אהבת יהונתן/הפטרת ויחי

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אהבת יהונתן הפטרת ויחי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הפטרת ויחי

ויקרבו ימי דוד למות. נראה לבאר מה שאמר ימי דוד ולא יום דוד וכי מת בשני ימים והלא ברגע אחד חלף הלך לו. אמנם יובן עפ"י מאמר המדרש ויקרבו ימי דוד זש"ה אין שלטון ביום המות ותמוה ונראה דאי' בפסוק בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא פירש"י מלמד שנסתמו ממנו מעינות החכמה ופירש"י מוכרח דאין לומר כפשוטו שלא היה יכול לצאת ולבוא מחמת הזקנה הא כתיב ולא נס ליחו א"ו כנ"ל ויש לומר סעד לדבריו דהנה תוס' מסקי' דמשה מת בשבת דחשבו דזי"ן באדר באותו שנה הי' בשבת. וצ"ע דבסדר עולם איתא דבו ביום שמת משה כתב י"ג ספרי תורות ואיך יתכן שכתב בשבת. ונראה דלא פליגי דאלו ואלו דברי אלהים חיים דהענין הוא דכל אדם מן מין הישראלי יש לו נפש רוח נשמה. ונשמה היא חלק אלוה ממעל נאצלת ממערכת אלהים חיים ושוכנת על החומר והיא המודיעה לחומר כל מעינות החכמה. ובעת שיפרד החומר אל מרכוזה גם היא מתפרדת מעל גויתה ואין מקבלת הפסד כי היא מתדבקת אל הקודש. ואולם קודם שימות הגשם מיתה טבעית הנשמה מסתלקת ממנו יום שלפניו. וזהו דאמרי' יום אחד קודם מיתה אין לו צל כי הנשמה היא צל אדם כמו שמבואר בשיר שלמה בצלו חמדתי וישבתי ובמאמר הנביאים כתיב אוי לנו כי פנה יום כי ינטו צללי ערב הכוונה באותו יום שתפרד הנשמה מן הנושא. וביום שלאחריו מת הגשם מיתה טבעית וזהו מיתת הנפש דענין הנפש היא נפש המרגשת שהיא בבני אדם שיודעת לבחור בטוב ר"ל מושכלות ראשונות ויודעת לדבר מחמשה כלי מוצאות לחתוך הדיבור כלשונו. וזהו כוונת רש"י שנסתמו ממנו מעינות החכמה דכבר מצאה הנשמה מרגוע לנפשה במערכת הקודש יום אחד קודם שמת. ווזהו ג"כ הענין דכתוב בסדר עולם דבאותו יום כתב י"ג ספרי תורות ביום המיתה הכוונה ביום פרידת הנשמה ואותו היום היה ערב שבת. ואולם מיתת הגשם היה ביום השבת. וזהו הענין דכתיב הן קרבו ימיך למות מבאר שני ימים דמיעוט רבים שנים יום פרידת הנשמה ויום מיתת הגשם וזהו ענין דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות מבאר ג"כ שני ימים כנ"ל. וגם זהו האמור כאן ויקרבו ימי דוד למות דאמר ימי מפני דנשמת הצדיקים מתפרדת יום אחד קודם מיתת הנפש. וכבר בארנו דביום מיתת הגשם כבר נסתמו ממנו מעינות החכמה ואינו יכול לפעול שום דבר וזהו כוונת המדרש זש"ה אין שלטון ביום המות הכוונה ביום מיתת הנפש אין לו שלטון דכבר נסתמו ממנו מעינות החכמה ואם אין לו חכמה אין לו שלטון דעיקר השלטון הוא מחמת החכמה. ומפני שאמר ימי מורה על שהנשמה התפרדה קודם ומבאר ענין דאין שלטון ביום המות וא"ש. באופן אחר נראה לבאר המדרש דכתיב את מספר ימיך אמלא דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום. ואולם מצינו דהקב"ה מוסיף יום אחד לצדיקים בענין דאם נולד בשבת הוא מת בשבת. וכבר עלתה שנותיו בע"ש. ואולם אם נגזר על אדם שימלוך כל ימי חייו אין יום האחרון בכלל מפני דבאותו יום שמוסיף לו הקב"ה לא ניתן לו כתר מלוכה דקיי"ל אין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא שהמלך אשר קם תחתיו ימלוך והוא ישב על כסאו וזה הענין היה בדוד שהגיע הזמן שישב שלמה על כסא המלכות וימלוך תחתיו ולא היה לו שלטון כלל באותו יום. וזהו כוונת המדרש ויקרבו ימי דוד למות ולדוד הוסיף השם יום א' כמבואר דבשבת נולד דוד ובשבת מת ואלו הי' שנותיו במלואם בלא יתרון הי' זמנו בע"ש וזהו ביאור המדרש אין שלטון ביום המות כנ"ל וק"ל. באופן אחר נראה לבאר ענין שאמר ימי דוד וגם ימי ישראל וגם גבי משה הן קרבו ימיך למות מה ענין ימים למיתה ונראה דאי' בפסוק דאמר ירמיהו על יאשיהו המלך שימות בצהרים ואמר ובא השמש בצהרים ונראה לבאר ענין ביאת שמש במיתת הצדיקים דהנה כל זמן שהצדיק קיים אתערותא מלעיל על ראש הצדיק יחול ואם הצדיק מת הרה"ק נפסק ויש פגם לצבא השמים וכסיליהם ונאסף נגהם וזש"ה אלביש שמים קדרות כי הוא יום חשך היפוך שהי' אור כל זמן שהצדיק היה קיים ואם הצדיק מת גם היום מת בהסתלקות הרה"ק דמלת מת שייך בו כמו באם יבש האילן אמרינן מת האילן כי הליחה נפסק ממנו וזהו הענין שאמר ויקרבו ימי דוד למות הכוונה שהיום מת וכן גבי משה הן קרבו ימיך למות וכן ויקרבו ימי ישראל למות. ויש סעד לזה דאיתא במדרש שאמר יעקב היום קובל עליך אמר הקב"ה חייך שאתה לא תמות דכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני ויש להבין מה זה תשובה על השאלה. ונראה דאי' בגמרא יעקב אבינו לא מת דכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ויש להבין הא כתיב ויקרבו ימי ישראל למות וכתיב ויחנטו הרופאים את ישראל ונראה דהענין הוא דישראל דכתיב זהו נשמתו ויעקב דכתיב זהו נפשו. וכל מיתה האמורה זהו פרידת הנשמה אל מערכת אלהים חיים. ואולם נפשו היה במדריגה כ"כ כנשמת שאר בני אדם. ונפשו לא מת. וכל מיתה דכתיב זהו פרידת הנשמה כנ"ל. ואולם מה דכתיב ויאסוף יעקב רגליו אל המטה זהו ענין שיעקב אסף רגליו. ויגוע קאי על ישראל. ונחזור לעניננו דענין שהיום קובל עליו מפני שצדיק מת באותו יום. ובאמת ידוע דבאבוד רשעים רנה ובאותו יום מת עשו כמבואר במד' למה אשכל גם שניכם ביום אחד ואלו לא היה מת יעקב היה ביום ההוא רנה וזהו ענין שאמר חייך שאתה לא תמות ובאותו יום יהיה רנה שעשו ימות וק"ל. ויצו לשלמה בנו לאמר צוה המלך לשלמה בנו כדרך כל החסידים והתמימים שהלכו לעולמם וכן מצינו ביעקב שאמר לבניו קודם פרידתו מהם האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ונראה לבאר הפסוק דהנה מאיכות החטא אשר עברו לא תשנא את אחיך בלבבך נתגלגל הדבר ובאו ישראל לגלות מצרים לפי שמכרו את יוסף למצרים ולא היו באגודה אחת. וכל מה שאירע לאבות אירע לבנים דבסבת שנאת חנם נלכדה ירושלים בימי טיטוס. וזהו ענין שאמר האספו הכוונה שיהיו באגודה ובאסיפה אחת באהבה ואחוה ולא יתעורר קטטה ביניהם. ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ר"ל בבית שני וכנ"ל וק"ל:

אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. יובן ע"פ מאמר המשורר לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים. ויש להבין המאמר דחס מלהזכיר שדוד המע"ה נסתפק באם יתענג מטוב עה"ב הא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ואם שירא שמא יגרום החטא. הא הקב"ה ייעד לו ע"י נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות מיתה נצחיית. וע"ק דאיתא בגמרא ריב"ז חלה נכנסו תלמידיו לבקרו וכו' בכה א"ל למה אתה בוכה אמר ב' דרכים יש לפני ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי וזה תמוה וכי נסתפק אם יובל לג"ע ומה הן הב' דרכים. ונראה דהענין הוא דאי' בגמרא רבי אתי כל מעלי יומא דשבתא לביתא וקידש. ונראה לבאר ענין ביאת נשמת הצדיקים לעולם השפל דלאו כל הצדיקים שווין. והענין הוא דכאשר נפרד הנאצל מחומר מגמתו הוא להתדבק במאציל האמיתי לחזות בנועם ה' להתענג עם הצדיקים בג"ע. ויש ב' מדריגות הראשונה הוא דנפש הצדיק מתגלגלת אל קברות מערת המכפלה ומתדבקת אל נשמת אברהם יצחק ויעקב ומשם עולה אל מערכת אלהים חיים ואולם מדרגה קטנה ממנו היא באדם שקיבל מעט זוהמא בעולם השפל צריכה להזדקק ולהתלבן הכתם ומוליכה אצל פתח גיהנם ובכל עת שהיא הולכת בעולם השפל ולזה הסיבה אינה מתגלה עוד לעולם השפל. כי קשה הדרך מאוד על הנשמה כידוע לי"ח. ואולם מדריגה המעולה הנ"ל הנשמה מתגלה לשפלים בכל עת שתרצה בחלום או בהקיץ כי לא קשה הדרך עליה נכנס ויוצא כבן בית. וזהו שאמר ריב"ז לא ידעתי באיזה דרך מוליכין אותו. כי בוודאי לא יחסור נפשו מכל טוב ואולם הדרך לא ידע. ועל זה אמר החכם שמור רגלך באשר תלך אל בית אלהים. וגם הודיעה לנו הגמרא רבותינו דרבינו הקדוש דהיה בא לביתו כל מעלי יומא דשבתא שלא היו מוליכין איתו דרך פתח גיהנם. וזהו ענין שאמר דוד המע"ה לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים הכוונה שנסתפק אם מוליכין אותו לג"ע אם בדרך כל הארץ או בדרך ארץ החיים שהיא מערת המכפלה ושם מתדבק לאבות העולם ובזה הענין הותרה השאלה הנ"ל. ואית' נשמת האב ונשמת הבן חדא היא דהבן נאצל מהאב. ואם זכה הבן נשמת האב מתדבקת בו ומורה אותו את הדרך אשר ילך בה. וזהו אם הלך בדרך עץ החיים אל מקום התענוג יכול לחזור ולהתדבק בבנו אבל אם הלך בדרך כל הארץ קשה עליו החזרה אל השפלים כנ"ל וזהו ענין שאמר דוד לשלמה בנו שיאמר לפני ההמוניים שידעו את דוד אביו ובחייו אנכי הולך בדרך כל הארץ ואין מתדבק אל נשמת שלמה בנו וזהו סיבה שלא יבעטו במלכותו כי נער הוא. ואולם באמת אח"כ וחזקת והיית לאיש שגלוי וידוע הוא שלא אלך בדרך כל הארץ כי אם בדרך התמימים וזה יהיה סיבה שתהיה לאיש וק"ל:

ושמרת את משמרת ה' אלהיך לשמור את מצותיו וחקותיו וכו'. הזהיר המלך את בנו כמו דאמרי' בגמרא עשו משמרת למשמרת וזהו את משמרת ה"א זהו סיגים וגדרים שעשו חכמים. ומצותיו הן ידועים. חקותיו הן שאי אתה רשאי להרהר בהן. ומצות הן מצות השכל. ומשפטיו הם הדינין. ועדותיו הן עדות על חידוש העולם כגון שבת וכו' וא"ש. ככתוב בתורת משה כו' הזהיר הזקן שישמור התורה ככתוב ולא שיתנצל בענין ויפרשם בענין אחר כמו שנשא נשים הרבה ובתורה כתיב לא ירבה לו נשים ולא יסור את לבבו והוא אמר אשא נשים הרבה ולא אסור את לבבי. ויש לפרש בב' אופנים א' י"ל דלא יסור קאי על ריבוי נשים וכמו דאי' בגמרא דסנהדרין אפי' אלף כשירות יוכל לישא אם אין מסירות לבבו. ואולם אם נאמר כפשוטו מורה דשלא ירבה לו נשים הרבה לגמרי. ולא יסור לבבו הוא ענין בפני עצמו כדאמר ר' שמעון דלא ישא אפי' פרוצה אחת. וז"ש שישמור ככתוב בתורת משה ולא יבא לידי טעות. וזהו שאמר המלך למען תשכיל את כל אשר תעשה באם לא ישא נשים הרבה לא יסור את לבבו. וכן בענין הסוסים טעה דהתורה הזהירה דלא ישיב את העם למצרים מפני שכבר נטלו ישראל כל ניצוצי קדושה ולכך הזהירה התורה. ואמר ואת כל אשר תפנה הכוונה באם לא ישוב למצרים ישכיל בכל מקום אשר יפנה שם כי יקבלו ישראל כל ניצוצי קדושה משאר ארצות וק"ל. למען יקים ה' את דברו אשר דבר אלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל ויש כאן שאלה וכי דוד צוה לבנו שיעבוד ע"מ לקבל פרס הלא אין זה עובד אלהים אלא עובד את עצמו כדי שימלוך. ונראה דאי' דשאל המלך כוזרי להחבר וז"ל ייעוד זולתכם דשינים ושמינים מייעודיכם והכוונה בזה למה לא כתוב בתורה מענין שלימות האחרון מתענוגי עוה"ב דכל הפרשה כתוב אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וכו' יעודי מענינים גשמיים ותענוגי חומר שיהיה שובע גדול. ואין בו ייעוד להנשמה כלל. ומצינו בספרי ישמעאל ושארי אומות מייעדין להשומעים גמול טוב שיתענגו בג"ע ולא חסרון ממאכל ומשתה ומשגל ועונש הקשה להממרי' שיבערו בתבערה בגיהנם. וז"ש ייעוד זולתכם הם ישמעאל ושארי האומות מהאמונת הכוזבות הן דשינים ושמינים מייעודיכם וכנ"ל. והשיב לו החבר באריכות ע"ש, ונראה לתרץ דאי' בש"ס דתענית בכל יום בת קול יוצאת וכו' ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. ויש להבין למה יגרע הצדיק משאר בני ישראל ולא יהנה עמם. ואולם הענין הוא אם הוא מתענג אין עבודתו שלימה דעובד ע"מ לקבל פרס באם יגיעוהו מן הטובה בעוה"ז. ואולם זכיותיו הם צפונים לעולם הצפון והפירות נתונים הם לזולתו ולא לעצמו. כי אם יגיע אליו מן הטובה בעה"ז הרי זה נהנה מצדקו. ואין זה מן השלימות. ואולם אם יגיע טובה לצדיק בעה"ז אין זה בזכותו כי אם בזכות צדיק אחר הוא נהנה בעה"ז והצדיק האחר נהנה בזכותו או זכות אבותיו הוא הכל לפי ענינו ואין אנו יכולין להבין זה. ודבר ר"ח בן דוסא הי' מפני שהוא הי' גדול במעלה יותר מכל העולם ולכך כל העולם ניזון בזכותו ואין לו אלא קב חרובין והענין מה שאמר האל יתב' אם בחקתי תלכו הוא שיהיו כל ישראל צדיקים וכולם יתענגו מטוב עוה"ז כי כל אחד ניזון בשביל חבירו וכך חוזר חלילה עד שכל ישראל יתענגו וזהו ענין שאין נזכר בתורה מן ייעוד הטוב הצפון דאלו כתיב בתורה אם תעשה מצוה פלוני תהיה לך שכר עוה"ב הוי עובד ע"מ לקבל פרס וזהו מן הנמנע מעבודתינו והותר שאלת המלך כוזרי. וזהו שאמר דוד לבנו לא שילך בדרכי ה' כדי שיהא הוא רודה על ישראל אלא כדי שלא יכלה המלוכה מעל ישראל בסיבת חטאם אלא כדי שיהיו כולם צדיקים וכל אחד ניזון מחבירו ולא שיהיה הוא המולך והותרה השאלה הנ"ל מן דוד וק"ל:

וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה. פי' המדרש אשר עשה לי שהראה הכתב אשר שלח דוד שיעמוד אורי' החתי נגד החומה מקום אשר יורו המורים כדי שיהרג. אותו הכתב הראה לכל ישראל. ויש להבין כי מפני זה חייב מיתה. וצ"ל דהוי מורד במלכות שהמלך צוה אשר לא יגיד. ואולם נוכל לומר דשפיר עביד ולא הוי מורד במלכות מפני דאם המלך צוה לעבור על אחת מכל המצות שאין צריכין לשמוע לו והמלך צוה לו להרוג את אורי'. ולפ"ז י"ל דאעפ"כ חייב מיתה דאיך הרג אותו וסברתו הי' שמותר לעבור על דם ואסור לעבור על דברי המלך דלזאת הסיבה הרג את אורי' מפני דהוא מורד במלכות דהמלך צוה לו שילך לביתו ויפקוד את אשתו את בת שבע והוא שכב בפתח המלך והוי מורד במלכות. ואולם הא באמת היתה אסורה לו מטעם ונטמאה שאסורה לבעל. ואולם סברת יואב הי" באם המלך צוה לו לעבור על ד"ת צריך לשמוע לו ולזאת הרג את אורי' וא"כ איך הראה כתב אשר שלח דוד אליו לכל ישראל הא הוי מורד במלכות וז"ש אשר עשה לי ולשני שרי צבאות ישראל שהרגם ואמר שהם היו מורדי' במלכות והוא עצמו מרד וחייב מיתה לכך אל תנקהו וא"ש וק"ל. וישם דמי מלחמה בשלום. פי' דאי' כל המורד במלכות בית דוד נופל בחרב וקבלה היתה ביד הקדמונים דנופל בחרב ולכך אירע לשאול שנדקר בחרב משום שמרד במלכות ב"ד ואולם במלחמה הוא צריך למות כמו שמצינו בשאול והוא הרג אותן בשלום וז"ש וישם דמי מלחמה בשלום באמת היו מורדין במלכות ואולם ליואב לא היה לשלוח בהן יד. ויתן דמי מלחמה בחגורה וכו' ובנעלו אשר ברגליו נראה טעם על דנתן בנעלו אשר ברגליו מפני דענין הוא על דהרג אבנר בן נר שהתנצל עצמו ואמר שהוא גואל הדם מפני דאבנר הרג את עשאל אחיו וענין גואל הדם הוא באם אין בן לנהרג קרוביו מתקנאין בו בשבילו ואולם לעשאל לא היה בן והיתה אשתו זקוקה ליואב. וענין נעל מורה על יבום לקיים שם המת ואם לא יחפוץ חלצה נעלו. וזהו ענין שאמר ונתן בנעלו מאיכות נעל. ועוד נראה טעם על דנתן בחגורתו ובנעלו דענין הוא דהתנצל על שהרג אותן מפני שמרדו במלכות בית דוד וקנאו אדין לעצמן ולא בקשו לעבוד את המלך. וידוע דמנהג עבדות הוא שהולך יחף ברגליו בלא מנעלי' וגם חגורה הוא מנהג חירות כמ"ד בש"ס. וזהו ענין שנתן דמי שני שרי צבאות בחגורתו ובנעלו דלזאת הסיבה הוא הרגם וכנ"ל. ואי' בש"ס ובנעלו דשאל לו גידמת במה היא חולצת אמר לו בפה ובזה הרג אותו. ויש להבין דהוא ביקש להורגו ושאל לו דבר הלכה. ונראה דע"י השאלה הרג אותו מפ' דרות השבה מארץ מואב היתה זקוקה ליבום לגואל ואולם הגואל לא רצה לייבם אותה ולכך חלץ נעלו מעל רגלו כעין חליצה והושם זה הקנין לכל הקניני' באם המוכר לא רצה החפץ חולץ נעלו כמו הענין באם לא יחפוץ לקחת את אשת אחי שתחלוץ נעל. וזהו הי' פלוני אלמוני שנתעלם ממנו דבר הלכה מואב ולא מואבית. וזהו דאמרינן במדרש ומלכים מחלציך יצאו אל תקרי מחלציך אלא מחלוצתיך. הכוונה שהיתה רות כעין חלוצה והיא הרשאה לבועז שיקבל החליצה מן הגואל וזהו ענין בפה שהיא נתנה רשות לבועז. ואיתא דרש אחר על ומלכים מחלציך יצאו זהו על בנימין שיצא ממנו שאול ואיש בושת. וזהו ענין שבא יואב על אבנר על אשר מלך איש בושת והאיך מרדת במלכות בית דוד וצ"ל דסברת לך דמלכים מחלציך הלא קאי על שאול ואיש בושת. אשאל אותך גידמת מהו והכוונה שהחלוצה אין לפנינו והוי כאלו אין לה ידים לקבל והיא נתנה הרשאה לאחר. והשיב אבנר בפה דשפיר הוא אם נתנה הרשאה לאחר ואמר א"כ הקרא מורה על דוד כמו שמצינו במדרש מחלוצתיך. ולמה נתת המלוכה לאיש בושת ולכך הרג אותו וק"ל:

ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשאול. נראה שאמר לו ועשית כחכמתך מפני דאלו חרץ עונשו מיד מפני שמרד במלכות היה יכול להתנצל דהא כמעט כל ישראל מרדו במלכות בימי אבשלום ולכך אמר לו שיבקש עליו עלילה אחרת להרוג אותו וא"ש. ועוד נראה לבאר הענין הוא דיש לתמוה אם הוא חייב מיתה למה צוה לשלמה בנו שיהרוג אותו ולמה לא הרגו הוא בעצמו. ואולם הענין הוא דלא הי' יכול להרוג אותו מפני שכל ישראל צריכין לו. ואולם לשלמה בנו צוה באם יגיע עתו למות שיהרוג אותו כדי שיכפר על חטאו ושלמה הי' בקי באלו החכמות והיה מרגיש בצורה אם יחיה אם ימות וז"ש ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו לשאול באם יגיע לסוף ימיו יעשה לו כמו שאמר לעשות לו וק"ל:

ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך. יש להבין מאי היא הטובה המיוחדת אשר הטיב עם בני ברזילי באומרו והיו באוכלי שולחניך הא התנא הזהיר ואל תתאוה לשולחן מלכים. ונראה דהענין שולחן מלכים הוא שמאריך בשולחן יותר מדאי ומבטל מן הלימוד אע"פ שמלך כשר היא אעפ"כ אסור לו לשנות דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ולכך הזהיר התנא אל תתאוה לשולחן מלכים. ואולם בשלמה המלך מצינו שאמרה מלכת שבא אשריך ואשרי אנשיך העומדים תמיד לשמוע חכמתך ולא היה ביטול בתענוגי עול' כי כל דבורו הי' דבר חכמה. וזהו ענין שאמר והיו באוכלי שולחניך. ומבאר טעמו כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך הכונה דבאמת הם מאסו בשולחן מלכים כי לא באו אלי כל זמן שהייתי בגדולה והייתי מתענג כמלך אמנם קרבו אלי כאשר ברחתי מפני אבשלום ואז לא היה לי שולחן מלכים וא"ש וק"ל:

והנה עמך שמעו בן גרא בן הימיני מבחורי' אשר קללני והוא ירד לקראתי הירדן. נראה לבאר מ"ש הוא ירד לקראתי הירדן. מפני דאי' קודם שעברו ישראל את הירדן לא חלו הקללות אלא עד אחר שעברו. נמצא מעבר לירדן לא חלו הקללות וזה שדייק והוא ירד לקראתי הירדן כדי להפיג דעת שלמה שלא ידאג שמא יחולו הקללות וק"ל. ואשבע לו בה' נראה דהודיע אותו שלא היה יכול להתיר את שבועתו דקי"ל הנשבע בשם העצם אין לו התרה וא"ש. ואתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו. ומצינו בפסוק שאמר לו שלמה וביום צאתך מירושלים דע כי מות תמות. ויש להבין למה ימות אם יצא מירושלים. ונראה מפני דאי' לעתיד בעת שיבא הגואל צדק יהיה ירושלים כולו קדוש כמקדש ויהיה לירושלים דין מקדש. ואי' מעם מזבחי תקחנו למות צותה התורה באם נגמר דינו בב"ד שאין המזבח מציל אותו. ואולם זה הרוגי ב"ד אבל הרוגי מלכות אין רשאי ליקח מעל המזבח. ואי' בש"ע דשלמה ביקש להיות מורח ודאין כמשיח והיה ג"כ סבר דירושלים יש לו דין מזבח ושמעי בן גרא יהיה מהרוגי מלכות ולא היה יכול לענוש אותו בירושלים ולכך אמר לו וביום צאתך מירושלים דע כי מות תמות וק"ל. ועוד נראה לבאר באופן אחר דאי' כל כבודה בת מלך פנימה לימד על סנהדרין שאל יצא חוץ לירושלים. דשם היו יושבין בלשכת הגזית. וא' בש"ס דאמר שאול בן מי זה העלם דאמר אם מותר לבא בקהל או לא לסוף שאלו בבהמ"ד אמרו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דמ"ט נאסרו משום דלא קדמו אתכם בלחם ובמים איש דרכו לקדם ולא אשה משום כל כבודה בת מלך פנימה. וענין שמעי בן גרא דקלל לדוד מואבי. וצ"ל דלא ס"ל דכל כבודה קאי על אשה אלא על הסנהדרין וא"כ אסור לצאת מירושלים. ולכך שפיר אמר ביום צאתך מירושלים וגלית דעתך דכל כבודה קאי על אשה כנ"ל וא"כ היית מורד במלכות. ושמעי היה ראש לסנהדרין כמבואר:

ישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד. נראה דלפי גודל ענותנותו צוה שיקברו אותו לבד ולא אצל אביו מפני דאביו היה מן עמודי עולם והוא מת בעטיו של נחש ולכך צוה שיקברוהו לבד בעיר דוד וק"ל:

והימים אשר מלך דוד בחברון שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים ושלמה ישב על כסא מלכותו ותכון מלכותו מאד. אי' במדרש ותכון מלכות. מאוד מלמד שמלך בעליונים ובתחתונים ונראה לפרש דבריו דענין שני המלוכה הוא אשר מלך דוד בתחלה מלך שבע שנים ר"ל שנצח ז' הכוכבים אשר המה פועלים בשפלים ואח"כ נצח י"א מזלות דאף שמניינם הוא שנים עשר אולם משה השפיל מזל טלה בעת צאתם ממצרים ונצח אותו דהוראתו היה שיעבדו ישראל עוד. ונשארים אחד עשר וזהו אחד עשר כוכביא דאחד לא היה לו כח. וזהו ענין שלשים ושלש דג' פעמים משתנה המזל וג' פעם י"א הוא ל"ג וזה כוונת סיפר שני המלכות אשר הודיענו כאן. ואולם המשרתים הם פועלים בנפש החי אשר באדם והמזלות הם פועלים במדבר דמעלת' הוא יותר והן נקראים תחתונים לערך המזלות ובתחלה נצח דוד התחתונים ואח"כ העליונים ואולם שלמה נצח הכל בפעם אחת וזהו ענין שאמר מלמד שמלך בעליונים ובתחתונים והמלוכה צלחה בידו וכפל כפלים יצליח בעת שיבא גואלנו במהרה בימינו אמן:

בהפטרת ויחי בשם הב"ל דף ע"ד

ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר. שמלת לאמר כבדה כיון שאינו לאמר לאחרים כמו ברוב מקומות. אולם יראה כי בלבד מה שיחייב האדם עכ"פ להשתדל בהשגת שלמותו מצד עצמו. עוד יתוסף עליו חיוב עצמי בהיותו בן טובים וגדולים. כי מצד שרשו ומחמת אבותיו צריך להתאמץ לבלתי השפיל והחסיר טוב מדרגתם ולהחשיך אור מעלתו. בשלא ידמה להם ויהי' נגרע מערכם. וזהו אצלי המובן מאמרם ז"ל אבותינו ערבים לנו וכו'. דהיינו שהאבות שלנו הקדושים הם כערבים שמכריחים הבנים לשמור התורה לבלתי יגרעו משלימות אבותיהם. ובזה יפורש כוונת הכתוב ויקרבו ימי דוד למות וכו' בנו לאמר יאמר כי הוא ע"ה להלהיב את שלמה ע"ה ולהעידו על רדיפת השלימות בכל כחו צוהו להיותו אומר תמיד שהוא בנו. כי מאמירה זו שהוא אומר כי הוא בן דוד. ימשיך לו שישתדל לבלתי יגרע ערכו מערך אבותיו השלימים. ושעכ"פ יוכרח להדמות להם. עכ"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף