אהבת יהונתן/הפטרת נשא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אהבת יהונתן הפטרת נשא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הפטרת נשא

ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח. הודיע הכתוב שלא היה איש אחד מי שלא טעה אחר פסל מיכה לפי ששבט דן לקחו בחזקה הפסל מיכה כמבואר בשופטים. והיה לאבן נגף ולסילון ממאיר לאותו שבט וטעו אחריו. לכך בא הכתוב להשמיענו שאותו צדיק לא טעה בזה:

מצרעה. ולהלן גבי שמשון אמר בין צרעה ובין אשתאול. היות ידוע דשבט דן נתברך מיעקב יהי דן נחש עלי דרך הנושך בעקבי סוס שעוקץ עקיצה לבד וזהו אומנתו של צרעה. אבל משה בירך אותו דן גור אריה וידוע דטבע האריה הוא מתגבר מיסוד אש יותר משארי היסודות. ולכן כתיב בשמשון בין צרעה ובין אשתאול נגזר ממלת אש והיה פעם בכה ופעם בכה משא"כ בעת הזאת לא נתקיים רק ברכת משה וז"ש מצרעה:

ושמו מנוח. ידוע מאמר המד' צדיקים שמם קודם להם ופריך המד' והא כתיב ה' שמו ותירץ מה שתירץ ע"ש ונראה לתרץ דהנה כתוב במלכים שהנביא בא לירבעם ומתנבא על יאשיהו המלך שהי' נולד אחר כמה מאות שנים וכן י"ל בכל הצדיקים שמם קודם להווייתם בעולם ושפיר שייך שמם קודם להם. משא"כ בעילת כל העילות שהוא היה קודם לכל הנבראים ושמו נודע באישים העליונים והלא הוא הבורא העליוני' והתחתוני' ולכך הוא קודם לקריאת שמו וא"ש וק"ל:

ממשפחת הדני ושמו מנוח. יובן במה שכתבנו שהצדיקים שמם קודם להם וא"כ מוכח שמנוח צדיק היה ובגמ' אמרינן מנוח ע"ה היה. רק י"ל שהיה איש צדיק תמים בדורותיו לפי שכל אותו הדור היה עובדים לפסל מיכה לבד מנוח. וזהו שרמז באומרו ממשפחת הדני ושמו מנוח וא"ש:

ואשתו עקרה ולא ילדה. כפל הלשון ואשתו עקרה ולא ילדה פשיטא אם היא עקרה לא ילדה. רק י"ל דהנה בעקרה יש שתי בחינות א' שהיא עקרה מצד עצמה שיש לה סימני איילונית. או שהיא עקרה מצד בעלה שהוא עקר. ואמר כאן שהיא היתה עקרה מצדה וז"ש ולא ילדה ר"ל שהיה מחמתה ולא מחמת בעלה וע"ש:

או יאמר. ושמו מנוח שהיה גלגול מן נח לפי שנח ראוי היה להוליד שמשון אם לא שהיה מקלקל ביין כדכתיב וישת מן היין וישכר ולכך בא חם וסרסו. ולכך כתיב בשמשון הלשון והוא יחל כמו ויחל נח ויטע כרם להושיע את ישראל מיד פלשתים לפי שפלשתים באו מכנען בן חם והיה צריך לשלם להם גמול. ואשתו עקרה ולא ילדה שהיא. היתה ניצוץ מן חוה מפני שחוה קלקלה בנחש ומחמת חטא זה בא עקרות לעולם דכתיב הרבה ארבה עצבונך והרונך. והעד על זה ישראל שעמדו על הר סיני ופסקה זוהמתן כתיב לא יהיה בך עקר ועקרה. ומתוך זה יובן הגמ' דאי' אמו של שמשון צללפינת שמה ותמוה לכאורה מנ"מ איך היתה שעה אמנם אי' בירושלמי אית דאמרי לזונא פינת. וידוע שהנחש הפיל בה זוהמא בחוה כשבא עליה ופירוש צללפינת צל פינת שהיתה נאצלת מן חוה שנקראת פינת והלמ"ד השנייה נוספת כדין תיבות הכפולים וק"ל:

