אוצר:בית המדרש/הרב מאיר קאופמן/ברכות/פרק ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בדין דבר שבקדושה בברכות ק"ש[עריכה]

קי"ל כר"י דבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובביאור מפני היראה רש"י אומר אנס או מלך עכו"ם והקשו הראשונים שזה פיקוח נפש ועיין רש"ש שביאר שאין הכונה שעכשיו יש צד שיהרגנו אלא שזה גדר של יראה שזה אדם שבידו להרוג אמנם כל הראשונים ביארו שזה אביו ואמו ורבו ובפשוטו זה רבו מובהק ומפני הכבוד זה אדם עשיר או זקן שהדרך לכבדו ולענין מי שגדול ממנו בתורה בזה יש שכתבו שזה מפני הכבוד ויש שכתבו שזה מפני היראה ועיין פמ"ג דאם זה מפני היראה א"כ בהכרח שרבו זה אפילו בקטן ממנו וזהו חידוש.

ועיין ראשונים שדנו לענין לענות קדיש וקדושה והרא"ש הביא מהמהר"ם מרוטנבורג שאסור מצד שהוא עסוק במלכות שמים ועיין רשב"ץ שזה בגדר עוסק במצוה פטור מהמצוה [ויש מקום לומר שגם לראשונים שאפשר אבל לא חיבים מטעם הנ"ל אבל יש שדנו שכיון שזה אותו סוג מצוה לא שיך בזה עוסק במצוה פטור מהמצוה] אמנם הראשונים חלקו והתירו ובתחילה כתבו שזה ק"ו משואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד והרא"ש הוסיף מתר"י שזה מוכח מהא דהגמ' דנה על קדושה באמצע התפילה מכלל דבק"ש וברכותיה ודאי מותר והנה עיין מג"א שכתב שמותר גם לברך על ברקים אמנם הגרעק"א ציין לבכור שור שכתב שרק קדיש וקדושה מותר דהינו דהמג"א נקט שיסוד ההיתר מצד שזה מדין מפני היראה שכל דבר שהוא מכלל דיני התורה הוא בכלל אמנם הבכור שור נקט שבאמת אין זה דומה למפני היראה כיון שכאן הוא עסוק בשבחו של מקום ורק שיש מקור מהגמ' של תפילה ושם יש מקור רק על קדיש וקדושה וחידש הסמ"ק שגם אמן של שומע תפילה והאל הקדוש אבל לא כל דבר ע"ש אמנם משמעות הראשונים שרק הוכיחו שלא אומרים הסברא שכיון שעוסק במלכות שמים אין סיבה להפסיק כלל אבל לאחר שיש ראיה כאן גדר ההיתר מצד מדין היראה ועיין רעק"א שהוסיף דבגמ' הרי מבואר שכל הצד בתפילה זה רק קדיש ולא קדושה ויש לדחוק שהגמ' שוללת קדושה וממילא משמע שכאן זה מותר.

והנה לגבי בין הפרקים המ"ב נקט להקל בברקים אבל לגבי אשר יצר כיון שיכול לברך לאחר התפילה אסור ומשמע שאם יודע שאולי יצטרך עוד הפעם יכול לברך ומבואר שנקטו שבין הפרקים זה כן היתר מצד מפני היראה וצ"ע שאין לזה מקור והאוסרים אסרו לגמרי ואולי בין הפרקים נקטו שזה היתר גמור מסתבר לדמות משא"כ באמצע זה גדר של דחיה וכמבואר בבה"ל בתחילת הסימן שדן בשם המחצית השקל שבין הפרקים מותר לשאול כדי שיענה משא"כ באמצע ראוי לא לגרום שיצטרך לענות והנה לגבי ברכת טלית הרמ"א נקט שלא יברך כיון שיכול לברך אחרי התפילה משא"כ תפילין דהינו שדבר שהוא סיבה להפסיק ממילא גם הברכה זה סיבה להפסיק משא"כ דבר שהוא לא סיבה להפסיק ממילא מה שלובשו כי זה לא מעשה הפסק זה לא סיבה לברכה [ובפשוטו הדבר צ"ב דהברכה זה חיוב לעצמו ומשמע שזה מכלל המצוה ועדין צ"ב] אמנם שיטת השו"ע דבעלמא גם ברכת התפילין אסור וכאן שהרא"ש התיר בהכרח שגם ברכת ציצית מותר ומזה מבואר שיש קולא מיוחדת בין הפרקים.

והנה לגבי לענות אמן באמצע מבואר שסתם אמן אסור לענות אמנם לענין בין הפרקים המ"ב הביא בזה מחלוקת אחרונים דהפמ"ג ורעק"א התירו והגר"ז והחיי אדם אסרו [ועיין רא"ה י"ד: שנסתפק בזה אמנם משמעות דבריו גם לגבי באמצע וע"ש שלמד מדין משיב במפני הכבוד] והנה הרמב"ן ותר"י נקטו שאהבה רבה לא עונים אחרי החזן אמן מצד שזה ברכת המצוות אמנם הרא"ש והרמ"ה התירו ולשון הטור סימן ס"א שזה כמו מפני הכבוד אמנם הרמב"ן שאסר בהכרח נקט שזה לא בכלל ההיתר של מפני היראה דאל"כ הרי מפורש במשנה שמותר לענות בין אהבה רבה לשמע ישראל ורק שיש כאן סברא שזה אמן על אותה ברכה זה עדיף והוא מסברא ולכן עד כמה שזה ברכת המצוות זה לא שייך ומבואר שסתם אמן אסור לענות והנה בעיקר הדבר שאמן של אותה ברכה זה עדיף מבואר ברמ"א שגם בין גאולה לתפילה מותר לענות וודאי ששאר אמן אסור וביותר מבואר במג"א שגם באמצע הפרק של גאולה אפשר לענות על גאל ישראל ובזה חלקו עליו האחרונים אמנם עדין יתכן שהרמ"ה שהתיר לענות אמן באהבה רבה מצד שהתיר כל אמן מצד מפני היראה וכרעק"א ופמ"ג ולכאורא ראוי להחמיר בזה כרמב"ן ותר"י ומה שאנו מקילים לענות מצד שס"ל שזה לא ברכת המצוות והנה המ"ב הביא מהדרך החיים שלא לענות אמן אחר אהבה רבה אלא על ברכה זו ולא על אחרת אפילו אם בין הפרקים בעלמא עונים כל אמן וצ"ע הרי הצד להתיר כל אמן מצד בין הפרקים וא"כ ודאי גם כאן מותר ואולי ס"ל שכאן זה גם היתר מסברא וביחס לברכת המצות אין הסברא רק על אותו אמן אמנם הדבר מחודש שמסברא אפשר להמציא היתר וצ"ע.

והנה לענין ברכת המזון בפשוטו זה כמו ק"ש שיש בזה היתר של בין הפרקים ובאמצע הפרק אמנם הב"י הביא מהארחות חיים שזה יותר חמור ואין ההיתר של מפני הכבוד והיראה ובפשוטו לפ"ז גם קדיש וקדושה אסור אמנם אמן על אותה ברכה מפורש שאפשר לענות וזה כסברא הנ"ל שזה עדיף אמנם עיין חזו"א שכתב שכל חומרת הארחות חיים לא לגבי קדיש וקדושה וסתם אמן והנה לכאורא לדרך הבכור שור שזה היתר מסברא ולא מדין מפני היראה א"כ יתכן שגם כאן מותר אמנם לכאורא סתם אמן אין צד להתיר אלא מצד הדין מפני היראה אמנם אם נימא כדרך החיים שזה מסברא יתכן שגם כאן זה שייך.

והנה בפסוקי דזימרא מבואר שודאי עונין אמן על ברוך שאמר ועיין ב"י שנתקשה מה זה שונה מאהבה רבה שיש שלא עונים ומשמע שזה אותו נידון ולכאורא גם שם המתירים מצד שזה לא ברכת המצוות אבל כאן עד כמה שנקט הב"י שזה כברכת המצוות א"כ זה לא קשור ומבואר בב"י שסברת המתירים כיון שזה על אותה ברכה שבירך אין בזה חיסרון אמנם לכאורא בברכת המצוות רגילה ודאי שלא נתיר כה"ג ועיין ב"י שכתב לישב שכאן שזה שבח זה בכלל פסוקי דזימרה ועיין פמ"ג תחילת סימן נ"א שמכח סברא זו התיר להפסיק באמצע פסוקי דזימרא לכל אמן כיון שזה גם שבחו של מקום והחיי אדם כתב שבמקום שלא סליק ענינא אין לענות והמ"ב לגבי קדיש וקדושה שמותר לענות גם באמצע הפרק נקט לא כך אמנם לגבי כל אמן נקט כחיי אדם.

והנה המ"ב נ"א ד' הביא מהפמ"ג דבדיבר לאחר ברוך שאמר צריך לחזור ולברך דהינו שנקט שזה ממש כמו ברכת המצוות אמנם עיין גר"ז שמותר לענות בין ברוך שאמר לפסוקי דזימרא כדין בין הפרקים ומשמע שחולק אם לא דנימא שסוג ברכת המצות כזה כיון שזה נוסח לעצמו מותר לענות בין הפרקים כדמוכח לרמב"ן בברכת ק"ש אמנם הרא"ה הרי הוכיח מזה שזה לא ברכת המצות והנה המ"ב התיר להניח טלית לפני ישתבח וצ"ל כיון שזה שבח לכן זה בכלל ההיתר ולגבי שהה דן מדין כדי לגמור את כולה ולכאורא עד כמה שזה כמו ברכת המצות זה חיסרון יותר גדול ואין לומר שלגבי ברכה שאחרי אין חיסרון של הפסק דעיין מ"ב סימן תרצ"ב לגבי מגילה שנסתפק בזה ועיין ר"ן ורמב"ן לגבי ברכת השבח דמבואר בירושלמי שצריך תוך כדי דיבור שזה כלל תמיד [אמנם בנט"י לאחריה מבואר שמצד שעבר כדי דיבור זה לא חיסרון ועיין יד יהודה סימן י"ט] ולפ"ז בברכת התורה אחריה אם ידבר לא יכול לברך עיין עדות ביעקב ח"ב שהאריך בזה בהבהת מקורות בדין הפסק בברכה שלאחריה ועיין רמב"ן כאן לגבי ברכה שאחרי ההלל שדן מצד דיני הפסק ורק כתב שבאמצע המצוה אין חיסרון ולפ"ז אם ידבר קודם הברכה יחשב הפסק.

ועיין רשב"ץ י"ד. שדן לגבי פסוקי דזימרא וכתב שרבבתא דימו לברכת ק"ש ויש היתר של בין הפרקים וכתב שלגבי ברכה אחרונה זה דומה שהרי גם אמת ויציב זה ברכת ק"ש ובכל אופן מבואר שללא הענין שבין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מותר לענות אמנם לגבי ברכה ראשונה יש מקום לומר שכאן זה ברכת המצוות ואין זה כברכת ק"ש שזה לא ברכת המצוות עכ"ד ולכאורא צ"ע מה שדימה לאמת ויציב ששם יש לזה דין אמירה גם לא מצד הדין ברכת המצות ומצד הברכת ק"ש לבד זה לא סיבה לאומרו משא"כ כאן יתכן שכל דין אמירתו רק בתור ברכת המצוות אמנם ראיתו מהא דאין חיסרון של לכתחילה שלא יענה בין הפרקים והנה הרא"ה הוכיח מדין עניה של בין הפרקים שזה לא ברכת ק"ש וצ"ע מברכה לאחריה ואולי נקט שזה גם לא ברכת ק"ש אמנם יתכן שבדין ברכת לאחריה אין גדרי הפסק ועיין יד יהודה סימן י"ט שהאריך בזה ועיין עדות ביעקב ח"ב.

והנה זה ודאי מבואר במ"ב שאין לומר ישתבח ללא שאמר פסוקי דזימרא והיה נראה דבטעה והתחיל יוצר אור ושכח ישתבח שזה כמו עקר רגליו לא יכול כבר לאמר ישתבח כיון שזה ברכה שאי אפשר לאומרה אלא כחלק מפסוקי דזימרה והנה מבואר בטור שיש כאן דין אמצע הפרק ובין הפרקים ועיין גר"ז שהאריך בזה וצ"ע מה זה שונה מהלל בימים שלא גומרים שאין דין אמצע הפרק וגם כאן הרי יכול לומר מה שרוצה וצ"ל שעד כמה שאומר זה חפצא של פרק ואין זה דומה להלל שכל הדין אמירה הוא לא תקנה דרבנן.

עיין טור שהביא מחלוקת ראשונים האם אפשר לומר פסוקי דזימרא אם ברכות לאחר התפילה וקי"ל שלא וכתב רעק"א שאם שכח משיב הרוח וחוזר התפילה יכול לומר פסוקי דזימרא וצ"ע למה שלא יאמר קודם מוסף או מנחה וצ"ל שהתקנה היתה על שחרית דוקא ולפ"ז מבואר ששכח הזכרה זה בגדר שחוזר אותו שמונה עשרה ממש.