אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/תשפב/אדר א/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני ו' אדר א' - רבי דוד פוברסקי[עריכה]

מצבו התמידי של המשכן - גילוי שכינה[עריכה]

בפרשת תצוה (שמות כט מה-מו) לאחר גמר הציווי על המשכן וכל כליו, כתוב: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים. וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' אלוקיהם".

תמה על כך רבי דוד פוברסקי זצ"ל בספרו משכיל לדוד (פרשת תרומה), בפשטות הרי הדברים אינם מובנים כלל וכלל, שהרי כלל ישראל היו עתה אחר יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה - וכי על ידי כל זאת עדיין לא הגיעו לידי "וידעו כי אני השם"?!

אכן, מבואר כאן ששכינתו יתברך במשכן, היתה באופן שונה לגמרי מהגילוי שכינה שזכו אליו בני ישראל בכל הניסים שנעשו עמהם עד עתה. כי בכל אותם הניסים עם כל גדולת הגילוי שזכו לה, לא היה הגילוי אלא רק באותה שעה עצמה, ומשעברה השעה נשארה אצל כלל ישראל רק הידיעה הנובעת מן הגילוי שהיה באותה שעה.

לא כן היה הדבר במשכן, כי מה שנאמר בו "וידעו כי אני השם" - אין הכוונה לידיעה הנובעת ממילא מכח השראת השכינה שהיתה בו. כי הרי ידיעה זו כבר היתה ידועה לכלל ישראל גם קודם לכן, על ידי כל אשר עבר עליהם עוד קודם בניית המשכן.

אכן המשכן צריך היה להיות מצבו באופן שבתמידות ידעו וראו בו את השראת השכינה - ועל כך נאמר "וידעו כי אני ה' אלוקיהם" - שכך צריך להיות מצבו התמידי של המשכן, שתהא בו ידיעה חיה זו בכל רגע ורגע. ועל זה נצטוו "ועשו לי מקדש", כי בכדי לבנות מקום שתשכון שם שכינתו יתברך, לא די בכך שבונים 'משכן' ועושים כלים על ידי חרושת אבן וחרושת עץ - אלא צריכים לעשות את המשכן ל'מקדש' ועל ידי זה ישרה שכינתו במשכן של מטה.