אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/כג

יום חמישי יז תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף כג

חיוב נשים בשביתת בהמה

פרת שכנתו של ראב"ע היתה יוצאת ברצועה בין קרניה

במשנה במסכת ביצה (כג.) שנינו: שלשה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים, פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה כו'. ובגמרא מקשינן: למימרא דרבי אלעזר בן עזריה חדא פרה הויא ליה [- ש'פרתו' לשון יחיד משמע], והאמר רב ואמרי לה אמר רבי הודה אמר רב, תליסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא. ומיישבת הגמרא: תנא, לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.

והנה פרק חמישי במסכת שבת (נא:), פרק במה בהמה, עוסק בדברים בהם מותר או אסור לבהמה לצאת לרשות הרבים בשבת. וכתב רש"י (ד"ה במה) בטעם האיסור, לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו. והתוספות (שם) הוסיפו מקור הדבר, דכתיב 'למען ינוח' וגו'. ועוד כתבו: ומיהו, לאו ד'לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך' ליכא אלא במחמר אחר בהמתו.

ספק רבי עקיבא איגר אם אשה מצווה על שביתת בהמתה

וכתב רבי עקיבא איגר בתוספותיו (שבת פ"ה מ"א אות עד, הובא גם בחידושיו לשבת שבת נא:): ואני מסתפק אם נשים מצווין על שביתת בהמתן היכא דליכא משום מחמר, כיון דהוי רק עשה, יש לומר דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות. ומוסיף רע"א שאף שנשים חייבות בקידוש היום מהיקש 'זכור ושמור' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (ברכות כ:; שבועות כ:), יש לומר שזהו דוקא בקידוש דהיינו הזכירה משא"כ בשאר מצוות עשה יש לומר דפטורות.

וציין רע"א לדברי הר"ן (מד. מדפה"ר) שכתב שלכל מילי דשבת נשים שווין לאנשים. והיינו, שמשמע מדבריו שגם לענין שביתת בהמתו נשים שוות לאנשים. ובתוספת ביאור כתב רע"א בתשובה (ח"ג סימן פ): ולענ"ד הא בר"ן שבת פרק כל כתבי שבכל מעשה איש ואשה שוים כדילפינן מזכור ושמור, וכל חיובי דשבת בכלל, עכ"ד.

בהגהה בסוף דברי רע"א נכתב: אמר י"מ התלמיד, בדין הנ"ל שמסתפק רבינו כמו כן מצאתי שמסתפק בזה הפרי מגדים באו"ח סימן רמ"ח ובספרו תיבת גמא פרשת בשלח, ע"כ. ובפמ"ג סימן רמח אינו נמצא, אך ציינו לדבריו בסימן תר"ח (משב"צ סק"א) "וכל מצות עשה של שבת נשים חייבין". וכן בסימן ש"ה (משב"צ סק"א) כתב: ואם נשים מוזהרים על זה, למאן דאמר לאו - פשיטא. ואף למאן דאמר עשה, וקידוש היום איתקש שמירה וזכירה, מכל מקום יליף דלכל מילי שוין אנשים ונשים.

ובתיבת גמא כתב להסתפק אם אשה מצווה על שביתת בהמתה, דמצות עשה שהזמן גרמא הוה וציין לדבריו בפרי מגדים, וגם שם הציון שגוי, ובביאור חלון התיבה כתבו שביאור ספיקו אם הוה מצות עשה או מצוה לא תעשה, כפי שהעמיד בדבריו (סימן רמו משב"צ סק"ו) שנחלקו המפרשים אם שביתת בהמתו בעשה גרידא או גם בלאו. ואמנם המעיין בדבריו בפרי מגדים ימצא שכוונת ספיקו כספק הגרעק"א שאף אם אין זה אלא עשה גרידא, יש לדון אם חייבים על כל עשה דשבת או רק על עשה דקידוש. אך יעויין בספרו ראש יוסף (שבת נא:) שאף שם עמד על ספק זה ואכן תלה הנידון במחלוקת זו אם שביתת בהמתו בעשה או בלאו. [ובאחרונים יש מי שהביא מהפרמ"ג בפתיחה שס"ל שנשים אינם מוזהרות על שביתת בהמתו, וכבר העירו שלא נמצא כן ואדרבה בשאר דבריו מבואר שס"ל שנשים מוזהרות על זה].

הוכחת המנחת חינוך, התפארת ישראל ותלמיד רע"א ממעשה בשכנתו של ראב"ע

והנה התלמיד המגיה הוסיף והביא ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא דידן, וכך לשונו: ולי העני צריך עיון, דמלשון הגמרא גבי פרתו של ראב"ע של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, לשון 'שכנתו' ולשון 'בה' מוכח בהדיא דנשים מצווין על שביתת בהמתן.

וכך כותב גם התפארת ישראל (בועז אות ב): אמר המחבר, במחילת כבוד תורת הגאון הנ"ל, אשתמיטתיה המשנה דשלהי פרקין מפרת שכנתו של ראב"ע. יעוי"ש שהציע לפרש שלדעת רע"א לא היתה אסורה שכנתו של ראב"ע בהוצאת פרתה אלא מדרבנן, ודחה פירוש זה מכמה טעמים; חדא שהוא דוחק גדול שהרי המשנה כללה דין פרת שכנתו עם דין פרת איש ומשמע שדין אחד לשניהם, ובפרט שהיה לרע"א לציין למשנה זו ולפרש דהיינו מדרבנן. ועוד דחה, שאם כן כיצד יתכן שכיון שלא מיחה בה קראו האיסור על שמו, הרי בכך לקה בכפליים כי לגבי שכנתו לא היה האיסור אלא מדרבנן ואילו מעת שנקרא על שמו הרי האיסור איסור דאורייתא, ויחשדוהו ויוציאו לעז על אותו צדיק שחטא בכפל. ע"ש שהאריך בזה.

ובמנחת חינוך (מצוה לב, אחר מוסך השבת אות ח) הביא אף הוא תחילה כסברת רע"א שכיון דשביתת בהמתו בלא מחמר הוא רק עשה, אם כן הוי ליה עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. והוא מוכיח כצד זה ממה שגבי קידוש היום בעינן להיקש 'זכור ושמור' ומשמע שבלאו הכי היו נשים פטורות. וכותב המנ"ח: ובאמת לא ראיתי זה בשום פוסק, ראשון ואחרון, שיכתבו זה דאשה אינה מצווה על עשה זה.

אך שוב הביא ראיה לנידון זה, כדרך שהביאו תלמיד רע"א והתפא"י: שוב ראיתי שהיא גמרא מפורשת בשבת נ"ד ע"ב וביצה כ"ג ע"א, פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה וכו', ובגמרא... אלא של שכנתו היתה ולא מיחה בה נקראת על שמו. אם כן מפורש שהפרה היתה של אשה, וחכמים פליגי - מבואר להדיא דגם הנשים מצוות על שביתת בהמתן.

מחלוקת המנ"ח והתורת חיים בביאור דעת הריטב"א בהו"א שאשה חייבת במילת בנה

אלא שאכן תמה המנחת חינוך מאיזה טעם יתחייבו נשים בעשה זה, ולא ניחא ליה בסברת הר"ן כפי שביארוהו רע"א בתשובה ותלמידו בהגהה על תוספותיו, שכיון שלגבי קידוש היום מקשינן זכור לשמור, הוא הדין לשאר מצוות עשה דשבת.

כדי לבאר זאת, מביא המנחת חינוך את קושיית התוספות בקידושין (כט. ד"ה אותו) למה הוצרכה הגמרא לדרוש לגבי מצוה מילה, 'אותו' - ולא אותה, שאין אשה חייבת למול את בנה, והלא בלא"ה הויא מצות עשה שהזמן גרמא ואינה חייבת בה. והריטב"א (שם) יישב קושייתם וז"ל: איכא למימר דהתם הוא במצוה דנפשה, אבל הכא במצוה דבנה ה"א דמחייבא, דלא גרעה מב"ד דמחייבי למימר ליה להכי איצטריך קרא למיפטרה דכתיב אותו ולא אותה, עכ"ל. והבין המנ"ח בביאור יישובו שכלל זה שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא במצוה שבגופו, אבל במצוה שאינו בגופו אלא רק על דבר אחר, גם האשה חייבת. ומעתה, ביאר המנחת חינוך, גם לגבי מצות עשה דשביתת בהמתו כיון שאינו חיוב בגופו אלא ביחס לדבר אחר, דהיינו ביחס לבהמה, אין פטור מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות.

ואמנם בתורת חיים (סימן רמו סקי"ג) כבר העיר על דבריו, שבפשטות יש לבאר כוונת הריטב"א באופן אחר, שבמילה כיון שיש חיוב על הבן ממילא יש לחייב את האשה גם לדאוג לקיום חובת הבן. [ויש לתלות מחלוקתם בגירסת הריטב"א, שבדפוסים הישנים כתוב 'דלא גרעה מב"ד דמחייבי למימר ליה', ובהגהות זר זהב גרס 'דלא גרעה מב"ד דמחייבי לממהלי' וי"ג 'למימהליה' והיינו שהאות ה"א הראשונה נשתבשה לאות רי"ש, ועי"ז נעשית לב' מילים 'למימר-ליה'. ואם גורסים לממהליה, אם כן י"ל שכוונת הריטב"א כדברי המנ"ח שהמצוה היא מצוה בדבר אחר כמו שב"ד מצווים למולו כך היא מצווה למולו, ואילו אי גרסינן 'למימר ליה' משמע שאין הדימוי למה שמצווים הב"ד למולו אלא שכשם שמצווים ב"ד לומר לו ולדאוג שיקיים מצוותו, ה"ה שהיה מקום לחייב האשה לדאוג לקיום חובת בנה, אם לא שמיעט הכתוב 'אותו' ולא אותה].

ועכ"פ העיר המנחת חינוך שזה לא יצדק אלא ליישוב הריטב"א, אך ליישוב התוספות ושאר הראשונים שתירצו תירוצים אחרים, צ"ע למה יהיו נשים חייבות בשביתת בהמתו, והניח בצ"ע.

קושיית תוספות מדוע תלתה הגמרא טעם 'נסיוני' באיסור מחמר ולא באיסור שבתת בהמתו

ובגמרא בעבודה זרה (טו.) מבואר שאסור למכור בהמה גסה לגוי, וטעם הדבר משום שאלה ושכירות, שיש לחוש שלא ימכרנה לגוי אלא רק ישאילנה או ישכירנה וכשיעבוד הנכרי בבהמתו נמצא שעובר הבעלים על שביתת בהמתו. ועוד טעם מביאה הגמרא - משום נסיוני, היינו שפעמים ימכרנו לו סמוך לכניסת שבת, ויתן לו לנסות את בהמתו ויאמר לו 'תא נסייה' [- בא ונסנה], ותשמע הבהמה את קולו ותלך מחמתו והוה ליה מחמר.

והקשו התוספות (ד"ה ושמעה) למה הוצרכה הגמרא לומר שחשש זה דנסיוני הוא שמא יבוא לידי איסור מחמר, תיפוק ליה שעובר בכך משום שביתת בהמתו. ויישבו התוספות שכיון שנסיוני אינו איסור אלא לפי שעה, באופן שימכרנו לו סמוך לכניסת שבת ובשעת הנסיון דוקא, בכה"ג לא חששו לאיסור דשביתת בהמתו אלא רק לאיסור מחמר שהוא חמור טפי.

וכתב המנחת חינוך שאם ננקוט שאין אשה מצווה על שביתת בהמתו, אפשר לומר שכל מה שהוצרכו חז"ל להוסיף טעם זה של 'נסיוני', לפי שלא סגי להו בטעם של 'שאלה ושכירות' כיון שהוא משום שביתת בהמתו ואכתי היה מקום להתיר לאשה למכור בהמה גסה לגוי, כיון שהיא אינה מצווה על כך. ולכן הוסיפו חז"ל טעם נוסף משום נסיוני, והדגישו שמשום נסיוני יכול לבוא לידי איסור מחמר ולא רק לאיסור שביתת בהמתו - ולכן אף נשים אסורות במכירת בהמה גסה לגוי.

ראיית רבי אליהו גוטמכר מקושיית התוספות ודחיית הראיה מהמעשה בפרת שכנת ראב"ע

ואכן בפירוש רבי אליהו גוטמכר על המשניות (נדפס במשניות דפוס וילנא) כתב להביא ראיה שנשים חייבות בשביתת בהמתו, ממה שהקשו התוספות ל"ל טעמא דמחמר, הרי מוכח שאין חילוק בין נשים לאנשים לגבי שביתת בהמתו, וכוונתו שאל"כ שפיר בעינן לטעמא דמחמר כדי לאסור אף על נשים למכור בהמה גסה לגוי.

בענין זה כתב רעק"א בתשובה (שם) דברים אשר מתוכם ניתן לשמוע שהיה מו"מ בענין זה בינו ובין השואל שם, אם כי לא ניתן להכריע בתורת ודאי מה היה הדין ודברים. ונצטט הלשון כפי שהיא: ומ"ש כבודו נ"י להוכיח, דאל"כ לא יהיו נשים מצווים בשביתת בהמה, ויקשה מסוגיא דע"ז משום שאלה ושכירות. ולענ"ד הא בר"ן שבת פרק כל כתבי שבכל מעשה איש ואשה שוים כדילפינן מזכור ושמור, וכל חיובי דשבת בכלל, עכ"ד.

ובעיקר ראיית האחרונים מסוגייתנו, כתב בפירוש רבי אליהו גוטמכר שאין מכך כל ראיה, שהרי המשנה העוסקת בבהמה היוצאת לרשות הרבים היינו בין באופן שמחמר אחריהן ובין כשיוצאת בפני עצמה ללא שבעליה מחמר אחריה. וממילא יש לומר שמה שמבואר במשנה 'ויוצאין שלא ברצון חכמים', היינו דוקא באופן שיוצא ע"י רדיפה וחימור, אבל אה"נ שאם אינו מחמר אחריה אינו אסור בנשים כיון שאין אשה מצווה על שביתת בהמתה.

ביאור ר"ח פלאג'י שיש להוכיח ממעשה דראב"ע להפך שנשים פטורות משביתת בהמתו

פירוש מעניין כתב בזה רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים (או"ח סימן שה סק"ב). לדבריו, לא זו בלבד שאין להוכיח מהמעשה עם פרת שכנתו של ראב"ע שאשה מצווה על שביתת בהמתו, אלא אדרבה יש להוכיח להיפך. שהרי באמת איך יתכן שראב"ע שהיה נשיא ושר התורה לא ימחה בשכנתו העוברת על איסור תורה. אא"כ שאכן אשה אינה מצווה על שביתת בהמתו ומשום כך לא מיחה בה ראב"ע, אלא שמכל מקום היה לו למחות כיון שלא הכל יודעים שבהמה זו שייכת לאשה ובפרט שפרה זו של שכנתו היתה ויוצאת משכונתו ויבוא לתלות שפרתו היא, וכן אין הכל יודעים שאשה איננה במצוות שביתת בהמתו.