אהבת יהונתן/הפטרת דברים

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אהבת יהונתן TriangleArrow-Left.png הפטרת דברים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הפטרת דברים

חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי יותם עוזיהו אחז יחזקיהו מלכי יהודה. אי' בגמ' חזון ר"ת חציה זעם וחציה נחמה. ולכאורה יש ליתן טעם לפי דישעיה קפח ד' מלכים שנים היו טובים במעשיהם ושנים היו מקולקלים במעשיהם ואבארם בימי עוזיהו היה רעש בהיכל הקודש שביקש לשמש בכהונה גדולה ואחז היה אוחז בבתי כנסיות ובמ"ד כמבואר בגמ'. ויותם ויחזקיהו היו צדיקים גמורים וזהו היה חציה זעם וחציה נחמה כי כפי מעלת הדור והמלך כן הוא מעלת הנביא שאין מקבל הנבואה אלא בשביל ישראל כדדרשינן במשה לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' והמפרשים פירשו על מה שהתנבא על נחמת ציון שיהיה ב"ב וקצת פורענות וצריך להבין הא גם שאר נביאים נבאו על נחמות ופורענות ולמה שינה ישעיה לשונו ופתח בחזון. ונראה להגאון ז"ל טעם ע"פ מ"ד בגמ' דכתיב ואראה אני דניאל לבדי את המראה ואנשים אשר היו עמי לא ראו אבל חרדה גדולה נופלת עליהם ואמרינן בגמ' איהו עדיף דאיהו חזי ואינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאים ואיהו לאו נביא ופריך הגמ' וכי מאחר דלא חזו אמאי חרדה נופלת עליהם ומשני אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו ע"כ. ויש לתמוה האיך קאמר אינהי עדיפי מיניה דאינהו נביאים ואי נביאים הם אמאי לא חזו את המראה. ונראה לומר ע"פ מ"ד טעם למה לא גילה הקב"ה את קץ הפלאות ע"י עבדיו הנביאים לפי דאם הנביא מוציא הדבור מכח לפועל על הפורענות שוב אינו חוזר ואם יזכו ישראל בתשובה קול התור נשמע בארצינו קודם זמן הקצוב וכל היום זמנו הוא כי הדבר תלוי בתשובה והיום אם בקולו תשמעו. ואלו היה הש"י מגלה הקץ ע"י עבדיו הנביאים שוב אינו יכול לחזור לכך הסתיר הש"י את הקץ. ולדניאל הראה רק במראה בבחינת הלב מבין דהיינו לא בבחי' דבור ולבא לפומא לא גליא ומי שהוא בתואר נביא אין יכול להתגלות לו את קץ הפלאות כי ענין נביא הוא שהקב"ה מאציל רוחו עליו. ונביא הוא מגזרת ניב שפתים דהיינו דיבור ושומע קול מדבר והנבואה עודד הנביא ואסור לכבוש את נבואתו וא"כ א"א לגלות לו את הקץ בשום פנים כי מאחר שהוציא הדבור מכח לפועל אין הש"י חוזר ממנו כנ"ל. ולפ"ז יובן הגמרא דלדניאל הראה הש"י את קץ הפלאות ואנשים אשר היו עמו הם היו חגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים ולמה באמת לא ראו הלא היו נביאים וכל רז לא אנס להם לזה אמר אינהו עדיפי מיניה שהם היו נביאים ולנביא א"א להשיג המראה הגדול הזה כי הוא צריך לגלות מיד ומראה זה לבא לפומא לא גליא ולכך לא ראו ופריך וכי מאחר דלא ראו אמאי אימה נופלת עליהם ומשני מזלייהו חזי ר"ל דלכך אימה נופלת עליהם על דלא השיגו את המראה מקץ הפלאות והטעם היותו חזות קשה ארוכה מארץ מדה וע"ז נתחלחלו שיהיה המזל רודה בישראל באריכות הגלות המר הזה וזהו במסתרים תבכה נפשי ר"ל הואיל וקץ נסתר ש"מ שהוא זמן ארוך ולכך תבכה נפשי עד שירחם ה' את עמו ונחזור לענינינו דישעיה ראה את קץ הפלאות בדרך חזון שהוא בלב שנודע כי כל חזון בלב כמ"ש הזוהר על פסוק ואתה תחזה וע"ז אמרי' בגמ' שהוא חצי נחמה היות שחזה את הקץ ולא הוציא מכח לפועל וא"כ אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומע"ט והיום אם בקולו תשמעו וכל היום זמנו הוא וזהו חצי נחמה לכך לא נאמר רק חזון שהיא השגה בלב וק"ל:

