אהבת יהונתן/הפטרת זכור

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אהבת יהונתן TriangleArrow-Left.png הפטרת זכור

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הפטרת זכור
[תמורת הפטרת תצוה]

ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה' וגו'. נראה לבאר טעם על שתלה הענין במה שמשח אותו ולכך מזרז עצמו. והענין הוא דאי' בגמרא וגם במד' דהמן הפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש כיון שנפל על אדר שמח שמחה גדולה כיון שמת בו משה מושיען של ישראל. ויש לתמוה על שמחה זו מה עושה והלא בשאר חדשים מתו אבות העולם וגם שאר פורענות אשר קרה להם לישראל כגון תמוז ואב ולמה שמח הרשע באדר. ונרא' לבאר עפ"י מ"ד דאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק אי' במדרש בחר לנו אנשים הנולדים באדר שני ותמוה. ונראה דהנה עמלק היה קוסם בקסמים וקלקל בחיצים ושאל בתרפים להכחיש השפע ממעל באמצעות המזל כדרך כל מכשף והי' לו כח להלחם על כל הנולדים במזל בכל חדשי השנה. והמזלות הם שנים עשר בשנה לפי מהלך הלבנה והנולדים באדר שני אין להם מזל כלל ולאלה אנשים לא היה לו כח להכחיש השפע כי אין ענינם ע"פ המזל ולכך צוה אב הנביאים שיבחר אלו אנשים הנולדים באדר שני דלהם אין כח בכשפיו והם ינצחו את עמלק וא"ש המדרש. וענין המן היה שחשב מן השקר שיעשה האל ית' כל הטובות האלה לישראל והיינו עשרה מופתים במצרים וקריעת ים סוף ושהספיק צרכם במדבר ארבעים שנה וחשב שנעשה הכל ע"י כישופין ומשה היה רב חרטומייהו והיה בקי באלה ענינים ולכך כתיב באגרת הקנאה על היהודים אשר בכל מדינה ומדינה שע"י כישופים נתגדל העם הזה ושכל ענינו של המנהיג שלהם היה ע"פ כישוף. וחשב בדעתו דלכך מת משה באדר כי נחלש כחו ולא מצאה ידו להציל עצמו בזה הירח. ומשה מת באדר שני כמבואר בירושלמי דאותו שנה מעוברת היה. וחדש שהפיל בו פור היה אדר שני כמבואר ג"כ בירושלמי שם דאי' אם נתעברה השנה קורין המגילה באדר שני דגזירה זו היה באדר שני. וכאשר נפל הפור באדר שני שמח כי בזה החודש אין כח לנחש לפי שמת בו משה ולכך היה מתהולל בדעתו. והאל ית' הפיר מחשבות ערומים וגמולו השיב בראשו ותלו אותו וכך יאבדו כל המוללים בשפתם על ישראל. ואי' דישראל בקשו מלך ככל הגוים וביארו המפרשים דהענין הוא דכל. הגוים בוחרים להם מלך עפ"י המזל מי שהשעה משחקת לו דקיבל פעולת הצלחה מן המזל. וככה בקשו ישראל מלך ככל הגוים והאל ית' נתן להם מלך מי שאיי לו מזל כלל והוא שאול הימיני. יען שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ והם משופעים ע"פ המזל ואולם בנימין נולד בארץ ישראל ועיני ה' דורש אותה. ולזאת הסבה אין מזל לבנימין כלל ולכך נבחר שאול להיות בראש הקרואים להודיע כי אין ענינו נוהג על מנהג הטבעי כי אם מענין אלקי. וכבר ביארנו לעיל דאין הכשופין שולטין במי שאין לו מזל כמו שאין יכול לתפוס ערום בבגדו ולכך נבחר שאול להכות את עמלק וזהו ענין שאמר אותי שלח ה' למשחך למלך על ישראל היפך כוונתם שבקשו מלך ככל הגוים כנ"ל ועתה לך והכיתה את עמלק וא"ש וק"ל:

כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק וכו'. עתה לך והכית את עמלק וכו'. מבאר דעתה הוא זמן הפקידה ולא יכול לאחר. דענין הוא דמדת הדין בחק השם יתע' פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים והיינו ארבעה דורות. והדור בכללו הוא מאה שנים וידוע דבסוף ארבעים שנה לצאת בני ישראל ממצרים בא עמלק להלחם עה ישראל וכסות לשון שינה. וארבעים שנה היה מן מלכות שאול עד בנין בית הבחירה. וכתיב ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. נצא מהן שמונים ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וארבעים שנה מן מלכות שאול עד הבנין וא"כ הוי ארבע מאות שנה ממלחמת עמלק הנ"ל שהיתה לסוף מ' שנה לצאת בני ישראל ממצרים עד מלכות שאול. וזו הם ארבע דורות כנ"ל וזהו עד רבעים וזו היא סוף פקידה שלא היה זמן להמתין אפי' שעה אחת וא"ש:

אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. מבאר מעשה עמלק דבפיו שרק ומילה כלפי מעלה זרק בדרך וענינו הוא דאי' במדרש וילחם עם ישראל ברפידים על שרפו ידיהם מן התורה. ונרא' לומר טעם לשבח על שלא עסקו בתורה לפי דיוסף צוה לשבטי ישורון אל תרגזו בדרך והרצון שלא יתעסקו בתורה. וגם ישראל היו טרודין בדרך לכך לא עסקו בתורה ובא זה הכלב ונשך וז"ש אשר שם לו בדרך. וגם אמר בעלותו ממצרים דהנה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים לפי דרכי לבב היו ולא יכלו לעמוד בקשרי המלחמה וזהו פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וזהו הרשע לא מנע את עצמו מהלחם עמם כדי שישובו למצרים וז"ש בעלותו ממצרים וק"ל:

עתה לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו. ביאר לו שלא יחמול כדי שלא יטעה לומר והחרמת קאי על חרמי גבוה שמותר להקריב מן שללו לשלמים ולכך הוסיף לו ביאור שלא יחמול עליו שיהרוג את כולם. והמתה מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל עד חמור נר' טעם על דפירש לו אלו ארבע מינים מהבהמות. לפי דאלו הם מיוחדים לעבדם ולהרביעם יותר משאר בהמות. דידוע דשור ושה הם בגלגל המזלות ולהם עבדו כמו המצרים שהיו עובדים לצאן כמ"ש הכתוב שהיו עובדים למזל טלה. ועמלק קלקל בכולן והי' עובד לשור ושה. והרביעי לגמל וחמור כדי לטמא את עצמו לעסוק בכישוף וכמו שבלעם היה מרביע חמורו והזהירו הנביא כאן כמו אלו הבהמות הן ראוין להרוג מטעם והרגת את האשה ואת הבהמה כן יחרים את כל הבהמות וק"ל:

וישמע שאול את העם. מבאר שלא היה צריך לאסוף את העם בחזקה כי מיד היו מתרצין לנקום נקמת ה' בעמלק וזהו נרמז באומרו וישמע שאול:

ויפקדם בטלאים. מבאר התרגום שפקדם בקרבן פסח. לפי דהמלחמה היה בפסח. ונר' טעם דהאל ית' השכיל שינצחו את עמלק בניסן להודיע לשפלים שהוא משגיח על כל חי. דידוע דעמלק היה ראש לכל הכישופים וטלה הוא מזל שלו מפני דראשית גוים עמלק דהוא ראש לכל אומה. וראש לכל החדשים הוא ניסן וטלה הוא מזל שלו והיה מנחש במזל שלו ולא יוכל להציל עצמו כי ה' נלחם עמו ולכך צוה להלחם בניסן וק"ל:

מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה. נר' טעם על שפקד יהודה בפני עצמו. דידוע כשקונן דוד את שאול ויהונתן בנו אומר ללמד לבני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר ופירשו המפרשים דכתיב ידך בעורף אויביך איזה מכה שהיא בעורף הוי אומר זו קשת ע"כ. ונר' לבאר ענין הקינה הזאת דידוע דעשו נתברך בחרב לפי שעשו כיבד את אביו בפניו בבגדי חמודות ולכך זכה לכלי זיין שהוא בפני האדם והיינו החרב כי לא יתכן ללחום עם חבירו בחרב כי אם בהכרת פניהם איש אל אחיו. ולפי שכיבד את אביו בפניו לכך זכה לחרב. ואולם שטנו של עשו הוא בנימין בן יעקב שאמר הכתוב ובין כתפיו שכן שהוא כיבד את אביו יותר משאר השבטים וא"כ אין לעשו יתרון כי גם בנימין כיבד את אביו וזהו ענין עשו ואולם ישמעאל לא כיבד את אביו כי היה מורה רוח לאברהם. ואולם שלא בפניו התנפל אברהם בעבורו ולכך ניתן לו הקשת כמש"ה והוא רובה קשת דענין קשת הוא מאחורי אדם ושטנו של ישמעאל הוא יהודה דיהודה נתברך בקשת כמ"ש ידך בעורף אויביך. ולכך כשמכרו השבטים את יוסף אמר יהודה ראש המדברים לכו ונמכרנו לישמעאלים כי הוא מושל על ישמעאל. וזהו שקונן דוד כאשר מת שאול שהיה משבט בנימין שטנו של עשו ובימים ההם לא היה חרב ביד ישראל. אמר ללמד לבני יהודה קשת הכונה כנ"ל. וכאן אצל עמלק היו גם ישמעאלים מעורבים כמבואר שהכם מחוילה עד שור ויבהל גבול ישמעאל כמש"ה וישכנו מחוילה עד שור. וכבר אמרנו דשטנו של ישמעאל הוא יהודה לכך פקד יהודה בפני עצמו כי לו היה הממשלה בפני עצמו וק"ל:

ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל. נראה לבאר לפי הפשוט דבעמק שלח רגליו להכות את עמלק כדי להראות כי הנצחון הוא מאת השם ב"ה דלפי נימוס המלחמה הנוצח הוא בהר והמנוצח הוא בעמק וכאן היה להיפוך ואעפ"כ היה נוצח כי סיבה מאת ה' היתה להכרית את עמלק לפי חרב. ועוד נר' טעם שנלוה עמהם בעמק וגבר אותם והוא עפ"י מ"ד בגמ' וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים מה שמועה שמע ובא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד ומק' תוס' תימה הא בקרא מפורש טעם כי בא ישראל דרך האתרים והיינו דרך ההרים עכ"ל ובלאו תמיהת התוס' יש לתמוה למה בא אותו רשע להלחם אתם הלא די היה לו במה שכבר נידון באבדון והרג ברפידים וזהו היא מעשה כסילות ופתיות ללחום עם מי שמושל עליו ואולם נר' דהענין הוא דחשב עמלק לנצח את ישראל אע"פ שהוא חלש מהם כי ישראל הלכו בין ההרים בעמק וידוע דאם חלש למעלה וגבור למטה מנצח החלש את הגבור כמ"ש רש"י בענין והעמלקי יושב בהר. ולכך רעיונו הבהילוהו שינצח את ישראל שילחם עמם בתוך העמק וזהו טעם הכתוב כי בא ישראל דרך האתרים: וע"ז מקשה הגמר' מה שמועה שמע ובא ואין לומר טעם הכתוב כי בא ישראל וכו' הלא ענן ה' הולך לפני מחנה ישראל ומיישרכל ההרים וע"ז משני הגמ' שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ולא יהי' מונע לו ללחום עם ישראל. והודיענו כאן הנצוח הנפלא אשר נצח שאול אף דבעמק שלח רגליו גבר אותם וזהו וירב בנחל וכ"ל:

ואגב נבאר. מ"ד בש"ע והובא בש"ס חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וכבר התעוררו קצת מפרשים דאין כוונת הש"ס שישתה מענין זוללות אלא שישתה מעט יותר ממה שהוא למוד והאידים מן היין עולים בין השינים של מוח וזהו מביא שינה. ואולם נר' לבאר בענין אחר דאי' בגמ' וירב בנחל על עסקי נחל רב ודן את עצמו ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל בשביל כל הנפשות האלו לא כל שכן ע"כ וזהו תמוה איך מדמה נפש מישראל לאלה רשעי ארץ אשר בשאול ביתם. ואולם נר' דהנה הטעם שצותה התורה לערוף עגלה בנחל איתן מקום אשר לא יזרע ואינו עושה פירות לפי שנהרג אדם שהיה יכול לעשות פירות וזה מנעו ולכך יערף עגלה במקום שאינו עושה פירות ע"כ ויש לומר בשני פנים או יש לומר דהוא בעצמו ראוי לעשות פירות והיינו המצות דראוי לקיימם או יש לומר דאפשר שיצא ממנו זרע טוב שהיה מזכה את ישראל וזהו הנקרא פירות וזהו היה טעות שאול שראה שעתיד יוצא מעמלק בני ברק שלומדין תורה ברבים ולכן היה חס עליו להרגו ובאמת קיי"ל דאין לחוש לזרע שעתיד להוליד כ"א מה שהוא בעצמו יכול לעשות. ואולם לפי הנ"ל דהפירות הן בנים אין ראוי שיקלל את המן לפי שיצאו ממנו גרים שהיו באין לחסות תחת כנפי השכינה. אבל לפי מה דאמרי' דהפירות הן מצות אין לחוש לזה ובדין הוא שיקלל את המן שהיה רשע וזהו מבואר. וז"ש הגמ' חייב אדם לבסומי בפוריא ר"ל שלא ישתה וישתכר ויתגל בתוך אהלו כענין הסכלים אלא שישתה מעט יותר ממה שהיה רגיל ויתבלבל רעיונו ולא יבין זה הענין במעט עיון אשר לו אם יאמר ארור המן או לא. וכבר מבואר ענין וירב בנחל בטוב טעם וכנ"ל וק"ל:

ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו. נר' טעם על דקיני היה נוטה אהלו בארץ עמלקי דחשש אולי ינוסו ישראל ויהי להם מקום פליטה לשרידים כי הוא יאספם בתוך אהלו ולכך הי' שלום בין העמלקי ובין הקיני ואולם שאול צוה לו שיפנה לדרכו כי בטוחים הם שהש"י יצא לפניהם להלחם בגוים ואולי בעת הרעש יפגעו בו ולכך צוה שיפנה לדרכו. וענין קיני הוא ידוע שבא מן יתרו אשר קידש שם שמים ברבים ונקראין קיני שהיו מתקנים חטא קין דנחרץ עונשו שהיה נע ונד בארץ ולכך ישבו באהלים ולא בנו בתים לשבת אדם. וחטא זה הי' נמשך מאיכות חטא הנחש אשר פיתה את חוה וסחטה ענבים ונתנה לאדם ולכך צוה יונדב בן רכב שלא ישתו בניו יין ושכר כידוע וק"ל:

פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים. לפי הפשוט נר' דהחסד הוא שעשה עם בני ישראל שלמדן להועיל פרשת דינין וכעין זה הגמול גמל שאול עמו חסד לפי דיש נספה בלא משפט היינו בעת הרעש ואין בדין שיספה הוא בלא משפט כי הוא בא להורות משפט. ואולם באמת החסד אשר עשה עם בני ישראל הוא לפי דבעלותם ממצרים נתגרה בהם עמלק וזינב כל הנחשלים להתגייר הודיעם שנמוגו כל יושבי הארץ מפניהם ולא יבואו להלחם עמם כלל והוא הי' ראש לכל הכומרים ונתגייר. וז"ש משה והיית לנו לעינים בוודאי להורות הדרך הישר לא היו צריכים אליו כי ענן ה' הולך לפניהם לישר להם מקום מנוחה. ואולם הכונה שהוא החזיר לב ישראל שלא יתראו מן האו"ה וזהו והיית לנו לעינים. וז"ש בלעם ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד כי הוא נלחם תחלה עם ישראל ואח"כ ניבא על קיני כי הוא היה מסיר היראה מישראל כנ"ל וז"ש שאול סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואינו בדין שתאסף עמו כי אתה עשית חסד עם ישראל והוא עשה רעה לישראל וק"ל:

ויתפוש את אגג מלך עמלק חי. נר' דשאול טעה במה שהחי' את אגג מפני דאגג אמו היתה מן עמלק דאמר לו שמואל כן תשכל מנשים אמך. ושאול סבר שאר אם לאו שאר הוא וא"כ אין אגג מזרע עמלק ולכך חמל עליו. ובאמת בנכרים הכל הולך אחר האם אפילו ישראל שבא על הכותית הולד נכרי וק"ל:

ויחמול שאול וכו' ועל מיטב הצאן וכו'. וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו. נראה לבאר מקום טעותם לפי דשמואל צוה שיחרימו את כל והם טעו וסברו דיהיה חרמי גבוה כמו חרם לה' שמותר להקריב ממנו קרבן. ואי' בגמ' אין לוקחין בהמה מן הנכרים לקרבן מפני שחשודין על הרביעה ומסיק שם דנקיבות מותר ליקח מהם לפי שגוי חס על בהמתו שלא תעקר וגם זכרים מותר ליקח מהם לפי דחס על בהמתו שלא תכחיש דאם היא נרבעת היא תכחיש. ולזאת הסיבה חמל העם על מיטב הצאן דאין כאן חשש כלל על הרביע' דאלו נרבעת היתה כחושה. ולפי דעתם הם בקשו להקריב מהם קרבן לה' ולכך כל המלאכה נמבזה ונמס אותה החרימו וק"ל:

ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. נרא' דאי' שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו. ובאמת י"ל וכי משוא פנים יש בדבר. הענין הוא דהמלוכה היתה ראוי' לדוד לזמן המוגבל וישראל בקשו מלך קודם הזמן לכן ניתן להם שאול שלא היה ראוי למלכות ולכך כשחטא פעם אחת נטלה המלוכה ממנו כי לא היה ראוי אליו מקודם. וז"ש נחמתי לשון נחמה שנמלך שאול כי אלו לא חטא היה צריך להשתלשל המלוכה לדוד בסיבה מן הסיבות מענין אחר אך עתה יבא ב"ח לגבות את חובו וק"ל:

כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים. דייק לומר כי שב מאחרי דאי' אחרי ה' אלהיכם תלכו הרצון שיתנהג האדם במדות שהאל יתב' נוהג בשפלים מה הוא רחום אף אתה תהא רחום וכו' מה הוא נוקם ברשעים אף אתה תהא מנקם ברשעים. ושבאול תפס מדת רחמנות במקום שנאמר לו שיתאכזר ושב מאחרי ה' כנ"ל וז"ש כי שב מאחרי וא"ש וק"ל:

ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד. נר' טעם על שתקע אהלו בכרמל כדי לטהר העם מטומאת ג' וז' שהרגו ערלים כמו במלחמת מדין:

ויבא שמואל וכו' ויאמר שאול אל שמואל ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'. נראה טעם על שבירך אותו. דלפי דעתו לא חטא כלל וחנה אמרה בתפלתה ותתן לי זרע אנשים ומפרשים זרע שימשח שני אנשים ואלולא חטא שאול לא היה שמואל משח אלא אחד. ויש מפרשים זרע אנשים שיהי' מרוצה לבריות ויברכו בו ישראל וז"ש ברוך אתה לה' וזהו הקימותי את דבר ה' וק"ל:

ויאמר שאול מעמלקי הביאום למען זבוח לה' באתי ואת היותר החרמנו. גילה כוונתו אשר חשב להקריב ממנו קרבן לה' ואין בזה איסור כלל לפי מחשבתו וכנ"ל וק"ל:

ויאמר שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. מבאר לו שהוא חטא במה שחמל על עמלק דבאמת לא היה המלוכה ראוי לשבט בנימין כי הוא קטן שבשבטים ואולם בנימין שטנו של עשו ולכך נמלך שאול כדי שינקום נקמת ה' בעמלק וא"כ למה חמלת על עמלק ולא טבחת אותם וק"ל. ונראה טעם למה נמלך מקטני שבטי ישראל כדי שלא תזוח דעתו עליו לעשות דבר מלבו ולדון ק"ו על א' מהעצות כי צריך לשמוע אל דברי הנביא לכך מלך קטן שבשבטים שלא חדש אחר דברי נביא כלום. וכענין זה אמר לו שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה ולמה נמשחת למלך שלא יחדש דבר אחר הנביא ולמה עברת על דברי הנביא ותעט אחר השלל והוכיח אותו על זה וק"ל. והתרגום יונתן פי' ראש שבטי ישראל אתה שבטיך קפץ לגו ימא תחילה ותמוה. ונראה לבאר ע"פ מ"ד דראובן נתן עצה לכו ותשליכהו באחד הבורות והבור רק אין בו מים מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו למען הציל אותו מידם. ויש לתמוה מה הצלה יש כאן שישליכוהו לבור שהוא מלאה נחשים ועקרבים. ואולם הענין הוא דקבלה היתה בידם שעתידין ישראל לכשול במים ולא ידעו איך יפול הדבר ולזה חוששין היו אולי תקויים עתה ההכשל. ובאמת היה על עסק מי מריבה אשר רבו בני ישראל וזהו היה הצלה מן המים אל מקום נחשים כי יותר יתכן שיעשה לו נס במקום נחשים כנ"ל. וכאשר באו בני ישראל אל ים סוף סברו עתה יתקיים הדבר ולא רצו לכנוס לתוך המים ובנימין קידש שם שמים ומסר עצמו להריגה כי יתכן באם יתקיים באיש אחד שוב לא יזוקו בני ישראל. ולזאת הסיבה זכה למלכות וזהו שביאר התרגום שבטיך קפץ לגו ימא תחילה וק"ל:

ויאמר שאול אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני. התנצל שאול דלא חטא. דהנה שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואני הלכתי בדרך ישרה וסלולה ואין פוצה פה ומצפצף ומוכח שלא חטאתי דאלו חטאתי לא הצליח ה' דרכי וז"ש ואלך בדרך אשר שלחני. ועוד כי העם לקחו צאן ובקר למען לזבוח לפני ה' בגלגל ולא לקחו לשלול שלל ולבוז בז וא"ש:

ויאמר שמואל החפץ לה' וכו'. כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. נראה דביאר לו שלא היה לו למאס את דבר ה' אע"פ דכיוון להקריב ממנו קרבן ראשית החרם. כי ענין הקסם הוא שמקטיר לגרמיים השמימה כדי שיתקבץ השפע מאת ה' במקום אחד וזהו אסרה תורה אע"פ שהוא עושה דבר טוב בזה כמו באשה עקרה שאין לה ולד ומועיל הקסם שתלד בן ויוכל ללמוד תורה ברבים אעפ"כ אסרה התורה כי האל יתב' סך בעדה שלא תלד ומי יבא אחר המלך אחר שכבר עשהו והוא מענין מרי. וכן ענין און ותרפים כי הם מועילין לדעת מה יהיה לעתיד והתורה אסרה דכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך לא תעוננו ולא תנחשו. והותר לנו באורים ותומים ולא בענין אחר אע"פ שיוכל להצמיח ממנו דבר טוב אעפ"כ אסור. וז"ש למה עברת את פי ה' כי האל יתברך צוה לעשות כך ואתה מאסת את דבר ה' אע"פ שכוונתך היה לדבר מצוה הרי הוא כמו קסם ואון ותרפים דאסרה התורה ולכך ימאסך ה' ממלך שלא היה לך לבדות מצות מלבך וא"ש:

ויאמר חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך. דייק לומר ואת דבריך לפי שהוא פרט לו בפירוש שיחרים את כל ולא יחיה כלום ולא לטעות להחרים לגבוה כנ"ל וק"ל:

ויאמר שמואל לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וכו'. היינו דחשב שמואל אולי יהיה לו עון ע"ז כי מלך הוא והש"י מאס אותו ממלוך על ישראל ולכן אמר לא אשוב עמך וק"ל:

ויחזק בכנף מעילו ויקרע. רמז לו שלא יקרע מלכות ישראל ממנו מיד כי בנו ישב על כסאו אחריו שהוא איש בושת ולא שימלוך עדי עד אבל זמן מועט ימלוך וק"ל:

ויאמר אליו שמואל קרע ה' ממלכות ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך. יובן עפ"י מ"ד בעצת המן לאחשורוש אודות ושתי המלכה. ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה יש להבין איך פסיקא ליה מלתא שרעותה תהיה טובה ממנה. ונרא' דידוע דאם אדם חטא ונעשה בו רושם. כל העם הם נזהרי' שלא יכשלו בפח זה אחר שראו עונשו הקשה. וזהו שאמר ממוכן לרעותה הטובה ממנה בלי ספק כי היא יודעת משפט המלך ומה נעשה בראשונה על אשר לא עשתה את מאמר המלך ותהיה נזהרת ותשמע למלך. וכן הוא הדבר כאן שאמר לרעך הטוב ממך בלי ספק כי הוא יודע איך נחרץ דינו של הראשון על אשר שינה את מאמר המלך ב"ה וק"ל:

וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. מבאר עוד סיבה הגורם לו נזק על מלכותו כי כבר ניתנה המלוכה לדוד ולו יאות המלוכה וכיון שהוא חטא יסבב אליו המלוכה וק"ל:

ויאמר חטאתי כבדני נא נגד זקני עמי והשתחויתי לה' אלהיך. ביקש ממנו שיחלק כבוד למלכות וישתחוה לה' וזהו סימן שכבר הוא כי מגדולת עבד ניכר גדולת רבו. וכן להיפוך מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ועפי"ז יובן מאמר חז"ל במס' מגילה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר לא מאהבתם את מרדכי אלא משנאתם את המן ולהבין אין מוכח זה מפשוטו של מקרא. ולפי הנ"ל יובן דמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים ומפורסם הוא דאחשורוש רשע היה כמ"ד בש"ס משל לבעל תל וחריץ וכו' וקרא קאמר משרתיו וא"כ איך יהיו אוהבים את מרדכי ומוכרח לומר משנאתם את המן וק"ל:

ויאמר אגג אכן סר מר המות. נראה לומר לפי הידוע דבאותו הלילה בא אגג על שפחתו ונתעברה ממנו וזהו היה שורש המן ולכך אמר אכן סר מר המות הרצון דמרירת המות כבר סרה ממני כי ישאר שורש אחרי וא"ש:

ויאמר שמואל כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך. נראה מכאן דאגג היה מעמלק ממשפחת אם ולא ממשפחת אב והענין שנאמר לו במראה הנבואה כמו שהוא עתה הולך לאבדון כן ילך לאבדון נכדו שהוא המן ע"י אשה צדקת שהיא אסתר וזהו רמז באמרו כן תשכל מנשים אמך ובזכות נשים צדקניות נעשה נס לישראל שחזרו בתשובה באיכות איש עמלקי. וכן ירחם ה' את שבות עמו ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן:

הפטרת פרשת זכור מס' מרפא לנפש

בפ' ולמה לא שמעת בקול ה' וגו'. כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר וגו'. ז"ל ודרכי התשובה שבהם יטהר האדם מעונותיו ויזכה מחטאתו לפני אדוניו הם ג' צריך שיתקן המחשבה והדבור והמעשה המחשבה שיתחרט האדם מעונותיו הדבור שיודה על פשעיו המעשה שיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה אבל יעשה מעשים שיורו שהמעשים הראשונים היו בטעות ובבלי דעת. אולם החרטה היותה הכרחית לתשובה מבוארת בנביאים. אמר ירמיהו אין ניחם על רעתו לומר מה עשיתי אמר יואל מי יודע ישוב וניחם וגו' והודוי כתוב בתורה והתודו את חטאתם אשר עשו והתודו את עונם ואת עון אבותם יהתודה אשר חטא עליי ושיקבל עליו שלא יוסיף לחטוא כמו שחטא אמר הנביא ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. והדברים המונעים והמעכבים את התשובה הם ג' שהם העלמת החטא. והתנצלות. ואהבת הממון והכבוד. והוא מבואר שכל א' מאלו מעכבין את התשובה ואולם העלמת החטא ידוע שמי שלא יכיר או ידע שחטא לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה כמו שהחולה כל מה שלא ירגיש או ידע שהוא חולה אי אפשר לו שיתרפא לפי שלא יבקש רפואה לחוליו וכל יום יכבד עליו החולי וכן החוטא אם לא ידע שחטא לעולם לא ישוב. והתנצלות במה שחטא לעולם לא יתחרט ולא יתודה עליו וזה נקרא מכסה פשעיו לא יצליח (א"ה עיין בינה לעתים דף ט' פירש ג"כ כן וע"ש באורך בדברי נועם) שכסוי החטא הוא כשאדם תולה בדבר אמר איוב אם כסיתי כאדם פשעי וגו' וזה לפי באדם התנצל על חטאו ואמר האשה אשר נתת עמדי וגו' ולא הועיל לו ההתנצלות כלל לפי שהשכל ניתן באדם להיות תמיד עינו על דרכיו שלא יחטא ולזה נקרא השוגג חוטא שאלו יש לו תשובה לומר שוגג הייתי יש למשיב להשיב אליו השכל הניתן בך למה לא העורך לבלתי הניח אותך לחטוא ובעבור זה צריך כפרה וג"כ צריך שלא יתפתה לקול מלחשים וע"כ נאמר לאדם כי שמעת לקול אשתך בזאת התאוה הגופנית ולא שמעת לשכלך וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא שאין התנצלות על החטא אלא על האונס הגמור שעליו אמרו רבותינו ז"ל אונס רחמנא פטרי'. וגם אהבת הכבוד והממון ידוע שמעכבין את התשובה ואף גם זאת אם ישוב בסבת אם תועלת ממון או כבוד אינה תשובה. וזה כי כשיקבל עליו שלא ישוב עוד לכסלה צריך שיהיה זה לאהבת השי"ת בלבד לא לזולת זה כלל. וכן היה דוד אומר שתשובתו היתה ראויה להתקבל לפי שלא היה בה דבר מונע קבלתה שאמר חטאתי אודיעך שירמז על הכרת החטא. ועוני לא כסיתי שירמז שלא התנצל על החטא כלל. ואמר אודה עלי פשעי שירמוז שהתשובה והוידוי היתה לאהבת השי"ת בלבד ולא בעבור הכבוד והממון. ולפי דהיתה תשובת שאול כשחטא בעמלק חסרה אלו הג' תנאים אעפ"י שהודה חטאו לשמואל שני פעמים ואמר חטאתי לא נתקבלה תשובתו כלל וזה שבתחלה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר שחטא כי כשאמר לו שמואל ולמה לא שמעת בקול ה' השיב אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני וגו' וכשאמר לו שמואל שהיה. חוטא בהפצר ההוא יותר ממה שחטא במרי הראשון עצמו שהיה עיקר החטא ואמר לו:

כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר. כלומר שהמרי שהוא עיקר החטא הוא כמו חטאת קסם שהוא לאו בלבד (א"ה עי' רמב"ם הלכות עכו"ם וחוקותיהם פי"א הלכה ואו זיין) וההפצר שהיה מפציר לומר לא חטאתי הוא כמו און ותרפים שהוא חטא ע"ז והוא יותר קשה מהקסם שהוא עיקר החטא. ומתוך דברים הללו הודה שאול שחטא ואמר חטאתי. אבל התנצל על החטא בדברי שקר ואמר כי יראתי את העם וגו' ולפיכך לא אבה שמואל לשוב עמו כשאמר לו ושוב עמי והשתחויתי לה'. והשיב לו שמואל לא אשוב כי מאסת את דבר ה' ויסוב שמואל ללכת לפי שהודאת חטאתו לא היתה הודאה כלל שהיה מתנצל בדברי שקר וכשהודה שאול אח"כ שחטא ואמר חטאתי סתם הסכים שמואל לשוב עמו. אבל לפי שגילה שאול דעתו שתשובתו זו היתה בעבור הכבוד כמו שאמר ועתה כבדני וגו' ולא היתה במשפט הראוי תשובתו כאהבת השי"ת לא נתקבלה תשובתו ונאמר לשמואל מיד שימשח את דוד למלך. ולזה לא נמנו בכלל שני מלכות שאול השנים שמלך מכאן ואילך. ואולם יש לשאול ולומר למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו ולא נענש עונש אחר כמו שנענש דוד על ענין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו:

והתשובה בזה. הוא שדוד לא חטא במצוה פרטית שנצטוה בה אחר שהיה מלך או במצוה פרטית שנצטוה בה בתורה מצד שהיה מלך אלא במצוה כוללת אותו עם כל האנשים כי איסור א"א או רחיצה כוללת כל האנשים ולכן ראוי שיהיה ענשו שוה לעונש כלל האנשים. אבל שאול חטא במצוה פרטית אליו מפי שמואל אחר שהיה מלך או מצד שהיה מלך שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך ואמר ג"כ לך והכיתה את עמלק ולא תחמול עליו וגו' ובעבור זה נענש בהסרת המלכות ממנו ומזרעו ושימות בלא עתו. וכן שלמה בעבור שחטא במצות ולא ירבה לו נשים והמצות הפרטית שנצטוה בהן המלך מצד שהוא מלך הוסרה מלכות עשרת השבטים ולא נשאר לי רק שבט יהודה ובנימין בעבור השבועה שנשבע השי"ת לדוד. והמדות ההכרחיות למלך מצד המלכות הם ששה. הא' שיהיה המלך אכזרי לזרים ורחמן לעמו ומוסר נפשו להצילם כמו שמדרך הרועה לסכן עצמו להסיר המזיקים ולהלחם עם הארי והדוב לשמור הצאן ולרחם עליהם בזרועו יקבץ טלאים ובחיקי ישא עלות ינהל. והשני שייטיב למטיבים אליו ולעבדיו ולאנשי מלחמתו שאם לא יעשה כן מי ימסור עצמו בעבור כבודו ומי יקנא בעדו אם בגדו בו (א"ה ולכן כשהתאבל דוד ע"ה על אבישלום בנו אמר לו יואב הובשת היום פני כל עבדיך הממלטים את נפשך וגו' לאהבה את שנאך ולשנא את אהביך כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים כי ידעתי היום כי לו (כך הקרי) אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך. ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך כי בה' נשבעתי כי אינך יוצא אם ילין איש אתך הלילה ורעה לך זאת וגו' ותיכף ציית לו וכתיב ויקם המלך וישב בשער וגו'. ולכן הוכיח דוד ע"ה את אבנר בעת שלקח החנית וצפחת המים ואמר לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה' כי בני מות אתם אשר לא שמרתם על אדוניכם וגו'. כי כמו שהמלך מחויב להיטיב ולאהוב עבדיו ואנשי מלחמתו כך עבדיו ואנשי מלחמתו מצווים עליו לשמרו ולמסור עצמ' בעבור חייתו וכבודו. ויתכן שהקרה ה' זה לשאול יען ששאול לא היה נזהר בזה להיטיב לעבדיו כמו שביאר המחבר הזה לקמן בסמוך לכן אירע לו זה שעבדיו לא שמרוהו כראוי למלכות וכגמול השיבו לו). והשלישי שיהיה שונא בצע ולא יהיה חמדן שהרועה שהושם לשמור הצאן אין ראוי שיגזול עורם מעליהם ובשרם מעל עצמותם שאז ישוב הענין בהפך שיהיו הצאן לפרנס הרועה ולא הרועה לשמור הצאן. (א"ה עיין יחזקאל ל"ד הרבה והפריץ חזון על זה) ולזה אמר הכתוב וכסף וזהב לא ירבה לו מאד שאם ישתדל לקבץ כסף וזהב אפי' מן האויבים כשלא ימצא מהם יקח מעצמו. והרביעי שיהיה איש חיל אמיץ לבו בגבורים לשבר מלתעות עול ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יירא לעשות משפט. והחמישי שיהיה מדבר אמת ולא ימצא עולה בשפתיו וישפוט משפט צדק ולא שקר באמונתו כי לא יבטח האדם בדברי המלך אם תדברנה שפתיו עולה ולשונו תהגה רמיה. והששי שיהיה ירא שמים וחרד על דברו ויהיה נכנע לעובדי השי"ת וישמור מצותיו שנצטוה עליו מצד שהוא מלך ואף בשאר המצות ראוי לו שלא יתגאה על אחיו לחשוב שהוא בן חורין מן המצות יותר מהן. אמר הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל וזה כמאמר החכם המלך והדת אחים נאמנים. ואם יראו העם את המלך מזלזל בתורה ובמלמדיו יבואו כל העם להקל בה ותפול התורה וכשנחפש מדות שאול נמצא חסרות מכל אלו. אולם בראשונה שחמל על אגג עד שאמרו רז"ל וירב בנחל על עסקי נחל שעשה קל וחומר של שטות ומה על נפש אחד אמרה תורה וכו'. והיה אכזרי על עמו כי את נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב ודוד בהפך שהיה מכה את מואב ומעבירם במגרה ובחריצי הברזל וכשראה המלאך המשחית אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו יהי נא ידך בי ובבית אבי. בשנית שלא הטיב לדוד שסיכן עצמו בהריגת גלית ודוד היה בהיפך שצוה בשעת מותו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד. בשלישית אמר הכתוב ותעט אל השלל ודוד בהפך שהיה נדיב לב ומחלק השלל ואמר הוא הנה לכם ברכה משלל אויבי ה'. ברביעית אמר שאול כי יראתי את העם ואשמע בקולם ודוד לא היה ירא מעשות משפט אמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. בחמישית שהיה שאול משקר לשמואל מכסה פשעיו ודוד הודה מיד ואמר בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע. בששית שלא היה נשמע לשמואל ועבר על דבריו במצות הפרטית שנצטוה ודוד היה נשמע אל נתן הנביא ולגד החוזה ולשמואל בכל מה שנצטוה מפיהם. וכשיחופשו הכתובים נמצא דוד שלם בכל המדות הללו ושאול חסר בכלן. ובעבור זה היתה סבה מאת ה' יתב' שלא ישאר המלכות לשאול ושלא ישאר ממנו זרע הגון למלוכה וגם אבנר שר צבאו מת כדי שיתקיים המלכות קיום יפה ביד דוד וזרעו כדי שיהיה משל ודוגמא למלכים הבאים אחריו כדי שלא יתגאו על השי"ת למרות עיני כבודו שהמלכות שלו הוא שהוא מלך הכבוד והוא מהעדא מלכין ומהקם מלכין:

ונשוב למאמרנו הראשון. ונאמר שכמו שלא נתקבלה תשובת שאול להיות חסרה הג' תנאים שזכרנו כן בעבור זה נתקבלה תשובת דוד על בת שבע לפי שהיו בה הג' תנאים הנזכרים. והרמז בזה אמר על תנאי הראשון כי פשעי אני אדע כלו' שלא היה החטא נעלם ממנו וחטאתי נגדי תמיד לרמוז על התנאי השני שלא היה מתנצל על חטאו לומר שלא חטא שתמיד היה חושב שחטא. ואמר לך לבדך חטאתי לרמוז על התנאי השלישי שלא היתה תשובתו מפני הכבוד או הנאות ממון או פחד שלא היתה התשובה לשום א' מכל אלו אלא שהיה שב ומתחרט בעבור שחטא לה' לבדו ולא מפחד בני אדם שלא יענישוהו אלא מפני אהבת הש"י שהוא מוחל וסולח לשבים אליו. ולפי שהעבירה היא אם במחשבה אם בדבור אם במעשה או בכולן צריך שתהיה התשובה משלשתן. אם במחשבה החרטה ואם בדבור הווידוי ואם במעשה שלא יספיק עזיבת החטא בלבד אבל שיעשה מעשים הפך העבירות שעשה לפיכך היה תמיד מתפלל על כולן. על המחשבה אמר לב טהור ברא לי אלהים על הדבור ה' שפתי תפתח. ועל המעשה אמר אלמדה פושעים דרכיך וגו' כלומר שיעשה מעשים הפך העבירות כדי שיראה האנשים ויקחו מוסר וילמדו לשוב אל ה' יתב'. ואם העלים אדם עיניו מן הצדקה יפזר ממונו לעניים. ואם הורה לאנשים לנהוג בקלות ראש במצות. ילמד אותם דרך ישרה לדקדק במצות לפי שהמחטיא את הרבים אי אפשר לשוב בתשובה שלימה שבמה יוכל לתקן את אשר עותו ממה שגרם לחטוא. ולזה אמר דוד אלמדה פושעים דרכיך וכיוצא בזה צריך לעשות למחטיא אחרים במעשיו או דבריו הרעים הפך זה צריך להישירם ולהחזירם למוטב ואם חטא במחשבה בלבד יטהר מחשבותיו לפני יודע מחשבות כי הוא יתב' מרבה לסלוח ברוב חסדיו כי לפי שורת הדין נראה שיהא העונש הכרחי לחוטא ואלו הי' כן אל החוטא באפס תקות מחילה היה גרם אל החוטא שלא ישוב ולא יפחד מן העונש כמו שלא ירא האדם מן המות אחר שהיא הכרחית לאדם אבל רצה הש"י לתת סליחה ומחילה לשבים לפתוח פתח לכל איש למען ישוב מדרכו הרעה. וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח עכ"ל הזהב וע"ש שהאריך עוד והוכרחתי לקצר. ועי' בבינה לעתים דף הנ"ל:

עוד בהפטרת פ' זכור

וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. א"ה עי' רש"י כתב ז"ל וא"ת אשיב מעוני לא יועיל ליטול המלוכה ממי שנתנה לו כי הקב"ה שהוא נצחונו של ישראל לא ישקר מליתן הטובה שאמר ליתן עכ"ל רש"י ז"ל ונ"ל לפרש מה שקרא כאן להש"י בשם נצח ישראל עפ"י הירושלמי דר"ה וז"ל לא לנצח יריב לא לנצח יריב אלא להיות מנוצח וכן כיוצא בו בג' בבלי בפסחים כמו שאביא אי"ה לקמן. הרי דנצח פי' שמנוצח מן עמו בני ישראל וזה כוונת הכתוב וגם נצח ישראל ר"ל אעפ"י שהוא מנוצח תמיד מן עמו בני ישראל וא"כ תאמר שגם כאן יועיל לך תפלה לבטל הגזירה לזה אמר בכאן לא שייך זה כי האיך יחזור ליטלו ממה שנתנה לו. וזה נוכל להעמיס קצת ברש"י שם שכתב שהוא נצחונו של ישראל וכו'. ודרך אגב אביא דבר נחמד בשם הב"ל וז"ל על הא דאיתא בפ' ערבי פסחים אמר רב כהנא משום ר' ישמעאל ב"ר יוסי מ"ד למנצח מזמור לדוד. זמרו למי שמנצחים אותו ושמח. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו. מדת ב"ו נוצחין אותו ועצב. אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח שנא' ויאמר להשמידם לולי משה בחירו וגו'. ואמר רב כהנא כו'. מ"ד וידי אדם מתחת כנפיהם. ידו כתיב. זה ידו של הקב"ה. שהוא פרושה תחת כנפי החיות. כדי לקבל בעלי תשובה מפני מה"ד. ורש"י ע"ה מפני שהרגיש האיך מוכיח מפ' ויאמר להשמידם שהוא שמח כי הפסוק הוא סיפור דברים ואין בו שום גלוי של שמחה. לכך כתב לולי משה בחירו אלמא משתבח ביה קרא במשה וקרי ליה בחירו משום וכו' משום דשכך חמתי אלמא שמח הוא בכך ע"כ השתדל ע"ה בכל כחו לתקן זה. ועדיין נראה שלא יצא מדוחק כי סוף דברי המשורר הם שקורא למשה ע"ה בחיר ה'. אבל היכא רמיזא שהוא יתב' שמח בשבחו:

ולע"ד נראה. כי הם ז"ל הרגישו בכתוב. שבכל מקום שנאמר לולי כך וכך היינו שאותו הדבר מנע וגרם שלא יהיה כלל הענין שהיה מעותד לבא. כאומרו לולי ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. שהיות ה' מנע ובטל ממנו בליעת הזדונים. וכן לולי אלהי אברהם היה בעזרי כי עתה ריקם שלחתני דהיינו שכיון שהיה בעזרי נמשך שלא שלחתני ריקם. וכאן איך אמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו. כי בשלמא אם היה אומר פועל ההשמדה עצמו שלולא משה היה משמידם חלילה ניחא. כי מפני משה לא השמידם. אבל כאן לא הזכיר אלא האמירה שיאמר להשמיד. ואיך יובן שאמר להשמיד. לולא משה שעכב. כאלו משה סבב שלא יאמר להשמידם. והלא אין הדבר כן שמשה עליו השלום לא מנע האמירה כי כבר אמר ה' להשמידם ולא ביטל אלא פועל ההשמדה. ועוד יש דיוקים בפסוק. כי כפי טבע הלשון היה לו לאמר לולי משה בחירו אשר עמד או שעמד כמו לולי ה' שהיה לנו. ע"כ אמר רב כהנא כו' שני מאמרים סמוכים כי הוא יתב' בענין א' עצמו עושה שני דברים. אשר בא' מהם הוא מתרחק בדינו מאד מאדם וממדת ב"ו. ובאחר כבי' עושה עצמו כאחד האדם מבלי הביטו אל גדולת אלהותו שתתעלה. והכל לתועלת עמו בחירו הא' כי אינו כב"ו שנוצחים אותו והוא עצב. אלא אדרבא הוא יתב' מורה שמחה עצומה להיות נצוח ומתן סימנים מובהקים ומפורסמים ע"ז. בדבריו הנעימים שרומז בהם שדעתו שינצחוהו. והראי' מבוארת על זה הוא מה שאמר למרע"ה במעשה העגל הניחה לי ויחר אפי בהם. וכדבריהם ז"ל וכי תופס היה בו אלא שפתח לו פתח וכו'. שדבריו אלה מורים באצבע שיכלה אותם אם יניחוהו. אבל אם לא יניחוהו לא יכלה ולא ישמיד. רומז בזה שהוא תאב ורוצה שיעכב על ידו. ושישמח בהם אם ינצחוהו. וע"פ דבריו אלה שהבין משה ע"ה מצא מקום להכניסו בתפלה. וזה אומרו ויאמר להשמידם לולי משה בחירו שהקב"ה אמר כל אלה הדברים היותו מוכן להשמידם ולכלותם. לולי משה בחירו שחושש ממנו שלא ימנע מזה. שאם יעכבנו אז לא ישמידם ולפי ששמע משה ע"ה דברים אלו והבינם. עמד בפרץ לפניו. שם הענין בפועל להשיב חמתו מהשחית ולנצחו למען שמח ה' בנצחון משה. כי כן מדתו יתב' שלא כמדת האדם. ויש בחינה אחרת בענין שהוא מתנהג כאדם ולא במעלות האלהות. והוא המחילה עצמה וקבלת הבעל תשובה שכפי מדת הדין בהשכלות גדולות האל יתב' אשר אין לו שום התייחסות אפילו ציורו אצל האנוש האנוש. איך יכופר באשר ערב אל לבו לחטוא נגדו ולמרות עיני כבודו. כי לא איש הוא כמוהו לשיתפייס בדברי רצוי ותשובה. אבל מגודל חסדו מתנהג בזה כאלו הוא כבי' אדם כמוהו ומתפייס בתחנונים. השב וכובש מדת דינו לקבלו בתשובתו. וזהו וידי אדם זו ידו של הקב"ה וכו'. כי ידו יתב' הגדולה והנורא' לבלתי תכלית נעשית כבי' יד אדם לקבל בעלי תשובה ופורש אותם מתחת כנפי החיות. מפני שמדת הדין מקטרגת על זה ומעכבת מלקבלם. אלא שברצות ית' לזכות את ישראל נכנס עמהם לפנים משורת הדין עד כאן דבריו הנעימים:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

·
מעבר לתחילת הדף