וירא מלאך ה' אל האשה. אמ"ו הטעם למה דוקא אל האשה לפי שבזכותה נולד שמשון. ועפ"ז יובן דהנה איך הדירה את בנה בנזיר הא קיי"ל האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. רק י"ל דכל זה הוא מה שהאב יוכל להדיר לפי שבזכותו נולד וכאן נולד הולד בזכותה ושפיר היתה יכולה להדיר את בנה בנזיר וק"ל:

ויאמר אליה הנה נא את עקרה וכו' ועתה השמרי נא וכו' ואל תאכלי כל דבר טמא. היינו שהזהירה המלאך שתאכל חולין בטהרה רק קשה הא צריכה לשמש מטתה וא"כ טמאה מחמת קרי לזה אמר כי הנך הרה ר"ל שכבר אתה מעוברת שקלטה הזרע וילדת בן. ובזה יתיישב קו' עצומה דהלא ידוע דאין מלאך א' עושה שתי שליחות א"כ האיך אמר כי הנך הרה וגם ומורה לא יעלה על ראשו וע"פ הנ"ל א"ש דהיתה כבר מעוברת ולא הוי שליח לדבר זה כלל ומיושב גם הגמ' דאמרי' נזיר שמשון מטמא למתים וא"כ דבר גדול חידש המלאך כאן מה שאינו כתוב בתורה דהלא כתיב ועל נפשות מת לא יבא. ובאמת אנן קיי"ל דנביא יוכל לעקור דבר מן התורה כמש"ה נביא מקרבך וכו' אליו תשמעון ודוקא אם נתן אליך אות או מופת אכן מה נתן המלאך כאן אות או מופת לעקור דבר מן התורה וע"פ הנ"ל יובן דזהו מופת גדול במה שנתבשרה שהיא כבר מעוברת וק"ל:

ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער וכו'. יובן במה איתא בגמ' ההוא דאמר להון דון דיני אמרי ש"מ מדן קאתי ע"כ. נמצא שדן היה ממדת הדין. ולפ"ז היה שמשון ג"כ ממדה"ד לזה אמר כי נזיר אלהים וכו' דידוע דלא כתיב בפ' קרבנות לא אל ולא אלהים מפני שאלהים הוא דין ומדה"ד אומר הנפש החוטאת היא תמות משא"כ מדה"ר אומר יביא קרבן ויתכפר ולכך כתיב לא תניף עליה ברזל לפי בברזל הוא מדה"ר והמזבח הוא רחמי' כידוע ולכך כתיב ומור' לא יעלה על ראשו שהוא ברזל ואמר כי נזיר אלהים יהיה הנער ר"ל מופרש ומובדל ממדה"ד הנקרא אלהים דנזיר פי' לשון מובדל ומופרש. וק"ל. ואי' בגמ' ודבר שפתים אך למחסור בשביל שהרבתה חנה בתפלה לכך נתקצרו ימיו של שמואל ותמוה. אכן נראה דאי' טעם למה נעקד יצחק לפי שאמרו המלאכים כעת חיה ולשרה בן ואשה היא מסטרא דנוקבא מסטרא דמותא ולכך נעקד ויהי' כעין מיתה שפרחה נשמתו כידוע ולכך בעת זקנתו כתיב ותכהין עיניו לפי שסומא חשוב כמת וכל זה היה לפי שהיה מסטרא דמותא וכן מצינו בחבקוק כאמר לה הנביא את חובקת בן ולכך מת והוצרך הנביא להחיותו וכידוע. וז"ש הגמ' בשביל שהרבתה חנה להתפלל והשיב לה עלי הכהן יתן ה' את שאלתך אשר שאלת מעמו נמצא היה שמואל מסטרא דמותא ולכך נתקצרו ימיו. בהכרח הוצרך להיות נזיר אלהים כנ"ל ומורה לא יעלה על ראשו. וכן נמי כאן באמר לה המלאך הנך הרה וילדת בן והיה שמשון מסטרא דמותא לכך ומורא לא יעלה על ראשו וגם נזיר אלהים יהיה. ולכך נקרו פלשתים את עיניו והיה סומא ונחשב כמת. ואי' בגמ' שמשון הלך אחר עיניו לכך נקרו פלשתים את עיניו. ויובן בהקדים דברי הרמב"ם בהלכות מלכים אל יעלה על דעת שום אדם ששמשון נשא נכרית שהרי היה נשיא בישראל אלא גיירה אמנם לא שמרה את הדת כהוגן ובזה חטא דכתיב אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב וזהו הפי' שמשון הלך אחר עיניו וכו' וא"ש. ואל תשתי יין ושכר. לפי שהיא תיקנה חוה ובחוה מצינו שסחטה ענבים ונתנה לאדם הראשון ולכך תיקנה היא החטא שלה וק"ל:

והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. מה שבישר לה המלאך בישועת ישראל היות הטעם הוא עפ"י מה דידוע אם נגזר על האדם דבר טוב ואח"כ נכשל בחטא אינו מגיע לו אותה הטובה וה"ה בהפכו ברעה יוכל לבטל בתשובה. אמנם כ"ז דוקא ליחיד אבל לרבים אם נגזר טובה עליהם שוב אינו יכול לחזור ולכך בישר לה המלאך והוא יחל להושיע את ישראל והוי טובה דרבים ואינו חוזר. ובזה ניישב הגמ" דאי' ויתנבאו במחנה מי היו אלדד ומידד ח"א שנבאו על מלחמת גוג ומגוג וח"א דאמרו משה מת ויהושע מכניסם לארץ וכה"ג לאותו מ"ד מאי אהדר משה מי יתן והיה כל עם ה' נביאים ומשני לא סיימוהו קמיה ותמוה. ונראה דאי' כל דבור שיצא מפי השי"ת ע"י נביא אינו חוזר פן יאמרו שנביא שקר הוא. אמנם אי ידעינן בלא"ה שהנביא אמת הוא אז יוכל הקב"ה להנחם על הרעה. וז"ש משה מי יתן והיה כל עם ה' נביאים ובזה יתפרסם שהנבואה אמת ואז יוכל הקב"ה לחזור ולפ"ז קשה הרי אמרו יהושע מכניס ישראל לארץ והוי טובה דרבים ואינו חוזר וע"ז משני הגמ' לא סיימוהו קמיה ר"ל שלא אמרו לפניו שיהושע מכניסם לארץ וא"ש וק"ל:

ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר. מלת לאמר מיותר. ונראה לפרש דהיא אמרה לאישה שיקיים את נדרה לפי דדברים שיש בהן עינוי נפש יוכל הבעל להפר וכאן היה עינוי נפש מיין ושכר וכו'. אמנם קיי"ל נשאלין על הנדרים רק ז"א דדוקא כששמע נדרה ושתק שלא קיים ולא הפר אז יוכל לשאול עליה. משא"כ כשקיים נדרה בפני רבים אז אינו יכול להפר וזהו שאמרה לאמר שיאמר בפני רבו שקיים נדרה וק"ל:

