוקת ממשיכה הגמרא ומבארת: וקיימא לן דבטבילה בזמנה מצוה קא מיפלגי, דתנא קמא סבר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה ורבי יוסי סבר אמרינן טבילה בזמנה מצוה.

ופירש רש"י הטעם שאסור לרחוץ כדי שלא ימחקנו, ואזהרה למוחק את השם "ואבדתם את שמם" וסמיך ליה "לא תעשון כן לה' אלקיכם". ומה שצריך לכרוך עליו גמי בירידתו לטבול לדעת חכמים פירש רש"י שהוא כדי להגין עליו מפני חוזק שטף המים. ובביאור דעת רבי יוסי כתב: ר' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה הלכך דלמא לא משכח גמי וישהה טבילתו ליום אחר.

הרי שרש"י מפרש לכאורה שטעם האיסור הוא משום מחיקת השם, ובטבילה יכול למנוע את מחיקתו על ידי שיגן עליו מחוזק שטף המים באמצעות גמי. אלא שלרבי יוסי כיון שטבילה בזמנה מצוה ויש לחוש שפעמים שלא ימצא גמי וישהה טבילתו ליום אחר, לפיכך התירו לו תמיד לטבול טבילת מצוה כדרכו.

תמיהת התוספות ישנים ממסקנת הגמרא בשבת

התוספות ישנים (ד"ה לא) תמה על ביאורו של רש"י מסוגיית הגמרא במסכת שבת (קכ:) שם מקשה הגמרא על ביאור זה שטעם האיסור משום מחיקת השם, שאם לא כן מה יועיל גמי, אם מהודק הוא הרי זו חציצה ואם אינו מהודק הרי יכנסו המים וימחקו את השם. ומכח זה הסיקה שם הגמרא: אלא אמר רבא בר רב שילא היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום, ואף שיכול להניח ידו על השם ולטבול יש לחוש שפעמים ישכח ויסיר את ידו, ואילו לדעת רבי יוסי שטבילה בזמנה מצוה אין חוששים שמא ישכח ויסיר את ידו כדי שלא יבוא להשהות טבילתו ליום אחר.

והטעם להתיר מחיקת השם באופן זה, כתב התוספות ישנים ומקור דבריו בגמרא בשבת שם, שבלאו ד"לא תעשון כן לה' אלקיכם" לא נאסרה אלא עשייה דווקא ולא גרמא.

ביאור רבי שלמה סגל בן הנודע ביהודה בדעת רש"י

וביאר בן הנודע ביהודה (שו"ת נודב"י מהדו"ת או"ח סימן יז) שרש"י לא אמר טעם זה של מחיקת השם אלא בנוגע לאיסור רחיצה ולא בנוגע לאיסור טבילה. דהיינו שאף למסקנת הגמרא שם שגרם מחיקת השם מותר אין זה אלא בטבילת מצוה, אבל בדבר הרשות עדיין נשאר טעם האיסור כפי שהבינה הגמרא מתחילה שהוא משום איסור מחיקת השם, ואף שהסיקה הגמרא שאין לאו דלא תעשון בגרמא מכל מקום אסור לעשות כן משום בזיון השם שאין לך בזיון גדול ממחיקת השם.

ולמרות שרש"י בלשונו מזכיר שטעם איסור הרחיצה הוא: ואזהרה למוחק את השם "ואבדתם את שמם", וזה הרי להדיא נגד מסקנת הגמרא שם שהרי הסיקה הגמרא שאין לאו דלא תעשון בגרמא וכל טעם האיסור כפי שביארו האחרונים הוא משום בזיון השם. כוונת רש"י שאם לא היה מקפיד הכתוב על מחיקת השם בידיים לא היה שייך לאסור גרם מחיקת השם משום בזיון, אך כיון שאסור למחוק את השם ממילא י"ל שאף אסור לגרום לכך משום בזיון.

נמצא אם כן שנחלקו רש"י והתוספות ישנים למסקנת הגמרא האם בדבר הרשות גרם מחיקת השם מותר או אסור, לדעת רש"י הדבר אסור ולדעת התוספות ישנים - מותר.

עשיית יי"ש בחדר שעל כתליו כתובים שמות ופסוקים

בשו"ת נודע ביהודה (שם) מובאת תשובת בן המחבר רבי שמואל סג"ל לנדא על שאלה העוסקת בנדון זה, ובה יעמדו דברי רש"י והתוספות ישנים הלכה למעשה. בן כפר שייחד בביתו חדר אחד לבית הכנסת עבור בני הכפר להתפלל שם במנין עשרה עם המתאספים לשם מכפרים הסמוכים, וגם שרטו וכתבו על הכתלים כמה תחינות ובקשות כדרך בתי כנסיות והתפללו שם כמה שנים בציבור. כעבור זמן התבטל המנין והלכו להתפלל במקום אחר, גם בעל הבית שבק חיים לכל ישראל, ובנו-יורשו מכר את הבית לאיש אחר. עתה כ"ה שנים אחרי שפסקו מלהשתמש בחדר זה כבית הכנסת רוצה הלוקח לעשות ממנו בית יין שרף וגם מקווה לטבול בו.

בן הנודב"י מאריך ומסיק שאין תקנה אלא שימכור היחיד הזה בהסכמת כל אנשי הכפר אשר היו שייכים לבית הכנסת ויקחו הדמים לצורך תלמידי חכמים או להשיא יתומים. כל זאת בשל ייחוד הבית לבית הכנסת. אלא שבתשובתו עומד בן הנודב"י על ענין נוסף השייך לסוגייתנו, וכה דבריו:

אמנם כיון שרשום בכותלים תפלות ובקשות ובתוכם שמות שאינן נמחקים, לא יהרוס אותן הכתלים כדי שלא יבוא למחיקת שם ח"ו וגם לא יעשה שום תשמיש בזיון... ומכל שכן שלא לעשות מקוה בחדר הזה... וגם לשרוף בתוכו יין שרף יש לאסור - כיון שעשן משחיר הכתלים וגורם מחיקת השמות אשר על הכתלים.

עתה תולה בן הנודב"י נדון זה של 'גרם מחיקת השם' במחלוקת הראשונים המוזכרת לעיל. לדעת רש"י שטעם איסור הרחיצה גם למסקנא הוא משום איסור מחיקת השם, אם כן מוכח שבדבר הרשות גרם מחיקת השם אסור. ואילו לדעת התוספות ישנים שהקשה על פירוש רש"י ופירש שאיסור הרחיצה הוא משום שאסור לעמוד בפני השם ערום נמצא כפי שכותב להדיא התו"י שגרם מחיקת השם מותר.

השמטת הפוסקים דין גרם מחיקת השם

רבי שמואל לנדא מוסיף ותמה על כך שהפוסקים, הטור והשולחן ערוך, השמיטו דין זה של מי שהיה כתוב שם על בשרו, וגם לא הביאו נדון זה אם מותר לגרום מחיקת השם. ומחומר הקושיה כתב שנראה שסמכו הפוסקים על סוגיית הגמרא במגילה (כו:) שם מבואר שספר תורה שבלה גונזין אותו בקבר ת"ח וצריך לגונזו בכלי חרס למען יעמוד ימים רבים, ולכאורה צ"ב מדוע צריך להניחו בכלי חרס הלא אף אם ימחק אין זה אלא גרם מחיקת השם - אלא מוכח מדין זה [שנפסק גם בשו"ע יו"ד סימן רפ"ב שגרם מחיקת השם אסור, דלא כמסקנת הגמרא בשבת.

חילוק האחיעזר בין שם יחיד לספר תורה

בשו"ת אחיעזר (ח"ב סימן מח) תמה מדוע הביא הגמרא במסכת במגילה ולא הביא דברי הגמרא בשבת (יד.) שם מבואר שגזרו טומאת ידים על כתבי הקודש כיון שהיו מניחים תרומה אצלם והיו באים עכברים ואוכלים את הספרים, ואם גרמא רחוקה כ"כ אסרו כ"ש גרמא קרובה של מחיקת השם.

אלא שלגוף הדבר מחלק האחיעזר שאין להוכיח מגמרות אלו לנדון דידן, שהרי שם איירי בספרים שלמים שעליהם נאמר דין הצלה מפני הדליקה וכ"ש שלא יעלה על הדעת להתיר לאבדן ע"י גרמא, והרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע. וכל מה שאמרו שמותר ע"י גרמא היינו דווקא בשם יחידי וכמו שגבי דליקה אין מצילין ברכות וקמיעות אף אם כתוב בהם שם.

ספקו של דוד בכתיבת שם על חרס והשלכתו לתהום

לסיום נציין להערת הערוך לנר על פירוש רש"י במקום אחר, שם עולה גם שדעתו של רש"י שגרם מחיקת השם אסור משום לאו דלא תעשון. הגמרא במסכת מכות (יא.) מביאה את המעשה שארע עם דוד המלך בשעת כריית השיתין לבית המקדש: שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה. ופירש רש"י: פן ימחקוהו המים ועובר משום ואבדתם את שמם ולא תעשון כן וגו'.

מעשה זה מובא גם בגמרא במסכת סוכה (נג.): בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח כו'. ובערוך לנר (שם) כתב: ראיתי מקשים מה איסור יש בזה הא אמרינן שמי שנכתב שם על בשרו טובל כדרכו שאין כאן רק גרם מחיקה. וכה"ק המהר"ם שיק (או"ח סימן קטז) והאבני נזר (יו"ד סימן שע).