אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפג/תשרי/ו

שבת קודש פרשת וילך ו' תשרי - רבי דב מאיר איזנשטיין

עשה דוחה לא תעשה בעשה דתשובה

איתא בגמרא ביומא (פו:) אמר רבי יוחנן, גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר (ירמיה ג א) "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד... ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום השם". וברש"י: לא תעשה שבתורה - "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה".

ותמהו האחרונים (תוספות יוה"כ למהר"ם חביב, בני חיי להר"ח אלגאזי, ישועות יעקב לר"י בן נאים ועוד) הלא מצוות תשובה היא מצות עשה, ואם כן מה שבח הוא לה שדוחה לא תעשה שבתורה - הרי כך היא המידה גם בשאר מצוות עשה, שעשה דוחה לא תעשה.

בספר נטעי אדם לרבי דב מאיר איזנשטיין זצ"ל (פרשת נצבים) כתב ליישב על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (נגעים פי"ד מי"ג) שבזמן הזה אין המצורע יכול לעשות גילוח לטהרתו, כי כל ההיתר לגלח ראשו וזקנו הוא מדין 'עשה דוחה לא תעשה' ללא תעשה של 'לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך', וכיון שבזמן הזה אין המצורע יכול להביא קרבן כפרתו, ממילא אינו מגלח, כי "כל מה שאנו אומרים יבא עשה וידחה את לא תעשה, אם נתקיים העשה בשלמותו".

וביומא שם (פו.) איתא עוד: רבי חמא ברבי חנינא רמי, כתיב "שובו בנים שובבים" דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב "ארפא משובתיכם" [משמע מכאן ואילך, כבעל מום שנתרפא, שמקצת שמו עליו. רש"י]. לא קשיא, כאן מאהבה כן מיראה. ומובאר שהתשובה השלמה היא 'תשובה מאהבה' שבה נמחה החטא לגמרי, משא"כ 'תשובה מיראה' אין החטא נמחה לגמרי אלא הרי הוא כבעל מום שנתרפא.

ומעתה יש לבאר מאמר רבי יוחנן 'גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה', היינו אפיל בתשובה מיראה, שאף בה עסוק הפרק בירמיה. ובכל התורה אין עשה דוחה לא תעשה אלא כשהעשה מתקיים בשלימות, משא"כ בתשובה - נדחה הלא תעשה אף כשאינו בשלמות מאהבה אלא מיראה בלבד.