איש האלהים בא אלי. היות הנביאים הם ממדה"ד ולכך אמרה איש אלהים בא אלי נורא מאוד מתחלה ניישב המשך הפסוקים ואחר נבא אל הביאור דכתיב ותצחק שרה כו' אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי ופירש"י מותר לשנות מפני דרכי שלום ויש לדקדק חדא למה באמת צחקה שרה היד ה' תקצר חלילה. ועוד דוקא לשנות מותר אבל שקר אסור להוציא מפיו כי דובר שקרים לא יכון וזהו לא הוי שינוי. אמנם נראה דידוע דאם הקב"ה עושה נס נגד הטבע אז נראה כגבור. ואיש מלחמה אבל אם עושה נס דרך הטבע נראה כזקן ויושב בישיבה. ואל תחשוב מזה שינוי ח"ו כי הבורא ב"ה אינו גוף ולא ישיגהו מקרה הגוף אכן מפאת חסרון ידיעתינו הותר לשבר האוזן ודי למבין וז"ש שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה שאותו יום פירסה נדה וא"כ זהו נס נגד הטבע ואפ"ה ואדוני זקן דהקב"ה נראה כזקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר ואני זקנתי דנראיתי כזקן היפלא מה' דבר כי אין מעצור לה' להושיע בכל פנים. אמנם הש"י אמר בלשון זה לאברהם שיוכל להשתמע בתרי אנפין ומזה אמרו חז"ל מותר לשנות כי זה לא הוי רק שינוי והבן. ואי' במדרש נורא מאד שהיה נדמה אליה כגבור עם כלי זיין ותמוה אכן לפי הנ"ל ניחא דכאן היה נס נגד הטבע לפי שהיא היתה עקרה ואמרה שפיר נורא מאד כנ"ל כגבור וק"ל:

ולא שאלתיהו אי מזה הוא. פי' דידוע מ"ד דאין הקב"ה חוזר ממה שייעד ע"י נביא שלא יאמרו נביא שקר הוא אבל אם אין מכירין אותו יכול לחזור. וז"ש לא שאלתיהו אי מזה הוא וגם שמו לא הגיד לי וא"כ אינו מכירו ויכול לחזור ולכך ויעתר מנוח וא"ש:

או יאמר ויעתר מנוח. לפי שהיא אמרה לו בשם המלאך כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו. דאזהרת עד יום מותו היתה בודה מלבה לפי שצדיק ורשע לא קאמר דא"כ בהכרח יהיה צדיק והקב"ה נתן הבחירה לבני אדם לענות בו והיתה מוסיפה מעצמה וכל המוסיף גורע ולכך לא האמין לה ולכך ויעתר מנוח וא"ש.

ותמהר האשה וכו' ותאמר אליו הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי. אי' במדרש באותו פעם נראה אליה בלילה מדכתיב אשר בא ביום אלי. ויקם וילך מנוח אחרי אשתו י"ל למה הלך אחריה לפי דסבר שמא שד הוא ואיתא כשיש לו רשות להזיק לאיש יוכל להזיק ג"כ לאשה אבל אם יש לו רשות להזיק לאשה אינו יכול להזיק לאיש לכך הלך אחרי אשתו לידע מה יהא בסופה. ואי' בגמ' מנוח ע"ה היה לפי שהלך אחרי אשתו דכל ההולך אחר אשה הרי זה ע"ה ואפי' אשתו משום חשד למי שאין מכירם. אמנם בריחוק מקום מותר לילך דלית כאן חשד ואף בלילה ליכא חשד. וזה ידוע כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג. וכאן היה בלילה כנ"ל ואחרי אשתו שהוא מופלג לכך שפיר אמרו מנוח ע"ה היה וק"ל:

ויאמר מנוח עתה יבא נא דבריך וכבדנוך. לפי שנביאי ישראל אין רה"ק שורה עליהם בלילה לכך אמר יבא נא דבריך הדברים שדברת כבר אליה ביום לפי שלא יוכל להוסיף נביאות בלילה ואין לו לדבר אלא את אשר שם ה' בפיו ביום אותו ידבר וא"ש.