שמעו שמים והאזיני ארץ כי פי ה' דבר. רבים תמהו על שהפך המאמר שמשה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיה אמר שמעו שמים והאזיני ארץ. ונראה לתרץ ע"פ מ"ד בגמ' דמקשה קראי אהדדי כתיב ועצר את השמים ולא יהיה מטר משמע דהגשמים יורדין מן השמים ודוד אמר הללו את ה' מן הארץ אש וברד שלג וקיטור משמע הגשמים באים מן הארץ ומשני הגמ' בתחלה היו יורדים מן השמים ובא דוד והורידן לארץ וע"ש בתוס'. וחכמי המליצה ביארו שמלת האזינו הוא מהבנין הכבד הנוסף ומורה על חוזק הפעולה כאדם המוסר מפתח לחבירו ומזהירו שיתמיד בהשגחה אמנם שמיעה הוא רק מקרה בעלמא. ולפ"ז א"ש בימי משה היה מפתח של גשמים נמסר עדיין לשמים ושפיר אמר האזינו לשמים. אבל בימי ישעיה כבר היה בא דוד והורידן לארץ והיה מפתח של גשמים נמסר לארץ ולכך אמר האזיני לתרץ וק"ל. או יאמר ע"פ מ"ד ויגבה ה' צבאות במשפט ר"ל כשמדה"ד הוא מחייב ליש' אז הקב"ה מגביה הדין למעלה כדי שיצטנן האש קודם רדתו למטה וכמש"ה אל רם ונשא ר"ל שמדה"ד הוא גבוה ואין הפורענות כ"כ קרוב. ולפ"ז א"ש משה שאמר שירה מפי עצמו האזינו השמים והוא היה על הארץ לכך בחר לו לעד השמים שהם יעשו דין ומשפט לישראל כי יד העדים בראשונה והמדה"ד יהיה רחוק מישראל ויצטנן קודם שיעשה דינם. אבל ישעיה אמר כי פי ה' דבר ואלקים הוא בשמים לכך בחר לו לעד הארץ שיהיה ג"כ מדה"ד רחוק מישראל וא"ש. או יאמר דמלת האזינו הוא לשון שתיקה וכבר נודע דשמים אומרים שירה כמ"ש השמים מספרים כבוד אל וא"כ אם ישתקו השמים נתמעט השירה אמנם האזינו הוא בעצמה שירה שאמר משה תמורת השמים ולכך אמר האזינו השמים אבל ישעיה לא אמר שירה לכך לא אמר האזינו השמים שלא יתמעט שירתו של הקב"ה ואמר האזיני ארץ דבלא"ה אינה אומרת שירה וק"ל. בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי מוסב אלעיל למה אמר משה האזינו השמים היות לפי דמאז ומקדם היו ישראל במדרגת כוכבי שמים וזהו בנים גדלתי ורוממתי וא"כ שמים עיקר ולכך אמר לשמים. אבל עכשיו הם פשעו בי ונעשו במדריגת עפר ולכך אני אומר האזיני ארץ וא"ש. או יאמר ע"פ מ"ד שישראל עבדו לגרמיים השמים והטעם לפי שבקשו לקבל שפע מגרמיים השמים. אמנם באמת ישראל אין מקבלים השפע באמצעות המזל כלל יען המה למעלה מן המזל כמש"ה ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וזהו שנתוכח עמם הנביא בנים גדלתי ורוממתי ר"ל למעלה מן המזל והם פשעו בי בי דייקא שעבדו למזלות לקבל שפע מהם ופשעו בי וק"ל. או יאמר דהנה כתיב ורם לבבך ושכחת פי' באיכות רוב כסף וזהב אדם מתגאה ורם לבבו בדמיונו ומתענג בצבי עדיו ומתעלס באהבים ומרווה את גוייתו בנופת צופים ומרוב התענוג הגשם רעיונו אל חוג הגלגל העליון סליקו ופנה אחר הוללות וסכלות ושוכח ביראת ה' הרואה מצפוניו ושם היראה אחר הדלת אמנם אם יתעורר איך שבו העבים אחר הגשם ביום שיזועו אנשי חיל וכבגד יאכלם עש וראה העושר אשר לו זו מתת אלהים היא ושב אל ה' בכל נפשו יכול לתקן את אשר עיוות כי שגגה היא. וא"כ יש לישראל קצת התנצלות בטענת משה אתה גרמת להם אשר השפעת להם רב טוב. אך זהו אלו שכחו השם. מטוב רוממות והיינו שוגג וכמש"ה ורם לבבך ושכחת אבל הם פשעו במזיד. וזהו שנתוכח הנביא עם ישראל בנים גדלתי ורוממתי שהרביתי להם כסף וזהב ורוממתי אותם בעושר והם פשעו בי ר"ל במזיד ולא בשוגג ע"י שכחה וק"ל:

ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. פי' שהוכיח אותם הנביא על שעבדו לי"ב מזלות ולד' יסודות וחמור זהו כינוי לד' יסודות ואבארם דע כי הארץ הוא מרכז האמצעי והוא יסוד העפר הנקרא חומר והמים מקיפין את הארץ והוא יסוד הימים ואויר מקיף את המים וזהו יסוד רוח ולמעלה מן האויר יסוד אש והוא זך מאוד ואין נראה מאיכות רוב זכותו וסובב ועולה עד תכלית עולם השפל ומה שנראה בזה כמה גוונין במראה אש היינו כשהוא למטה והוא בלול משאר יסודות אבל כשהוא עצם לבד הוא זך. והאחרונים כת אלקימאה מצאו שהוא המחבר ג' יסודות ביחד במחברת מקנה לקנה והוא יסוד אש. ומלה חמור מורה על ד' יסודות והיינו ח' היא חומר יסוד עפר. מ' זה יסוד מים. ר' זה יסוד רוח וי"ו התיכונה הוא הבריח התיכון מבריח מקצה לקצה לחבר מחברת הקודש אחת שלא יתפרדו איש מעל אחיו. ולכך נקרא וי"ו ווי עמודים המחברים הלולאות. וז"ש חז"ל אם לא יזכו ישראל יהיה משיח ה' הנה עני ורוכב על החמור ר"ל שיהיה מוגבל מד' יסודות אמנם במדריגה יהיה למעלה מד' יסודות כמו שישראל המה למעלה מן המזל ולכך אמר רוכב על החמור וכבר ביארנו דחמור ר"ת ד' יסודות כנ"ל. ונבא אל הביאור שנתוכח הנביא עמם על שעבדו למזלות ובחרו להם שור מפני שראו שור במרכבה וגם עבדו לד' יסודות דהיינו לשר שלהם ואמר ידע שור קונהו ר"ל המזלות הם יודעים קונם והם מקבלין שפע מן השי"ת וחמור אבוס בעליו ר"ל שד' יסודות הם מקבלין שפע מן המזלות ומה שאין המזלות נותנין להם אין להם. וזהו לשון אבוס שנותנין בו מאכל וגם הם יודעים בעליה. אבל ישראל עשאו כאלו לא ידע עמי הם עמא דבר לא התבונן וק"ל:

הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מריעים בנים משחיתים. תמה בזוהר איך אמר זרע מריעים הלא האבות היו עמודי עולם ותירץ דכך אמר הנביא זרע מריעים ר"ל שאבות שלהם היו מריעים לבניהם על שלא עבדו את ה' דהיינו גרש את האמה ואת בנה וגם לבני הפלגשים נתן מתנות וישלחם מעל פניו. ולפי הפשוט כך הוא דהנה הטעם למה אנו ישראל בגלות דלים וסחופים מגולה לגולה ואו"ה יושבים שלום ושקטים והטעם הוא מפני שהאו"ה מעשה אבותיהם בידיהם תבל ישראל היה להם לבחור בטוב כי אבותיהם טובים היו ולא היה בהם שמץ פסול לכך המדה"ד מקטרג על ישראל ביותר מעל כל אומה ולשון שהיה להם לבחור בטוב כמו שעשו אבותיהם. וז"ש הנביא הוי גוי חוטא עם כבד עון רק קשה הלא העכו"ם שבזמן ישעיה הנביא ג"כ חוטאין והם יושבים בשלום לזה אמר זרע מריעים וכו' ר"ל דהעכו"ם הללו לא היה להם ממי ללמוד כי הם זרע מריעים ולא עבדו את ה' מעולם אבל ישראל עבדו את ה' מעולם כי ראש צורים היו אבותיהם ואיך עזבו את ה' וכך הוא הפי' עם כבד עון ר"ל שעונם גדול מנשוא מאלו עכו"ם שהם זרע מריעים בנים משחיתים משא"כ ישראל ולכך עונם כבד יותר וק"ל:

נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור. פי' ע"פ מה שיסד הפייטן שתים בראש בניו שכונים ואחת בראש מלכם נתונים וכו אי' במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם ע"כ המד' והענין הוא דג' קדושות הן וב' קדושות המין הישראלי יכולים להתדמות לבוראם בחייהם קדושה ראשונה היא נקי ואין בו חטא כלל וגם במין הישראלי יש צדיקים שלא חטאו כלל בצאתם מרחם אמם עד שהלכו לעולמם ומתו בעטיו של נחש כגון ישי אבי דוד. וקדושה שניה לעשות ניסים ונפלאות וגם במין הישראלי יש צדיקים שעשו ניסים ונפלאות כגון אליהו הנביא ואלישע תלמידו והעד שאמרה שונמית הנה איש קדוש עובר עלינו תמיד על שהיה מלומד בניסים. וקדושה ג' הוא שהש"י הוא עילת כל העילות ונהר דינור נגיד ונפיק קדמוהי והוא אחד אמיתי בזה נבדל הש"י מכל ברואיו. וז"ש הפייטן שתים בראש בניו שכונים שיש להם שני קדושות הללו חבל קדושה ג' לה' לבדו והן הלה דברי המדרש והתקדשתם והייתם קדובים ר"ל שני קדושתו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. וז"ש נאצו את קדוש ישראל ר"ל שלא הלכו בדרכיו כלל ולא נתדמו לבוראם וא"כ נאצו את קדוש ישראל ר"ל באותן קדושות שהיו מעוטרין בהם ואם כן נזורו אחור מהשנים אשר היו נבדלים מכל האומות וק"ל. או יאמר דאי' וישקוד ה' על הרעה כי צדיק הוא ה' ששקד שתי שנים קודם זמנם. והטעם למה שקד הלא אין מדה"ד חורץ עונשו עד שתתמלא סאתו. ונר' דשפיר העניש מדה"ד לפי שהם רצו ושקדו לעבירה ולכך שקד מדה"ד לפרוע מהם קודם זמנם וז"ש נאצו את קדוש ישראל ר"ל שהיו שוקדים לעבירה שהיו מזרזים עצמם ונאצו אותו. נזרו אחור ר"ל שהפכו מלת קדוש לשוקד ששקדו לעבירה ושקד מדה"ד וק"ל:

על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. פי' התרגום יונתן דהנה בעון הדור ת"ח מתים כדי לכפר עליהם וראש ולב איקרי צדיק כי כמו שהראש והלב הם ראשי איברים שבאדם כן הצדיק הוא ראש שבדור ולבם וז"ש על מה תוכו ר"ל שהצדיקים נאספין בעון הדור עוד תוסיפו סרה כי ליצני הדור אומרים מצא ב"ח לגבות את חובו ושלום יהיה לנו ובשרירות לבנו נלך וק"ל. או יאמר דהנה ב' מיני יסורים הם יסורין של אהבה ויסורין של פורענות יסורים של אהבה אין מבטלין תורה ותפלה ויסורים של פורענות מבטלין תורה ותפלה. והענין הוא לפי דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אמנם כוונתו של הצדיק היה לעבוד את בוראו ואם נכשל בעבירה שגיאה היא מאיכות מזגו דגבר נפש הצומחת על נפש החיונית ונכשל אבל כוונתו הוא לטוב וא"כ אם יתיסר ביסורין כמו כן הגוף מתיסר אבל השכל אין מתיסר כלל כי לא חטא ויראת ה' תמיד חקוקה על לוח לבו ועל חוג הגלגל העליון ואם יסורין באין עליו אין מטריף דעתו ודעתו צלולה לעבוד את בוראו בלב ונפש והן הן יסורין של אהבה כי ראשו זך בשכלו ויוכל ללמוד תורה וגם לבו שלם ביראתו ויוכל להתפלל כי לא איקרי תפלה וא"כ אין מבטל מעבודת ה' כלל וסובר עונשו ולכך הם יסורין של אהבה אבל הרשע אם עובר עבירה מתכוין למרוד ועובר בלב ונפש לכך אם מדה"ד מעניש אותו מעניש הנפש עם הגוף כפי אשר חטא בנפש כך נענש ואם בקש לעבוד את בוראו לא יוכל כי הנפש מגורה בלב וראש ושניהם נידונין על פשעם והם נקראין יסורין של פורענות וזהו שאמר על מה תוכו עוד תוסיפו סרה ר"ל יסורין שהם יסורין של פורענות והן הן המבטלין לעביד את הבורא יתב' בתורה ובתפלה וזהו כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי וא"כ א"ת לעבוד הבורא יתב' בשום ענין וק"ל. או יאמר דאי' בגמ' ויאמר ה' אל אליפז חרה אפי בך ובריעיך וכו" מכאן שאין אדם נתפס על צערו דאיוב מרוב צערו הטיח דברים כלפי מעלה. רק עדיין קשה דאין תירץ זה מספיק על אשר חרה אף ה' ברעי איוב הא שפיר הוכיחוהו כי איוב כפר בגמול ועונש וחשב שהעולם נמסר לגרמיים השמים שאמר יסגירני אל אל עויל ועל ידי רשעים ירעני שלו הייתי ויפרפרני ואחז בערפי ויפצפצני ר"ל שאין הקב"ה משגיח בשפלים. ומי חכם ישמע ולא יענה כסיל באולתו. רק הענין הוא דכתב הפילוסוף אם חכם לב ישמע קול משוגע ושיכור מדברת לשון גדולות על המלך אל יענה את הכסיל כי ברוב דברים עוד יוסיף לדבר ושתיקתו יפה וע"ז חרה אף ה' באליפז על שענה נאיוב כי דעתו של איוב נטרפה כמו שהעיד הכתוב כי לא בדעת ידבר איוב ודבריו לא בהשכל ורעי איוב ענו אותו ויותר שדברו אותו עוד יוסיף להחריף יותר ולכך חרה אף ה'. וזהו כוונת הגמ' מכאן שאין אדם נתפס על צערו וא"כ לא היה להם לענות אותו כי עי"ז גרמו יותר חירוף וגידוף וע"ז חרה אף ה' בהם. וזהו מאמר הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה ר"ל שאתם מוכים בחולי המטריף דעת האדם ובזה תוסיפו סרה לפעור פיכם לבלי חוק וזהו כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי וק"ל:

מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה וכו'. פי' דיש ג' מדריגות במין האדם הא' נבזים ושפלים אשר שכבו בראש כל חוצות כהוא והב' הם בינונים. והג' הם ראשי ומנהיגי עם ומדריגה ראשונה הם בזויי עם אשר אין להם בושה לעבור עבירה בפרהסיא וקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמס בין שיחים ינהקו ותחת הכול יספחו ולהם כינה הנביא בשם רגל כי רגליהם אסירי עוני. ולמעלה מזאת המדריגה הם בינונים אשר יש להם פחד ובושה ולכך במחשך מעשיהם ובמסתרים יהרוג נקי כארי יושב בסוכה במארב חצרים עיניו לחלכה יצפונו ידכה ישוח ונפל בעצמיו חלכאים ואויל שפתים ילבט ואומר זך לקחי בבר ידי ונקיון כפי עשיתי זאת ורעיונו מלאה נכלה וערמומית מלא תשואות וזהו מדריגת בינונים. ומדריגה השלישית הם ראשי עם וזו היא טומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין מי מוחה בתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ואין להם בושה מבני אדם כי ברוממת רוחו מתהולל ומוליך יועצים בולל. וההבדל בין כת הפוחזים לכת הג' הוא כי כת הפוחזים אין מחטיאים אחרים כי מי ילך בעקבותם. אבל כת שלישית מחטיאין אחרים כי לומדים הרע מאתם ואלה השלשה היו באנשי ירושלים ואמר הנביא מכף רגל ועד ראש ר"ל מן בזויי עם ועד ראשי עם אין בו מתום פצע זו מכת חרב מלוטש שהוא גלוי לעין כל וכמו כן חטאת בזויי עם שחטאו בגלוי. וחבורה הוא אינו נראה רק בתוך הגוף וזו היא טומאת זב שמטמאת בעליה ועושין משכב ומושב וטמא טמא יקרא. וביאר הנביא שלא עשו שום רפואה למכות האלה והיינו לא זורו קאי על פצע ולא חובשו זו רפואת חבורה ולא רככה בשמן זו היא רפואת מכה טריה וק"ל.

ארציכם שממה עריכם שרופות אש. דהנה יש לפרש מלת שממה שהיא שממה מאין יושב ויש לפרש מלת שממה מישראל דוקא אבל או"ה יהיו בעריהם לזה מפרש הנביא ארציכם שממה והיינו שרופות אש שלא תטעה לומר מישראל לבד. ואמר אדמתכם לנגדיכם זרים אוכלים אותם ושממה כמהפכת זרים ר"ל סדום שלא יתיישב כלל וק"ל:

ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה. פי' דאיתא בשיר שלמה מי זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים פי' אע"פ שגלו ישראל מעל אדמתן לא נסתלקה שכינה מן כותל מערבי ומשגיח על עמו ישראל בגלותם וזהו ונותרה בת ציון. בהשראת השכינה כסוכה בכרם העשויה להשגיח כן השכינה מציץ מן החרכים. אך הסוכה בכרם השומר רואה ונראה ואנו אין רואין. לזה אמר כמלונה במקשה שגם השומר אינו נראה לפי שהי' מיוחדת לשמירה בלילה. אך במלונה יכולים לילך לשומר אם ירצו ואנו אין יכולין לילך לזה אמר כעיר נצורה שאין יוצא ואין בא כך אין אנו יכולין להתדבק ברוה"ק ושכינת ה' בעו"ה וק"ל:

לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום הייני לעמורה דמינו. פי' דאיתא בגמ' על מה אבדה הארץ דבר זה שאלו לחכמים ולא ידעו לנביאים ולא ידעו עד שאמר הקב"ה על עזבם את תורתי. וצריך להבין איך נסתפקו על מה אבדה הארץ הא נתפרש בנביאים כל רוע מעלליהם ונראה דאיתא וישקוד ה' על הרעה כי צדיק הוא ומתחלה נבאר ענין השקדה במה שאמר המשורר שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג וצריך להבין המאמר הזה ונראה דהנה איתא האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני דמצות של הש"י הם גזירות ולא רחמנות. ומבואר בזוהר רחמנות של צפור הוא מפני שאם מתנודד לכאן ולכאן ומבכה על במה כי איננם ובא מלאך לפני הקב"ה ואמר כך הצפור מצטער מיד השכינה מבכה על בניה על אשר הלכו שבי לפני צר ומקוננת ואומרת קלני מראשי על בניה כי איננם על היכל המלך אשר היתה כלילת יופי משוש כל הארץ איך היא חרבה ושוממה מבלי בנים והקב"ה מתמלא רחמים. אמנם קיי"ל אם הגוזלות מפריחים מותר ליטול האם על הבנים מפני שאינה מצטערת עליהם. אמנם השי"ת ברחמיו שקד הפורענות קודם שתתמלא סאתם וזהו מאמר המשורר שקדתי כדי שאהיה כצפור בודד על גג זהו רחמנות של הקב"ה. עוד אמרו ששקד השי"ת לפי דבגלות יכניה הגלה נבוכדנצר החרש והמסגר לבבל וכל גדולי ישראל כמעט שכחו התורה בארץ ישראל והגלה הש"י לבבל שלא תשכח תורה מפי זרעו ואלו המתין הש"י עוד שתי שנים כבר בא הזמן של החרש והמסגר לילך לעולמם לחזות בנועם ה' ולזאת הסיבה נשתכחה תורה מישראל חלילה לכך שקד הש"י. וזהו מה שתמהו הנביאים על מה אבדה הארץ דודאי אלו גלו ישראל בזמנם לא היה תמי' כלל כי גלו בחטאם אכן הם תמהו על ב' שנים קודם זמנם למה אבדה הארץ. ולזה השיב הקב"ה על עזבם את תורתי לכך שקד הש"י קודם זמנם וזהו השקידה היתה שלא תשכח תורה בישראל ואלו היה תורה בישראל בלי דור יכניה לא הי' הקב"ה שוקד לגלותם קודם זמנם וכן להיפוך אלו ח"ו אף דורו של יכניה לא למדו תורה לא היה הקב"ה שוקד והיה מדה"ד מכלה רעים וטובים דכיון שנותן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע והואיל וגלו שני שנים קודם לא היה רשות למשחית לחבל כ"כ. וזהו כוונת הנביא לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד ר"ל שנשתייר התורה והיינו ביד החרש והמסגר ואלו לא הותיר לנו שריד שלא היה תורה כלל בישראל לא שקד השי"ת ומדה"ד היה מכלה רעים וטובים כמעט כסדום היינו ר"ל שאפי' היו בנו אנשים צדיקים כמו בסדום שהיה לוט אעפ"כ לעמורה דמינו היינו נדונין כאלו כולנו רשעים דכיון שניתן רשות למשחית אין מבחין וכו' וק"ל:

או יאמר. דהנה אי' בגמ' אע"פ שחרבה ירושלים לא פסקו אנשי אמנה ופה"ג הא אמרי' לא חרבה אלא על שלא היו בה אנשי אמנה דכתיב ואנשי רכיל היו בך ומשני ל"ק כאן במילי דשמיא כאן במילי דעלמא ר"ל במילי דשמיא לא פסקו במילי דעלמא פסקו וזהו מאמר הנביא לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד ר"ל אנשי אמנה כמעט כסדום היינו ולזה חזר ואמר שמעו דבר ה' קציני סדום לפי דבמילי דשמיא לא פסקו אנשי אמנה וזהו קציני סדום שהיה לוט ועם עמורה היינו המוני עם וק"ל:

למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וכו'. פי' דאיתא בגמ' בבא בן בוטא הקריב כל יום חטאת אע"פ שלא חטא והטעם שאם הוא לא חטא א"א שלא יחטא אחד מישראל וכל ישראל ערבים זה לזה. ואולם זהו דוקא אם ישראל הם באהבה ואחוה דינם כאלו הם גוף אחד ומכפר הקרבן על חבירו אבל אם שנאה ותחרות ביניהם אין הקרבן לרצון ובאנשי ירושלים היה קנאה ושנאה ביניהם כמבואר וזהו שנתווכח הנביא למה לי רוב זבתיכם ר"ל מה שאתם מקריבים על אחיכם בני ישראל אינו מתקבל כי אין לבבכם שלם. ודם פרים ועתודים לא חפצתי פי' עפ"י מ"ד בפסוק וסמך ידו ונרצה לו שסמיכות יד מכפר והטעם לפי שהסמיכה היה צריך להיות בכל כחו והזכיר כל עונות אשר עשה במרד ובמעל ומתודה ומתחרט על עונותיו ועוזב חטאו רשע ופשע אשר עשה והתערב נפשו בנפש הקרבן ותיכף שוחטין וזורקין הדם ודם הוא הנפש והוי כאלו הקריב דמו על המזבח וזהו דוקא אם מתחרט בעת הסמיכה אבל אם אין מתחרט אין מועיל הקרבן כלל דנפש הבהמה אינו מכפר וז"ש הנביא ודם פרים ר"ל דם פרים לבד שלא נתערב בו נפש אדם כי עדיין עומדים במרדם לא חפצתי וק"ל:

כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. פי' דאית' בגמ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. ר' יוחנן אמר ראייה ממש ר"ל אמר ראיית קרבן ונראה דלא פליגי דהענין ראיה הוא שיהנה מזיו השכינה להשרות עליו רה"ק ואולם אם אין ראוי לכך ס"ל לר"י שחייב להראת בקרבן ואם ראוי ס"ל לר"ל בחייב להראות ממש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וז"ש הנביא כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם לפי דבאותו פרק לא היו ישראל צדיקים ולא היו ראוים לקבל פני שכינה ולכך אמר רמוס חצרי ודי שתשלחו לקרבן וק"ל:

לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי. פי' דיש מין בני אדם שנתן להם אלהים עושר ונכסים וכבוד ולא הראה נפשו בטוב בתענוג מהונו ועשרו והולך בדרכי עוני לקמוץ את ידו ופתחו שלא יהיו עניים מרודים וטרודים לבוא לביתו ואם מביא קרבן על חטאו מביא מנחת עני כי ההרגל נעשה טבע שני וגם אינו רוצה שיחזיקוהו בעושר וזה מנחת שוא מפני שהוא עשיר. ואולם אם זאת המדה הגרועה יש בכהן והוא המקטיר קטורת והקטורת היה מעשיר. וגם אם הם עושין עבירות בסוד הנסתרות לה' אלהינו והקטורת מכפר דבר שבחשאי וכל אדם לא יהיה באהל מועד. אבל הם עושין פומבי וא"כ קטורת אינו פועל והוא רק תועבה וגם הכהן המקטיר קטורת וקטורת היה מעשיר ואיך ישלח אביונים מאתו ומטיל מום בקדשים ואומר שלא התעשר מהקטורת או שאמר שחסר אחת מסממנים ולא נתקבל לרעוא ועושה הקטורת לתועבה וא"ש:

או יאמר. דאי' בגמ' בימי ר"י בן זכאי הפסיק מי המאררי' מפני שחטאו בגלוי והמים אין בודקין. ואם היה נותן מי המרים לאשה היה צריך להקריב מנחת קנאות ואולם אם היה בגלות הוי מנחת שוא וז"ש לא תוסיפו הביא מנחת שוא. קטורת תועבה היא לי נראה הטעם למה דוקא הקטורת מעציר המגפה מפני דאם ישראל הם באגודה אחת בדיבור וקישור אין שום משחית שולט בהן וקטורת הוא בלשון ארמי קטרי והוא קשר. וכשישראל הם מחוברין המגפה נעצר וגם החלבנה היה בקטרת כדי שיהיה הכל באהבה ואחוה ושלום. ואולם אם אין שלום בישראל בין איש לרעהו אין הקטרת מתקבל לרעות וז"ש על שהיה חרב בין איש לרעהו הקטורת תועבה היא לי שאינו מתקבל לרעוא וק"ל חודש ושבת קרוא מקרא לא אוכל און ועצרה. פי' מפני דחז"ל תקנו שיהיו קורין בתורה בשבת והטעם כדי לבטל כל הרהורי דעבירה לפי שאינו עוסק במלאכה משא"כ בחול הוא עוסק בעניני עולם ואולם אדם שאין עוסק בעניני עולם בחול צריך לעסוק תדיר בתורה כדי לבטל הרהורי דעבירה ולהתחרט בעינים זולגות את אשר עיוות ושלא יכשל עוד בחטא אמנם יש מין בני אדם שהם עוסקים בתורה להתפאר בהם ולומר כי גם אני מבין חידות ושבע תועבות בלבם ואין זה לרצון כי מחשבתם פיגול. וז"ש הנביא חודש ושבת קרוא מקרא לפי ראות עיני הבריות הוא כדי לבטל הרהורין בישין לא אוכל און ועצרה כי מחשבתם פיגול וק"ל:

חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח. פי' ע"פ הפסוק ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' וצריך להבין הא מלא כל הארץ כבודו אלא הענין הוא על שביקשו להשטין על ישראל שינה הכתוב כאלו התיצבו על ה' מה שאין הפה יוכל לדבר כי בכל צרתם לו צר. ובזה יובן הגמ' דהנה בקרבן ר"ח כתיב חטאת לה'. אמר הקב"ה הביאו קרבן עלי על שמעטתי את הירח ונראה דכבר ביארנו שהשכינה מצטערת על חטא ישראל וע"י חטא ישראל נתמעטה הלבנה דלעתיד כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה. וא"כ יש קטרוג על ישראל כי בעונותם גורמין מיעוט הלבנה וז"ש הקב"ה הביאו קרבן עלי עלי דייקא עבור חטאם כנ"ל כי הוא נוגע לה'. ונבא אל הביאור חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי ר"ל מה שתקריבו קרבן ר"ח עלי על שמיעטתי את הירח הוא לי לטורח כי זהו עבור חטאם כנ"ל ומה אתם מקריבין קרבן הלא אינו לרצון וא"ש. נלאיתי נשוא ידוע אם יחטא אדם בורא משחית לחבל ואין אדם יוכל לעקור זדון מן הארץ עד שקיבל עונשו על אשר עיוות ומתקן את החטא ומעביר טומאה מן הארץ אמנם השי"ת הוא בעל הרחמים ועובר על פשע. וא"כ הרשעה משוטטות בעולם ומי שמחיה כל העולם הוא מחיה אותם וז"ש הנביא נלאיתי נשוא המשחיתים הנבראים בחטאתיכם ולא אוכל עוד לכבוש כל עונותיכם כי רב הוא וק"ל:

ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. פי' דיש מין בני אדם שנותנין צדקה להשתבח בהם ולהתפאר בהם ולבם בל עמם ואולם הש"י הוא בוחן לבבות אבל המלאכים אינן יודעין מה בלבו של אדם ולהם היא לרצון וז"ש ובפרשכם כפיכם ר"ל שתתנו מסת ידכם לעני בכפיכם לבד בלא לב אעלים עיני מכם וזו היא טובה שידונו אותם המלאכים ובטוב העולם נדון. גם כי תרבו תפלה איננו שומע דהנה כתב האר"י זלה"ה דטוב ליתן צדקה קודם שיתפלל כדי שתהיה תפלתו לרצון ואולם הצדקה היא בלא לב כנ"ל ואיך שייך רצון וז"ש גם כי תרבו תפלה אינני שומע שאעלים עיני מכם וידונו אתכם המלאכים וק"ל:

רחצו הזכו הסירו רוע וכו'. פי' שישובו בכל לב ולא לצפצף כעגור בפה כי הש"י בוחן לבבות וז"ש מנגד עיני. למדו היטב דרשו משפט דאי' בגמ' לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין ויש באמת לחלק דלפנים משוה"ד היינו שודא דדייני א"כ יוכל לזכות לעני אבל אם הדין מחייב לעני הא קיי"ל אין מרחמים בדין וזהו מסור לדיין שהוא יודע פשרה אם הוא דין או לפנים משוה"ד לכך אמר הנביא למדו היטב שתהיו יודעין לברר הדין כסולת מנופה ואח"כ דרשו משפט שפטו יתום ריבו אלמנה ר"ל שלא תאמרו יתום הוא וארחם עליו בדין ולא אשפוט אותו לכך הזהיר שישפטו אותו דקיי"ל יתמא דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר אבהון וריבו אלמנה וק"ל:

אשרו חמוץ. יובן ע"פ מאמר הוידוי על חטא שחטאנו לפניך ביצה"ר ולכאורה מלת יצה"ר יתירה דאי לאו יצה"ר לא חטא כלל ונ"ל דהענין יצה"ר בעת צאת האדם מרחם אמו לפתח חטאת רובץ וישתער עליו מלך הצפון בלבו ויפתה אותו בדברים ואומר לו לך ותרוה בטוב גויותיך ושמח בחור בילדותיך כי זהו חלקך מכל עמלך והתענג בתענוגי עולם ואם הנער חסר לב וילך אחר הגשם בכל יום ויום היצה"ר מתגבר עליו ולא יראה אור הצפון. ואולם אם הנער אמץ לבו ולא ילך אחרי הבל הרי היצה"ר מתהפך אליו למליץ טוב ומדריכהו לחזוק במעוזו לעשות הטוב והישר וז"ש הנביא אשרו חמוץ ר"ל זה היצה"ר שחמץ האדם שלא תלכו בעצתו ויתהפך לכם לאוהב ולכך אנו אומרים ע"ח שחטאנו לפניך ביצה"ר כי דבר זה תלוי באדם ויוכל להפוך היצה"ר לטוב ולאוהב והוא לא עשה כן אלא שומע לעצתו ולכך אנו מתודין על זה וק"ל:

לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים וכו' ואם יאדימו כתולע וכו'. נר' לפרש דהנה יש ב' מדריגות במין האדם הא' תאות הגשם שהוא תאות המשגל או חטא הכעס וכדומה שמתחמם ומאדים פניו ואלה תולדות חום. והב' דהיינו מסית ומדיח אחרים או נכנס בו דעת המינות ואומר אין תורה מן השמים וקץ בדברי חכמים וזה החטא אינו ניכר בו אלא צפון בלב ואין מתאדם כלל מחמת זה החטא. וז"ש אם יהיו חטאיכם כשנים דהיינו בתאות הגשם שמתאד' פניו והוא אדום הנראה לעינים והוא מתאדם עצמו לבד ואינו מסית אחרים כתלג ילבינו אם ישוב מדרכו הרעה ילבין כשלג בתכלת הלובן ואם יאדימו כתולע ר"ל שתולע אין בו אדמומיות כלל לפי הנראה אבל תוכו הוא אדום והיינו שמסית ומדיח אחרים או נוטה למינו' שצובע הוא לאחרים אם ישוב מדרכו הרעה ויטהר רעיונו כצמר יהיה ולא בתכלית הלובן כשלג וא"ש. או יאמר בפנים אחר ומתחלה נדקדק במה שפתח בויכוח לכו נא ונוכחה וסיים ברצון אם יהיו וכו' רק י"ל דהנה יצר לב האדם רע ומפתה אותו בכל יום עד שעושה מן העבירה מצו' ואומר כי זה רצון ואדם צדיק בעיניו ועושה כל תועבת ה' ואומר בנקיון כפי עשיתי זאת ואולם אם אדם נתוכח עם עצמו ומבין את אשר הרשע ישוב אל לבו ויעשה תשובה וז"ש הנביא לכו נא ונוכחה יאמר ה' והטעם שנתוכח עמכם הוא לפי שאם יהיו חטאיכם כשנים אתם אומרים שאין זה עבירה וכשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע אתם אומרים כצמר יהיו ואדם צדיק בעיניו ולכך נתוכח עמכם כדי שתדעו את אשר עשיתם ובזה תוכלו לבוא אל גינת ביתן המלך וק"ל:

אם תאבו ושמעתם. .פי' לנביאים ותשובו מדרכיכם הרעים אז טוב הארץ תאכלו ואולם אם תמאנו ומריתם הש"י מעמיד להם מלך כהמן המחזירם למוטב וזהו חרב תאכלו כי פי ה' דבר וא"ש:

איכה היתה לזונה קריה נאמנה. .הנה יש מין עניים ששונאין את העשירים ולא יתנחמו עד שיהא כל העולם ממש עניים מרודים וטרודין ואינם מתאוי' לעושר ושררה כי אם שיהיו כולם כערכו והטעם דגם לי גם לך לא יהיה. ויש מין אדם שפג לבם אם הדיין מחייב אותו ומזכה לחבירו ואלו חסירי לב וריקי מוח לא שמו פניהם אל הכהן המורה אם אומר כנגע נראה לי בבית לחלץ את האבנים להשליכם חוצה ולא חשו כלל להרהר אחריו והיינו אם גוזר לבער מן העולם אין חוששין לזה כלל אבל אם הדיין מזכה חבירו ומחייב אותו על זה השוטה הזה מרגיז והטעם דגם לי גם לך לא יהיה אמנם מאין הוחצב להם זה דגם לי גם לך לא יהיה הלא מן השתי זונות כמבואר במלכים גבי שלמה ע"ש. וז"ש איכה היתה לזונה ר"ל שחשדו את הדיין כנ"ל וא"ש:

מלאתי משפט צדק ילין בה. פי' אם יקרה להם דבר צדקה אומרים לינו פה הלילה ועוצו עצה איך ומה עד למחר עד שנפסל בלינה אבל אם יקרה להם דבר רציחה הם ממהרי' לשפוך דם וזהו ועתה מרצחים וק"ל:

כספך היה לסיגים. ידוע דכשגלו ישראל ובא צר ואויב להיכל הקודש ולקחו את כסף הקדש ונתערב בכספם ובקשו חכמים לאסור כל כסף וזהב אמנם התירו דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה שיצאו לחולין ולא היה חל עליהם קדושה וז"ש כספך היה לסיגים דבאו פריצים וחללוה. סבאך מהול במים ידוע דביהודה לא היה היין מחמיץ לפי שהביאו ממנו לנסכים אבל כאשר הוסרו התמידים החמיץ היין והיה מותר למזגו משא"כ בתחלה היה אסור למזגו שהמזוג פסול לנסכים וז"ש סבאך מהול במים דבטל הקדושה וק"ל:

שריך סוררים. פי' דנעשה להם מכ"מ דהם עסקו בכישוף למלאות בתיהם שלל והעד נשים שאננו' והיו מחליפין הסמ"ך של כסף לשי"ן ועסקו בכישוף לכך נחלפה השי"ן של שריך לסמ"ך ונעשו סוררים וא"ש:

כלו אוהב שוחד ורודפי שלמוני'. פי' דאי' ת"ח מרבים שלום ונראה טעם לשבח דהנה עם הארץ שווא לת"ח ככלב אמנם מה יוכל לעשות לו רק י"ל דאם אין לע"ה עזר נגד הת"ח רואה איש כערכו אף שהוא שונא לו מתמול שלשום ועושה שלום עמו כדי להיות לו לעזר וזהו שמרבים שלום בשבילו. וזהו היה כמו כן בירושלים שאומרים לת"ח סורו מני ואל תגע בי כי שלם וקדוש אתה ורדפו אחר שלום הנזכר וזהו ורודפי שלמוני' וא"ש:

יתום לא ישפוטו וכו'. היינו תרתי לגריעותא שיתום לא ישפוטו מחמת רחמנות ואפ"ה ריב אלמנה לא יבא להם. או יאמר דאית' נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך פי' דאב מקרי תורה שבכתב ואם מקרי תורה שבעל פה וזהו שקונן ירמי' יתומים היינו ואין אב ר"ל מן תורה שבכתב אמותינו כאלמנות מן תורה שבע"פ וז"ש ישעיה יתום היינו יתום מאב לא ישפוטו ר"ל שלא השגיחו אחר תורה שבכתב וריב אלמנה ר"ל שבעל פה לא זכרו כלל וזהו לא יבא אליהם וק"ל:

לכן וכו' הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי ידוע דמכר. חשך שהיה במצרים ג' ימי אפילה היתה משום רשעי ישראל שמתו שם וכן אי' בגמ' אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל וזהו הוי אנחם מצרי ר"ל שאבער רשעי ישראל ואגב גררא אנקמה מאויבי וק"ל:

ואצרוף כבור סוגיך. ר"ל שאבער קוצים מן הכרם ואשיבה שופטיך כבראשונה דאי' בתחלה ביקש הקב"ה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתפו במדה"ר ואולם בעת שיבא גואלנו יעביר זדון מן הארץ ויסיר לב האבן מבשרנו ולא יהיה יצה"ר כלל ושפיר יוכל להתקיים במדה"ד וזהו ואשיבה שופטיך כבראשונה ר"ל מדה"ד ואח"כ יקרא לך עיר הצדק דאי' בקרבך קדוש לא אבוא בעיר ופה"ג משום דבקרבך קדוש לא אבא בעיר רק י"ל דהנה הר המוריה הוא מקום מיוחד להשראת שכינה שממנה הושתת העולם וזהו דוקא אם אין הדור ראוי לכך אבל אם הדור ראוי לכך משרה שכינתו ביניהם וז"ש משום דבקרבך קדוש לכך לא אבא בעיר ולעתיד יעביר זדון מן הארץ ורוח הטומאה יבוער מן העולם ויהיו כולם אהובים כולם ברורים כולם יזכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וז"ש ואח"כ יקרא לך עיר הצדק לך דייקא שהשכינה תשרה עליהם וביניהם כמש"ה והתהלכתי בתוככם וא"ש:

ציון במשפט תפדה. כי לה משפט הגאולה כי יען אשר היתה ראש לכל הגוים ועתה היא ללעג ולקלס בין העמים וראויה מצד הדין והמשפט לגאולה אבל ושביה היינו ישראל בצדקה לבד ילכו מן הגולה במהרה בימינו אמן:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

·
מעבר לתחילת הדף