ויאמר מלאך ה' מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. פי' מה שאמרתי אל האשה ולא על שמשון מפני דצדיק ורשע לא קאמר:

ויאמר מנוח נעצרה נא אותך. מפני שמנוח היה סובר שהוא נביא וסופו מוכיח דכתיב ולא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא ואמר נעצרה נא אותך עד שיעלה עמוד השחר ותשרה רה"ק עליך ואם תאמר אינו שורה בכל עת שתרצה. נעשה לפניך גדי עזים פי' שאעלה עולה לה' ועי"ז תהא דעתך צלולה ותשרה השכינה עליך. ולמד זאת מבלעם הרשע שהביא ז' עולות כדי שיוכל להתנבאות וק"ל:

ויאמר מלאך ה' אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה לה' תעלינה. דהנה מנוח סבר שהוא נביא והנביא הוא ממדה"ד כנזכר כבר לעיל וקרבן עולה הוא רחמים והוי ב' הפכים בנושא אחד. אכן באמת היה מלאך והיה ממה"ר וז"ש אם תעשה עולה לה' זהו מדה"ר תעלינה. וזהו פי' כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא דייקא שהוא ממדה"ר וק"נ:

ויאמר מנות מה שמך וכו' ויאמר למה זה תשאל לשמי והוא פלאי. פי' דאי' שאין מלאך א' עושה שתי שליחות אמנם באגב גררא אם הוא באותו איש שנצטוה עליו שיעשה בו ב' או ג' דברים כפעם אחת יוכל להיות שליח לכולם אך יש הפרש בין עיקר השליחות שנשתלח אליו דבה אינו חוזר בו הש"י אבל בהדברים שנצטוה אגב גררא אם יכשל אותו איש בחטא חוזר. לכך אמר מי שמך מה הוא עיקר השליחות והשיב לו המלאך למה זה תשאל לשמי והוא פלאי רמז למ"ש לא נתנה נזירות אלא להפלאה שעיקר שליחות הוא על הנזירות וא"ש וק"ל:.

ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' ומפליא לעשות וכו'. דהנה קשה האיך העלה מנוח קרבן לה' בשעת איסור במות. רק דקי"ל דנביא מותר לעקור ד"ת פעם אחת להוראת שעה והיינו דוקא באם הראה אות או מופת ולכך כתיב ומפליא לעשות שהראה אש יוצא מן הצור וא"ש. ויאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו פי" מות נמות תרי מיתות מיתה בעה"ז לפי שראו המלאך והוא גורם להפרדת נפש מן הגוף דמצא מין את מינו וניעור. ועוד נמות גם בעה"ב מחמת חטא שחוטי חוץ דקי"ל שמותר לעבור על ד"ת ע"פ נביא אבל לא ע"פ המלאך וק"ל. ותאמר לא אשתו לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח וכו'. תפסה חשש אחרון דמיתה נצחית ודאי לא נמות דקרבן נתקבל ברצון. ומיתה גשמית נמי לא נמות דלא הראנו את כל אלה וכעת לא השמיענו כזאת וא"ש:

ותחל רוח ה' לשפמו בין צרעה ובין אשתאל. פי' פעם אחד בין צרעה שהיא ברכת יעקב ופעם אחד בין אשתאל היינו כארי' שהוא מיסוד אש זהו ברכת משה והיה פעם בכה ופעם בכה כנזכר וא"ש:

או יאמר רוח ה' לפעמו. דהנה הנביאים השלימים מקבלים השפע מן השם ב"ה בלי הפסק בדיבור ובשמיעה כמ"ד תחלת דבר ה' בהושע וכן לכל הנביאים. אולם יש מדרגה למטה הימנה שאינה נבואה עצמית והיא רק בת קול החוזר וכן כתיב שמן תורק שמך כשמן המורק מכלי לכלי וריח עולה ממנו: וכן היה בשמשון דכתיב לפעמו כפעמון המשמיע קול והקול החוזר הוא נשמע וכן אי' בגמרא שהדורות הראשונים מיו משתמשים בבת קול אבל עכשיו בעונותינו אין לנו קול וריח עד שירחם ה' את עמו כמ"ש ואשיב נדחי ישראל ונפוצות יהודה אכנס ושבתי את שבותיכם כבתחלה ונשוב לציון במהרה בימינו אמן סלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף